התאבדויות: רקע כללי, סיבות וסימנים מוקדמים התאבדויות: רקע כללי, סיבות אפשריות והערכה של הסיכון.
התופעה של התאבדות הייתה מאז ומתמיד מקור של מסתורין וסקרנות. התמודדות עם סוגיית ההתאבדות, הניסיון לפענח אותה ולהבין טוב יותר את משמעותה, משותפת להרבה תחומי דעת כמו פילוסופיה סוציולוגיה , פסיכולוגיה, רפואה, ביולוגיה. אחד המקורות למסתורין שקיים סביב התאבדויות קשור בכך שהיא עומדת בסתירה לאחד הכוחות החזקים ביותר המניע את האדם, כמו גם יצורים אחרים, יצר ההישרדות. לנוכח העדויות בדבר מאמצים אדירים שעושים אנשים על מנת לשרוד, עולה באופן טבעי השאלה: כיצד יתכן שאנשים ייטלו את חייהם במו ידיהם? המסתורין סביב תופעת ההתאבדויות קשה לפענוח בגלל הקושי לאסוף עדויות מחקריות ישירות, שיאפשרו ללמוד מהו התהליך שעובר בנפשם של מי שמחליטים להתאבד ומבצעים זאת.
כיצד ניתן להסביר התאבדויות?
כמעט כל ההתנהגויות האנושיות אינן יכולות להיות מוסברות בצורה חד ממדית, כלומר באמצעות גורם אחד בלבד, ועל מנת להבין אותן יש לקחת בחשבון מכלול של גורמים וקשרי גומלין ביניהם. התאבדות היא מן ההתנהגויות המורכבות ביותר שניתן להעלות על הדעת, ולכן ההסבר שלה חייב להתבסס על מספר רב של מקורות , אשר מביאים בסופו של דבר להחלטה הרת הגורל. ניתן לדמות תהליך זה של הסבר לכמה דרכים שונות שמתלכדות בסופו של דבר לצומת אחת.
מהם הגורמים שיכולים להיות קשורים בהחלטה להתאבד?
סביבה חברתית: כל אדם חי בתוך הקשר חברתי, אשר מורכב מכמה סביבות : משפחה, קבוצה חברים, סביבת לימודים או עבודה, מדינה . ניתן לראות גם בתקופה בה חי הפרט, סביבה חברתית שמשפיעה על התנהגותו. הסביבה חברתית משפיעה על ההתנהגות באמצעות נורמות שהיא מעצבת במגוון רחב מאד של תחומים. הנורמה כלפי התאבדות אליה חשוף הפרט יכולה להיות אחד ההסברים להחלטתו. למשל, סביבה חברתית שנותנת לגיטימציה להתאבדות יכולה לדרבן החלטה של אדם שנקלע למצוקה נפשית קשה, בעוד אשר סביבה שמענישה על התאבדויות יכולה לעכב החלטה כזאת. (קראו על ההשפעות הסביבתיות במאמר "חוסר תקווה" שמובא בהמשך).
הפרעה נפשית: התאבדות נובעת ממצוקה נפשית שהאדם נקלע אליה, ולפיכך יכולה להיות השפעה חזקה להחלטה על התאבדות, למצב הנפשי של האדם. באופן מפורט יותר, מחקרים מראים שניתן לזהות כמה מצבים בהם עולה הסיכון להתאבדות. המצב השכיח ביותר הקשור להתאבדויות הוא דיכאון. במצב זה האדם רואה את עצמו, את העולם ואת העתיד בצבע שחור, עלול להרגיש ריקנות, חוסר טעם וחוסר תקווה, שמובילים בסופו של דבר להחלטה על התאבדות. הדיכאון נובע לעיתים מנסיבות חיצוניות כמו אבדן של אדם קרוב, חוויה חריפה של כישלון, שינוי במצב הבריאות, או פגיעה בכבוד, ולעתים הוא אינו קשור לאירועים חיצוניים אלא, ככל הנראה, לתהליכים גופניים שהם חלק ממחלה. נוסף על דיכאון, הסיכון להתאבדות עולה גם בקרב אנשים הסובלים מהפרעה חריפה של חרדה (התקף פניקה ) ומהפרעת אכילה – אנורקסיה.
תכונות אישיות: בשונה ממצב נפשי, שהוא זמני , תכונות אישיות הן נטיות יציבות של הפרט, אשר משפיעות על ההתנהגויות שלו במצבים שונים. יש תכונות אישיות אשר יכולות להסביר את עוצמת המצוקה שאנשים נקלעים אליה ואת הבחירה בפתרון של התאבדות. למשל, אנשים תלותיים אשר רגילים להסתייע בדמויות אחרות בפתרון הבעיות שלהם, יתקשו להתמודד מול לחצים קשים כאשר נדרשת מהם התמודדות עצמאית. אנשים בעלי נטייה להגיע לשלמות (פרפקציוניסטים) עלולים לחוש עצמה גבוהה של מצוקה, כאשר נמנעת מהם האפשרות לעמוד באמות המידה שקבעו לעצמם.
היסטוריה קודמת של הפרט: החלטה להתאבד בעקבות מצוקה שהאדם נקלע אליה במצב מסוים, יכולה להיות מושפעת מהתנסויות קודמות. למשל, אדם שהתנסה בסדרה של משברים ומצוקות שהחלישו את כוח העמידה שלו בפני לחצים, יכול להרגיש שכשל כוח הסבל, ולבחור בהתאבדות. דוגמא נוספת של ההיסטוריה האישית היא ניסיונות קודמים של התאבדות. אנשים שבצעו בעבר ניסיונות התאבדות נמצאים בסיכון גבוה יותר מאשר אנשים שלא ביצעו מעולם ניסיונות כאלה.
עמדות כלפי פניה לעזרה: אנשים שנקלעים למצוקה נפשית ונמנעים מפניה לעזרה של מקורות חיצונים, נמצאים בסיכון גבוה יותר להתאבדות, לעומת אנשים שבוחרים להיעזר במקורות חיצוניים. העזרה יכולה להיות יעילה בין אם היא ניתנת על ידי אנשי מקצוע ובין אם היא ניתנת על ידי אנשים בסביבה הקרובה של הפרט הנתון במצוקה (בני משפחה, חברים). הימנעות מפניה לעזרה יכולה לנבוע מסיבות שונות כמו חשש מסטיגמה, נטייה אישיותית לעצמאות מוחלטת, היסטוריה מאכזבת של קשר עם גורם מקצועי ועוד. התוצאות של הימנעות כזאת עלולות להיות יקרות, שכן האדם שאינו משתף אחרים, נקלע למעגל פנימי של מצוקה, אשר הולכת ומחריפה ועלולה להגיע לרמה שנראית לאדם כקשה מדי, ומכאן להחלטה על התאבדות.
חשוב להבין, שהגורמים השונים שצוינו אינם פועלים באופן בלעדי, אלא במשולב. החלטה על התאבדות היא בדרך כלל תוצאה של צירוף בין גורמים שונים. נבחן, למשל, מצב שבו מתאבד תלמיד לאחר כישלון בבחינה חשובה. כדי להסביר את ההתאבדות יש לבחון גורמים אפשריים נוספים, כמו, למשל: האם הכישלון הזה בא בעקבות כמה אכזבות קודמות? האם מדובר על תלמיד מצטיין בעל נטייה להגיע לשלמות, שהצליח עד כה לעמוד בדרישות שהציב לעצמו? מה הייתה העמדה שלו כלפי פניה לעזרה? האם נעזר בחברים במקרים קודמים של מצוקות? האם הוא סבל מלחצים אחרים בתקופה האחרונה, כולל לחצים שאינם קשורים בלימודים?
הערכת הסיכון במצבים של איום בהתאבדות
אנשי מקצוע התחום בריאות הנפש, תורנים של ער"ן, ולעיתים גם אנשים שאינם ממלאים תפקיד רשמי של עוזרים, מתמודדים עם הצורך להעריך את הסיכון של אדם המדבר או מאיים בהתאבדות. האם ניתן לעשות זאת? ניבוי התנהגות של אנשים היא משימה קשה בגלל ריבוי הגורמים המשפיעים עליה. ניבוי החלטה של אדם להתאבד היא משימה קשה במיוחד בגלל המשמעות הקריטית של החלטה כזאת עבור האדם. האם יש לנו כלים להעריך את מידת הסיכון של פונה המאיים בהתאבדות, מעבר לאינטואיציה של כל תורן ? הידע הפסיכולוגי בנושא זה מאפשר להצביע על מספר סימנים, שהימצאותם מעלה את הסבירות שהפונה נמצא בסיכון מיידי.
א. הפירוט בו מתאר הפונה את כוונת ההתאבדות שלו. ככל שהפונה מפרט יותר את כוונתו, כך גדלה הסבירות של מימושה. אם הפונה מציין את המועד בו הוא מתכוון להתאבד, את המקום, את השיטה בה הוא בחר להתאבד, כך הסיכון לביצוע ההתאבדות רב יותר.
ב. פעולות של פרידה. במקרים רבים אנשים שמתאבדים נפרדים קודם להתאבדות מבני משפחה או אנשים משמעותיים אחרים. הפרידה יכולה להיעשות באמצעות מכתב או שיחה בעל פה. אם הפונה מדווח על פעולות של פרידה, או מבקש מהתורן להיפרד מאנשים חשובים לו, עולה מידת הסיכון של מימוש ההתאבדות.
ג. ניסיונות התאבדות שביצע הפונה בעבר. אם הפונה ניסה לממש את כוונתו להתאבד, סימן הוא לכך שהוא עבר את הגבול שבין מחשבות למעשים, והוא נמצא בסיכון גבוה יותר ממי שלא ניסה להתאבד.
ד. דיכאון: אדם שסובל מדיכאון רואה גם את עצמו וגם את העולם במשקפיים שחורות. הוא עלול להרגיש שהוא לא שווה מאומה, שיש בו ריקנות פנימית, שהחיים חסרי טעם ושהמצב הזה לא ישתנה. ככל שהדיכאון חריף יותר, הסיכון רב יותר, אם כי הנקודה המסוכנת יותר בגל של הדיכאון אינה בשיא (א ליתר דיוק בשפל). כאשר האדם מתחיל לצאת משיא הדיכאון הוא מסוגל לראות בצורה מפוכחת יותר את מצבו המיוסר מצד אחד, ולאזור כוחות לבצע את ההתאבדות, מצד שני.
ה. שינוי לרעה במצב הנפשי של הפונה בסמוך לפנייה, כלומר בשעות או ביום יומיים שלפני הפנייה לער"ן. השינוי מתבטא בתחושה של דיכאון, ייאוש, אכזבה מרה או השפלה, כתוצאה מאירוע בו היה מעורב הפונה. במקרים רבים אירועים כאלה קשורים לבני משפחה או אנשים חשובים לפונים, שנטשו אותם, אכזבו אותם, הפשילו אותם וכדומה. במקרים אחרים יכולה תחושה כזאת להתפתח כתוצאה משינויים אובייקטיביים אצל הפונה, כמו אובדן של אדם אהוב, מצב בריאותי קשה או מצוקה כלכלית חריפה.
ו. בדידות: ככל שתחושת הבדידות של הפונה חזקה יותר, כך גובר הסיכון. הכוונה היא לתחושת הבדידות בסמוך לשיחה. הבדידות אינה תלויה בהימצאותם של אנשים בסביבת הפונה, אלא בתחושה הסובייקטיבית שלו. כאשר המאיים בהתאבדות פונה לער"ן, קל לנו יותר להתמודד עם בעיית הבדידות, כי אנחנו מציעים לו את הקשר אתנו כאמצעי לחוש שייכות ותמיכה של הסביבה. אבל חשוב לבדוק עם הפונה עד כמה הוא חש שיש לו במי להיעזר או נדמה לו כי הוא לגמרי לבד עם המטען הקשה של הסבל והמצוקה.
ז. השפה בה משתמש הפונה יכולה לסייע בהערכת חומרת מצבו וכוונות ההתאבדות שלו. יש כמה סוגים של ביטויים בהם משתמש הפונה, אשר מעוררים דאגה: ראשית, ביטויים של ייאוש, חוסר טעם, חוסר תקווה, חוסר מוצא. שנית, ביטויים של סיום, החלטה סופית, העדר דרך חזרה. שלישית, ביטויים של הרווח שהוא יפיק מההתאבדות (יזכה לשלווה, יסתיימו הייסורים, יפתרו הבעיות).
ח. זמינות של אמצעים. ככל שהאמצעים להתאבדות זמינים יתר, כך עולה הסיכון שהאדם ישתמש בהם. מובן שהימצאות נשק או תרופות בסביבתו המיידית של האדם החושב על התאבדות אינה מהווה את הגורם להתאבדות, אך היא מאפשרת אותה אם האדם נמצא במצב נואש ומתכוון להתאבד.
