כאשר אדם כזה רוצה לעבוד על עצמו ולהשתנות, הוא נתקל בקושי נוסף של 'כפיה חזרתית' – קונפליקט בין הרצון להביא על עצמו שינוי, ובין משאלה פנימית שהדברים ימשיכו להיות כפי שהוא רגיל, אוהב ומרגיש בהם טוב. בקונפליקט הזה נתקלים אנשים רבים שמעוניינים להשתנות, הם מגלים שכילדים סבלו מקשיים מסוימים וכמבוגרים הם חוזרים על אותם דפוסי טעויות – לגבי עצמם או לגבי ילדיהם בצורות שונות. רוצים מצד אחד להשתנות, ומצד שני נמשכים ומשתוקקים לחזור לאותם דפוסים מוכרים. "כל ההתפתחות שלנו, כל העבודה העצמית ועבודת המידות תלויה בוויתור על אותו מבצר. החלק הזה של הוויתור אינו פשוט כפי שהוא נשמע, אינו מובן מאליו, כי אף על פי שהמבצר גורם לקשיים, הרי שהוא מוכר ונוסטלגי. "כדי לצאת ממנו צריך לאבד חלק מהפנימיות, וזה חלק מתהליך שכרוך גם בכאב, במעבר בין ילדות לבגרות. המתבגר עובר 'תהליך אבל' בו הוא נפרד מכל אותם חלקים מוכרים שהיו בו, הוא מוכן לוותר כי המציאות מחייבת, כי המבוגר אמור לקחת נשימה עמוקה ולהסכים לאבד דברים ילדותיים. זה לא פשוט, זה לא קל, וככל שיש לאדם יכולת גבוהה יותר של 'ניידות פנימית' כך הוא מוכן יותר להתבגר באמת".
מתוך המאמר.
אבל איך מגיעים למען השם, לניידות הפנימית הזו? להסכמה לאבד את החלקים הילדותיים ולהפרד מהם?
 |
|
|
