סמכות הורית ... וכשאיננה - גם אלימות ?

כלומר ברגע שיש מחשבה בראשנו של 'לא ' לילד  ,לאמר ולעמד על כך , בלי לשמע את דעתו של הילד שמנסה לשנות את רוע הגזירה ? ואם יש מצבים שה'לא' נאמר בחפזון ויש מקום לשנות את הדעה  , איך עושים זאת בלי לערער את עולמו הפנימי של הילד ?
ואיך לא מגיעים למצב הקיצוני  -של הרבה 'לא'  זה עלול ליצר מחסום קשה מדי לנפש -לא? 

מנסה לענות...... אולי מלכתחילה לא להתרגל לענות "לא", אלא "תן לי שניה לחשוב על זה"......כך ראיתי אצל אישה שהערכתי מאד, שהיא עונה לילדיה, כמעט על כל בקשה. באופן זה היא משאירה לעצמה מקום לשקול מילים, ולהם- להתחנן על נפשם לפני ה"לא" ;)

רונית תודה רבה על הדברים החכמים והמועילים

בעקבות הדברים רציתי לשתף עוד כמה מחשבות בדברים ידועים

ילדינו זקוקים שנהיה הורים, שנהיה חזקים בעבורם, ובדברים עקרוניים ומשמעותיים נחליט בשבילם. גם אם מצד אחד הם לא מסכימים, פעמים רבות זהו הצורך של הילד למשש את הגבולות המרגיעים ומשרי הבטחון ולבדוק שאכן הם קיימים ועדיין שם, ויש לנו לספק להם את העולם המגן והמגונן של כן ולא ברורים (נראה שמומלץ לשתף אותם בתהליך ההחלטה והקביעה, גם אם לא לשאול אותם, מאשר להנחית גזירות מבחוץ שתכונתם לעורר את המרדנות והדווקאיות). לכן חשוב שה"לא" יבטא כוח משרה בטחון, הדרך שה"לא" נאמר היא חשובה, היא תועיל יותר כשהדברים ייאמרו מיוזמת ההורה ברוגע בסמכותיות ובבטחון, לא "לא" שתמיד מגיע רק כתגובה מבוהלת וחסרת אונים, מתפרצת או כועסת, למשהו שכבר קורה עכשיו. וודאי שלא לחפש לומר את ה"לא" כדי להראות מי בעל הבית, כל "לא" שנאמר אם הוא מוצדק ומעוגן במציאות, גם אם הילד לא מבין, הוא טובת הילד, והוא מרגיש בשלימות שלנו מאחורי האמירה, וגם יהיה הרבה יותר קל להורה להיות עקבי איתו, בכל פעם שהסיטואציה תצריך ההצדקה שלו תתעורר מחדש. כמו שסינדרלה כתבה, חשוב לא להתרגל לומר לא, שהילד לא יזהה אוטומטית את ההורה כ"לא" ספונטני, שאולי יש סיכוי ואולי אין סיכוי לרצות אותו, ומה שנשאר הוא לנסות לשכנע ולשנות, זה מתסכל ומביא לתפוס את ההורה כאטום ולא כמי שמשרה בטחון ומציב גבולות ויציבות. האשה החכמה שסיפרת עליה נותנת לעצמה זמן ומקום לחשוב אם ה"לא" באמת חשוב ונצרך, לשמוע את הילדים ולהקשיב לעוד צדדים שאולי לא נראו לפני כן, איך לומר את הלא בצורה שתהיה הכי קלה לעיכול, וגם להעביר את התחושה שהשימוש בכוחה ובסמכותה הוא מחושב זהיר ומכוון לתועלת, ולא סתם התעקשות וניצול כוח.

כל ילד ונפשו, אבל יש גילאים שהם מתאימים בדרך כלל לשלבים מסויימים בהתפתחות הנפשית, ומגיע השלב בו הילד נלחם באמירת ה"לא" לא כמשאלה כמוסה שההורה אכן יעמוד מאחורי ה"לא" ולא יוותר, אלא  כביטוי אמיתי לצורך הדוחק לראות בעצמו בוגר ואחראי מספיק ושיתנו בו את האמון שהוא מסוגל כבר ושהגיע הזמן. איך אפשר לזהות ולהכיר שהילד הגיע לשלב בו הוא יכול ולכך גם צריך להתחיל להתנסות בלקחת אחריות על עצמו לבדו, להכיר וללמוד את עצמאותו, להתמודד איתה במקום להיאבד בעולם של כאוס, ואז יש להרפות בהדרגה ולתת לילד המתבגר להתנסות בעצמאותו, לתת לו לדעת שגם מצידנו יש לו הרשות והכוח לבחון מחדש ולהחליט לבדו מה הוא חושב על מה שהיה ברור עד היום, שאנו יכולים רק לתמוך ולעודד אבל כבר לא לקבוע ולהחליט, ואפילו אם החלטתו תהיה החלטה שאנו מאד לא מסכימים אנו יכולים רק להמליץ ותו לא? הבירור נעשה מתוך שיחה על כך, ואז העברת סמכות? ניסוי וטעייה? אפשר להניח שראוי שהעברת הסמכות מצידנו תיעשה בשלבים ובהדרגה, להתחיל בדברים קלים ופחות עקרוניים ולראות איך הילד מצליח להתמודד עם החלטותיו, ובהתאמה להעביר עוד ועוד תחומים לאחריותו. אשמח להחכים..

מה עם ה"לא" הדומם והמאיים שבא מצד החברה, המוסכמות, שאדם נכנע להם בשקט, האם הן תורמות לבנין הנפש וליציבותה, נותנות את המסגרת והתחומים ואת היציבות שבעולם ברור, או מחניקות ומתסכלות וללא הרבה תועלת ותרומתן היא יותר ליציבות החברה להגדרתה העצמית ולשמירה על צביונה? וכמובן אני לא מדבר על מה שנכלל ב"אילולי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו".
כנראה כמו תמיד האמת אי שם באמצע

זו הבחנה מעניינת.....היכן תסווגי הורים שלא מסוגלים לומר לא, ממש כמעט בשום נושא, אבל לאחר שהילד פועל כרצונו הם משדרים לו את אכזבתם ולעיתים אף את רתיעתם מהתנהגותו? בתור ילדה צעירה התגאתי בכך שבביתנו ישנה אוטונומיה אך היום במבט לאחור זו דרך מחלישה במקום לחזק....האם אלה הורים חלשים? או שזו איזו שיטת חינוך, גם אם שגויה?? והיכן באמת נמצא האיזון בין הכוונה והדרכה לבין כפיה? (אצל ילדים מעט גדולים יותר, כמובן)

איקס - תשאל שם ואשתדל לענות . (האשכול מושקע , כדאי לשמר עליו . ואני שמחה על הגיעך לכאן )

http://www.kikarhashabat.co.il/צרכנות-נבונה-כך-תחנכו-את-הילדי.html