ושמחת בחגך - הכיצד?

_________________

הרבה פעמים באים אלי מחשבות שאומרות שהעולם הפנימי שלי, הרגשות שלי לה' והקשר שלי עם ה' הם בעצם זיוף, הם רק ביטוי של ותוצאה של הבעיות הנפשיות שלי, והם ממלאים תפקיד חשוב כלשהו במילוי הצרכים הנפשיים שלי ותו לא מידי.

אבל אני חושב שאפשר להתחזק במחשבה שה' נמצא בדיוק במקומות הפנימיים האפלים האלו אם נותנים לו להאיר גם שם, ושאם אני אחכים לא לגרש אותו משם אזי יש לי איתו קירבה מהמקומות הכי הכי עמוקים ופנימיים שלי, אני נותן לו להכנס למעמקי המעמקים שלי, ממעמקים קראתיך ה', וזה נפלא ששם בשכבה בתוך שכבה בתוך שכבה הוא נמצא וחי וקיים ונותן חיים, זו קירבה שאין יותר קרוב ממנה, במקום שבו בקילוף אחר קילוף נמצאת התפיסה העצמית, ששם נמצא האני שאין אחריו כלום, הראשוניות המוחלטת, הנפרדות הגמורה, בתוך כל זה ואחר כל זה נמצא האל שמניע את הכל, הידיד הקרוב ביותר, ושהנפש על כל תככיה ופיתוליה זו יצירתו המתהווית בכל רגע. ידוע בשם הרבי מקוצק שיש מי שבזמן קריאת שמע ממליך את ה' על כל העולם ועל ארבע רוחות השמים, אבל על עצמו הוא שוכח להמליך. שם זה הכי לא פשוט אבל גם הכי עמוק ואמיתי.
ובאמת וכי ידיעת והכרת השורשים הנפשיים והסיבות להרגשת תחושות שמחה ואהבה הופכות אותם לפחות אמיתיים? ללא נכונים? וכי בגללם ובגלל ההיסטוריה הייחודית של כל אדם ואדם האם הוא מרגיש משהו אחר ממה שהוא באמת מרגיש? חסרים ומשקעים הם לא משוכות ומחסומים שצריך לדלג עליהם בכדי להתקרב אל ה', הם רק דרך מיוחדת להתקרב וליצור קשר, "ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". כמו שהלב והנפש אין להם גבול והאפשרויות שלהם אינם מוגבלות (והנפש לא תמלא), כך אין סוף לדרכים ולמשעולים לשבילים ולשבילי השבילים אל שער השמים, ולית אתר פנוי מיניה.
כשבאים העצב והכאב אפשר להתקרב איתם אל ה', כשבאים האהבה והשמחה אפשר להתקרב איתם אל ה'. אפילו עם הכפירה אפשר להתקרב אל ה' ולהפוך את זה לקשר עמוק, לדבר ולשתף את ה' גם בזה. בכל מאורע ובכל תחושה נוצרת הזדמנות חדשה ונפתח שער חדש.

התורה ניתנה בהר סיני הנמוך ביותר והיא נמשלה למים שמטבעם יורדים למקום הנמוך ביותר, מקום נמוך שמשמעותו אני כולל את הכל אני מתאים ושייך לכל, אני יכול להכיל ולספוג הכל, את כל סוגי האדם ואת כל מצבי האדם. התורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול. אל פסגות (למשל כהונה ומלכות) לא כל אחד יכול לטפס אליהם, ואינם שייכים לכל, אבל התורה שייכת לכל בר ישראל הצדיקים הגדולים והרשעים הגדולים, העצובים והשמחים, העשירים והעניים, החולים והבריאים, הצעירים והזקנים, לכל אחד ואחד יש חלק בה. התורה שייכת אל בני האדם, שהם מברייתם בעלי נפשות ובעלי רגשות ומצביהם שונים ומשתנים, והיא ניתנה לנו כבני אדם בדיוק במצבים בהם אנו נמצאים, ודווקא לבני אדם עם הרגשות ועם החסרים ועם היסורים ועם השמחה ועם העצב ועם כל מה ששייך לבני אדם. דווקא מלאכי השרת לא שייכים לתורה, הם נמצאו ככלים שאינם ראויים לתורה.

בספר תהלים רואים כמעט בכל מזמור איך הקשר של דוד המלך אל ה' קשור במישרין למצבו האישי והנפשי, הוא רותם את מאורעותיו ורגשותיו הפרטיים אל השייכות הקירבה העצומה שהוא מרגיש, דרך האהבה והגעגוע הפחד העצב והשמחה - כולם פונים אל אותו משאת נפש, ומשם הוא מחפש ומוצא את ה' ומשם הוא יוצר איתו את הקשר, לא כתוצאה של עבודה עיונית רחוקה ממהלך החיים האישי. מצבים אלו הם בדיוק המביאים לבקש את ה' בלב שלם, בלעדיהם חסרה הנשמה, ודרכם אפשר להשיג מכלי ראשון "מבשרי אחזה אלוה"