האם תינוקות מבחינים בין טוב לרע?

לפני זמן לא רב, הביט צוות של חוקרים בילד בן שנה לוקח את החוק לידיו. הילד צפה במופע בהשתתפות שלוש בובות. הבובה במרכז מסרה כדור לבובה שמימינה. הבובה מימין החזירה לה את הכדור. אחר כך הבובה במרכז מסרה את הכדור לבובה משמאל... שברחה איתו. בסוף המופע, הונחו שתי הבובות הצדדיות לפני הפעוט, כשערימה של ממתקים לצד כל אחת מהן. הפעוט התבקש לקחת ממתק מאחת הבובות. כמו מרבית הילדים במצב זה, הילד לקח את הממתק מהערימה של הבובה ה"רעה". אולם העונש לא סיפק אותו - הוא נשען קדימה והיכה את הבובה בראשה.

האירוע התרחש במסגרת מחקר בפסיכולוגיה שהייתי מעורב בו, במרכז לקוגניציה של פעוטות באוניברסיטת ייל, בשיתוף פעולה עם עמיתתי (ואשתי) קארן ויין, המנהלת את המעבדה, והסטודנט קיילי המלין, שהיה הכותב העיקרי של המחקרים. הצוות שלנו בוחן את עולמם המוסרי של תינוקות.

צילומים: Nicholas Nixon / The New York Times

חיי הרוח של בני אדם צעירים הם לא רק מעניינים, הם גם מעוררים שאלות בסיסיות בפילוסופיה ופסיכולוגיה, והמחקר מסייע בפתרונן - למשל, לגבי האופן שבו הביולוגיה והתרבות מעצבים את הטבע האנושי. בעבר עסקתי בנושאים שמרניים מבחינה מחקרית, כמו כיצד תינוק רוכש שפה וכיצד אנו לומדים להבין מה אחרים חושבים ומרגישים.

אולם מחקר על המוסר של תינוקות, עשוי להיראות כמו צעד משונה, אם לא שגוי. מזיגמונד פרויד דרך ז'אן פיאז'ה ועד לורנס קולברג - הפסיכולוגים טוענים כבר זמן רב שאנו מתחילים את חיינו בתור בעלי חיים חסרי מוסר. אחת המשימות המרכזיות של החברה, בייחוד של ההורים, היא להפוך את התינוקות ליישויות מתורבתות - חיות חברתיות המסוגלות לחוש אמפתיה, אשמה ובושה; שיכולות להתגבר על דחפים אנוכיים למען מטרות נעלות יותר; שיגיבו בתרעומת לחוסר הגינות או חוסר צדק. הורים ומחנכים רבים יאמצו בשתי ידיים את הכותרת שהתפרסמה לאחרונה באתר הסאטירי Onion: "מחקר חדש מגלה כי מרבית הילדים הם סוציופתים חסרי תקנה". אם ילדים באים לעולם כשהם כבר מצוידים בעקרונות מוסריים, למה עלינו לעבוד כל כך קשה כדי להפוך אותם לאנושיים?

ואולם, יותר ויותר ממצאים מצביעים על כך שלבני אדם יש תחושה מוסרית גולמית משלב מאוד מוקדם של חייהם. בעזרת ניסויים מתוכננים בקפידה אפשר לראות ניצוצות של מחשבה מוסרית, שיפוט מוסרי ותחושה מוסרית, אפילו בשנת החיים הראשונה. נראה כי רעיון מסוים של טוב ורע טבוע בגופנו. כמובן שהוא דורש עוד פיתוח, ולהורים ולחברה יש הרבה מה לעשות - בעיקר משום שהטוב והרע אצל פעוטות, שונים במידה משמעותית ממה שהמבוגרים היו רוצים שיהיו. אבל הם קיימים.

תינוקות חכמים

הורה רגיש עשוי לקלוט את ניצוץ המודעות בעיניו הגדולות של תינוקו, ולהגן בלהט על הטענה שתינוקות לומדים מהר להפליא. אבל קשה שלא להתרשם שהם חכמים כמו כיכרות לחם. ב-1762 כינה ז'אן ז'אק רוסו את התינוק "אידיוט מושלם", ומ-1890 זכור וויליאם ג'יימס, שתיאר את חיי הנפש של התינוק בתור "בלבול עצום, פורח ומזמזם".

פסיכולוגים התפתחותיים רבים יאמרו לכם, שהבורות התינוקית נמשכת גם בילדות. העמדה המקובלת כבר שנים היא שלבני אדם נדרש זמן ארוך במפתיע, כדי ללמוד, למשל, שחפצים ממשיכים להתקיים גם כשלא רואים אותם, ושלבני אדם אחרים יש אמונות ורצונות משלהם. כך שברור שייקח להם זמן רב ללמוד מוסריות.

אני אמנם מוטה, אבל לדעתי אחת התגליות הגדולות של הפסיכולוגיה המודרנית היא שהדעה הזאת על תינוקות היא מוטעית. סיבה אחת שגרמה לכך שהתפיסה המקובלת החזיקה מעמד, היא שבמשך שנים רבות המדענים לא היו בטוחים איך חוקרים בכלל את חיי הנפש של התינוקות. קשה לחקור את היכולות הקוגניטיביות של כל יצור חסר שפה, אבל אצל תינוקות אנושיים קיים אתגר נוסף: בניגוד לחולדות או ציפורים, הם לא יכולים לרוץ במבוכים או לנקר במוטות. יכולת ההתנהגות שלהם מוגבלת.

אולם בשנות ה-80, החלו פסיכולוגים לנצל את אחת ההתנהגויות היחידות שתינוקות צעירים מסוגלים לשלוט בה: תנועת עיניהם. העיניים הן חלון לנפש התינוק. כמו מבוגרים, כשתינוקות רואים משהו שלדעתם הוא מעניין או מפתיע, הם נוטים להביט בו זמן ארוך יותר ממשהו שהם יחשבו שהוא לא מעניין או צפוי. כאשר הם צריכים לבחור בין שני דברים, הם יעדיפו בדרך כלל להביט בדבר הנעים יותר. ניתן אם כך להסתמך על "זמן המבט" כמדד גס אך אמין, לשאלה מה מושך את תשומת הלב של תינוקות, מה מפתיע אותם, מה הם אוהבים.

המחקרים שהשתמשו בשיטה הזאת גילו דברים מפתיעים לגבי מה שתינוקות יודעים על הטבע ועל חפצים ממשיים - כלומר מהי "הפיזיקה של התינוקות". זה נעשה באמצעות ניסויים שבהם פסיכולוגים הציגו לתינוקות תעלולי קוסמים, שנראים כאילו הם מפרים את חוקי הטבע: מסירים את התמיכה מתחת ללבנה - אך היא נותרת מרחפת באוויר; חפץ נעלם - ומופיע במקום אחר; מציבים קופסה מאחורי מסך, אך כשהוא נפתח, הקופסה לא שם. כמו מבוגרים, תינוקות נוטים להשתהות ולהביט זמן ארוך יותר במקרים המשונים, מאשר בסצנות זהות, כשההבדל היחיד הוא שחוקי הטבע לא מופרים בהן.

הדבר מצביע על כך שלתינוקות יש ציפיות מסוימות לגבי האופן שבו עצמים צריכים להתנהג. גוף מחקר נרחב מצביע על כך שבניגוד למה שלמדו גדודי סטודנטים לתואר ראשון בפסיכולוגיה, תינוקות מתייחסים לעצמים כמו שמבוגרים תופסים אותם: בתור מאסה מחוברת, שזזה כיחידה אחת, כפופה לכוח הכבידה ונעה ברציפות בחלל ובזמן.

מחקרים אחרים, החל במאמר משנת 92' של אשתי קארן, גילו כי תינוקות יכולים לעשות פעולות חשבון בסיסיות עם עצמים. קל להדגים זאת. הראו לתינוק במה ריקה. הורידו מסך שמסתיר חלק מהבמה. לעיני התינוק, שימו בובת מיקי מאוס מאחורי המסך. אז שימו בובת מיקי מאוס נוספת מאחורי המסך. הרימו את המסך. כמו מבוגרים, גם בני חמישה חודשים יצפו לראות שתי בובות: אם המסך יתרומם ומאחוריו יהיו שלוש בובות, או בובה אחת, התינוקות יביטו זמן רב יותר, מופתעים, בהשוואה לזמן המבט שלהם, אם מאחורי המסך יתגלו שתי בובות.

גל שני של מחקרים השתמש בשיטה כדי לבחון מה תינוקות יודעים על תודעתם של אחרים - מהי "הפסיכולוגיה של התינוק". פסיכולוגים יודעים כבר זמן רב, שגם התינוקות הצעירים ביותר אינם מתייחסים לבני אדם כפי שהם מתייחסים לחפצים דוממים. תינוקות אוהבים להביט בפנים. הם מחקים אותם ומחייכים אליהם. הם מצפים לתקשורת: אם חפצים דוממים מפסיקים לנוע, הם מפסיקים להתעניין בהם. אם פניו של אדם מפסיקים לנוע - הם נעצבים.

אולם המחקרים החדשים גילו כי לתינוקות יש הבנה ממשית של חיי הנפש: באופן מסוים, הם קולטים כיצד אנשים חושבים, ולמה הם מתנהגים כפי שהם מתנהגים. המחקרים הראו כי תינוקות מצפים שחפצים דוממים ינועו בתגובה לדחיפה או משיכה, אך שבני אדם ינועו בהתאם לאמונות ולרצונות שלהם. תינוקות מופתעים כשמישהו בוחר במסלול עוקף וארוך בדרך למשהו שהוא רוצה. הם מצפים ממישהו שהושיט יד למשהו, שיושיט אליו יד גם לאחר שמיקומו השתנה. עוד לפני שהם בני שנתיים, התינוקות חדים מספיק כדי להבין שלבני אדם אחרים יש לפעמים אמונות שגויות: חפץ מוכנס לקופסה מול עיניו של אדם מבוגר; כשהוא לא רואה, החפץ מועבר לקופסה אחרת; מחקר הראה כי בני 15 חודשים מניחים שהאדם יחפש את החפץ בקופסה הראשונה, ולא בזו שהוא נמצא למעשה. יש בתודעתם מודל של העולם, כפי שרואים אותו אנשים אחרים.

כאן חייבים לשאול: אם לתינוקות יש הבנה כה נרחבת של עצמים ובני אדם בשלב כה מוקדם של חייהם, למה הם נראים כה בורים וחסרי אונים? למה הם לא משתמשים בידע שלהם באופן פעיל יותר? תשובה אפשרית אחת היא שיכולות אלה נוצרות לפני הלידה אך ממתינות שנים על גבי שנים עד שהן מתחילות לפעול - המקבילה הפסיכולוגית לאשכים ולשחלות. אפשרות שנייה היא שתינוקות משתמשים בידע שלהם כבר מהיום הראשון - לא כדי לפעול בעולם, אלא כדי ללמוד. המחקר הקוגניטיבי לימד אותנו שראש ריק לא לומד כלום: כדי שמערכת תקלוט מידע במהירות, היא צריכה מראש הבנה של מה ראוי לתשומת לב ואיזה הכללות יש לעשות. ייתכן שתינוקות נולדים חכמים כי זה מאפשר להם להפוך לחכמים יותר.

תינוקות נחמדים

פסיכולוגים כמוני, המתעניינים ביכולות הקוגניטיביות של תינוקות ופעוטות, מפנים כעת את תשומת לבנו לשאלה אם לתינוקות יש גם "מוסריות ילדותית". כדאי להיות זהירים בכך. מוסריות שונה מפיזיקה או פסיכולוגיה. הפיזיקה והפסיכולוגיה הן אוניברסליות: עצמים מצייתים לאותם חוקי פיזיקה בכל מקום; לאנשים בכל מקום יש שכל, יעדים, רצונות ואמונות. אולם קיומה של תפיסה מוסרית אוניברסלית, היא טענה שנויה ביותר במחלוקת. ישנן עדויות משמעותיות לקיומם של הבדלים גדולים בין חברה לחברה.

הפסיכולוג ג'וזף היינריך וכמה מעמיתיו דיווחו לפני כמה חודשים במאמר ב"Science", על מחקרם שבחן 15 אוכלוסיות מתרבויות שונות, וקבע כי נטייתם של בני אדם להתנהג בנחמדות לזרים ולהעניש את הפועלים באי-הגינות, היא החזקה ביותר בקהילות גדולות המקיימות כלכלת שוק. נורמות כאלה חיוניות למסחר. היינריך ועמיתיו הגיעו למסקנה, כי חלק ניכר מהמוסריות של בני האדם הוא תוצאה של התרבות שבה גדלו, לא של יכולות הטבועות בהם מלידה.

אולם בה בעת, לבני אדם בכל מקום יש תחושה מסוימת של טוב ורע. אי אפשר למצוא חברה שבה לבני אדם אין מושג כלשהו של הגינות, שלא מוצאים ערך כלשהו בנאמנות או נחמדות, שלא מקטלגים בני אדם בתור נחמדים או נבזיים. יש בכך היגיון אבולוציוני. יש היגיון בנחמדות אינסטינקטיבית לבני מינך, שהישרדותם ושלומם מקדמים את הפצת הגנים שלנו. לעתים קרובות גם מועיל לבני אדם לפעול בצוותא, ולכן יש תועלת ביכולת להעריך אם אחרים הם נחמדים או נבזיים. נימוקים אלה מספיקים כדי להניח, שיש באדם לפחות כמה מושגים מוסריים טבועים מלידה.

בנוסף, מדענים יודעים שתחושות של רחמים מופיעות בשלב מוקדם, וככל הנראה באופן אוניברסלי. זה עדיין אינו מוסר, אך יש קשר בין השניים. דוגמה אחת היא תחושת הכאב לנוכח כאבם של אחרים. בספרו "הבעת רגשות בקרב בני אדם וחיות", מספר צ'רלס דרווין על בנו הבכור וויליאם, שהאומנת שלו גרמה לו להפגין סימפתיה בגיל צעיר מאוד: "כשהיה בן שישה חודשים וכמה ימים, האומנת שלו התחזתה לבוכה, וראיתי את פניו עוטות בן רגע הבעה מלנכולית, כשזוויות פיו מביעות עצב".

נראה כי ישנו משהו קדום אבולוציונית בתגובה אמפתית זו. אם אתם מעוניינים לגרום לחולדה מצוקה, תחשפו אותה לצווחותיהן של חולדות אחרות. תינוקות אנושיים בוכים בעוצמה חזקה יותר כשהם שומעים תינוקות אחרים בוכים, מאשר להקלטות הבכי שלהם עצמם - מה שמעיד שהם מגיבים למודעותם לכאבו של מישהו אחר, ולא רק לצלילים מסוימים. נראה גם כי תינוקות מעוניינים לשכך את כאבם של אחרים: מהרגע שיכולתם הגופנית מפותחת דיה (מגיל שנה בערך), הם מנחמים אחרים הנמצאים במצוקה, בליטוף, מגע או בהושטת בקבוק או צעצוע. ללא ספק, ישנם תינוקות המצטיינים בניחום, בעוד לאחרים פחות אכפת, אולם הדחף הראשוני נראה משותף לכל.

מחקרים אחרונים בחנו את קיומה של התנהגות "אלטרואיסטית" בתינוקות - למשל שהם משקיעים זמן ואנרגיה כדי לעזור לזר לבצע מטלה קשה. הפסיכולוגים פליקס וורנקן ומיכאל טומאסלו הציבו פעוטות במצבים שבהם מבוגר מתקשה, למשל בפתיחת דלת של ארון כשידיו תפוסות, או בהגעה לחפץ. הפעוטות נוטים לסייע באופן ספונטני, אפילו בלי שיתבקשו, או שיעודדו אותם, או שיבטיחו להם גמול.

האם ניתן להגדיר זאת כהתנהלות מוסרית? אין זה מובן מאליו. רעיונות מוסריים כוללים יותר מאשר חמלה. מוסריות, למשל, קשורה באופן הדוק למושגים של אשמה ושבח: אנו רוצים לגמול על מה שאנו רואים כטוב, ולהעניש את מה שאנו רואים בתור רע. מוסריות גם קשורה לאידיאל של אי משוא פנים: אם זה לא מוסרי שתעשה לי משהו, אז בתנאים זהים, אין זה מוסרי שאעשה לך אותו דבר. בנוסף, עקרונות מוסריים הם שונים מכל סוג אחר של כללים: לא ניתן, למשל, לבטל אותם מכוח הסמכות לבדה (אפילו בני ארבע יודעים שלהכות מישהו בלי פרובוקציה זה פסול, גם אם הגננת תגיד שזה בסדר). ואנו נוטים לקשר את המוסריות עם היכולת לבחירה חופשית ורציונלית: אנשים בוחרים לעשות טוב או רע. כדי שנוכל לתלות במישהו את האחריות לפעולה, עלינו להאמין שהוא יכול היה לבחור לפעול אחרת.

ייתכן כי תינוקות ופעוטות לא יודעים את הדקויות המוסריות האלה, או לא מפגינים אותן. תגובותיהם הסימפתיות לזולת אולי אינן שונות מתגובות למניעים לחלוטין לא מוסריים, כמו רעב. אך גם אם זה נכון, קשה לדמיין מערכת מוסר שלא מבוססת על יכולות אמפתיות אלה, בתור נקודת מוצא. כפי שטען דיוויד יום, הרציונליות לבדה אינה יכולה להיות הבסיס למוסריות, מכיוון שתשוקותינו הבסיסיות ביותר אינן רציונליות או אי-רציונליות. "אין זה מנוגד להיגיון", הוא כתב, "להעדיף את הרס העולם כולו על פני גירוד באצבעי". במלים אחרות, כדי שתהיה מערכת מוסרית אמיתית, יש קודם כל צורך בכך שלדברים מסוימים תהיה חשיבות, ומה שאנו רואים אצל תינוקות הוא התפתחותה של החשיבות.

מחפשים מוסר

אז מה תינוקות באמת מבינים במוסריות? בניסיונותינו הראשונים בבחינת השאלה, התחלנו לבדוק מה תינוקות חושבים על שני סוגי פעולות: סיוע והפרעה. הצגנו לילדים סרטים מצוירים של צורות גיאומטריות בעלות פנים. באחד, כדור אדום ניסה לטפס במעלה גבעה. בחלק מהניסיונות, ריבוע צהוב הופיע מאחורי הכדור ודחף אותו בעדינות למעלה; באחרים, משולש ירוק ניצב בפני הכדור ודחף אותו מטה. שאלנו את עצמנו, מה התינוק מצפה שהכדור יעשה לדמויות הללו.

כדי לגלות זאת, הצגנו אחר כך לתינוקות סרטים נוספים, שבהם הכדור מתקרב לריבוע או למשולש. כאשר הכדור התקרב למשולש המפריע, גם בני תשעה חודשים וגם בני שנה הביטו זמן רב יותר בסרטון, מאשר כשהכדור התקרב לריבוע המסייע. ממצא זה מתאים לפרשנות שההתקרבות של הכדור למשולש הפתיעה אותם - הם ציפו שהכדור יתקרב למסייע. מחקר דומה שעשינו בהמשך, גילה שהתופעה מופיעה גם אצל בני עשרה חודשים, בעוד שנראה כי לבני שישה חודשים אין כלל ציפיות.

בנקודה זו התחלנו בחקירה ממוקדת יותר של מוסריות התינוקות. באחד ממחקרינו הראשונים העדפנו להשתמש בבובות של עצמים תלת-ממדיים, שמשחקים במצבי הסיוע או ההפרעה: הריבוע הצהוב יעזור לעיגול לטפס, המשולש האדום ידחוף אותו למטה. אחרי שהראינו את ההצגה לתינוקות, הבודק הניח את הריבוע המסייע והמשולש המפריע על מגש, והביא אותם לילד. במקרה זה, העדפנו לא להסתמך על תיעוד זמן המבט של הילד, אלא לראות לאיזו דמות הוא יושיט יד, מתוך הנחה שמה שהתינוק מרים, הוא מדד אמין למה שהתינוק רוצה. גילינו, כי רוב מכריע של בני חצי שנה ושל בני עשרה חודשים, העדיפו את הדמות המסייעת על פני הדמות המפריעה. לא מדובר היה בנטייה סטטיסטית קלה; כמעט כל התינוקות הושיטו את ידם לעבר הדמות הטובה.

(הערה מחקרית: מה אם תינוקות פשוט לא אוהבים את הצבע האדום, מעדיפים ריבועים או משהו בסגנון? כדי לבטל זאת, אצל חצי מהתינוקות הריבוע צהוב סייע, אצל חצי הוא הפריע. כדי למנוע רמזים לא מודעים מהסביבה, עיני ההורה שליווה את התינוק היו עצומות כשהוגשו לו שתי הדמויות, והבוחן שהביא את המגש לא ראה את ההצגה, כך שלא ידע מי הטוב ומי הרע).

שאלה אחת שעלתה מהמחקר היא איך להבין את ההעדפה של התינוקות: האם הם התנהגו ככה כי נמשכו לדמויות המסייעות, או כי הם נרתעו מהמפריעים, או אולי שניהם גם יחד? לשם כך יצרנו סדרת ניסויים שכללה דמות ניטרלית - שלא עוזרת ולא מפריעה. גילינו שבהינתן אפשרות הבחירה, התינוקות העדיפו את הדמות המסייעת על פני הניטרלית; והעדיפו את הניטרלית על פני המפריעה. ממצא זה מעיד על כך ששתי הנטיות בפעולה - התינוקות נמשכו אל הדמות הטובה ונרתעו מהדמות הנבזית. שוב, התוצאות לא היו מרומזות; כמעט תמיד הראו התינוקות דפוס פעולה שכזה.

האם המחקר שלנו מראה שתינוקות סבורים שהדמות המסייעת היא טובה והדמות המפריעה היא רעה? לא בהכרח. כל מה שניתן להסיק בביטחון מהושטת היד, הוא שהתינוקות מעדיפים את הדמות הטובה ונרתעים מהדמות הרעה. אבל עיקר העניין כאן הוא שהעדפות אלה נעשו לפי האופן שבו דמות אחת התנהגה כלפי אחרת. זוהי העדפה מסוג מאוד מיוחד. התינוקות מגיבים להתנהגויות שמבוגרים מתארים בתור נחמדות או נבזיות. כשהראינו את הסצנות הללו לילדים מבוגרים בהרבה - בני שנה וחצי - ושאלנו אותם, "מי היה נחמד? מי היה טוב?" ו"מי היה נבזי? מי היה רע?" הם השיבו כמו שמבוגרים היו משיבים, וזיהו את המסייע כנחמד ואת המפריע כנבזי.

קח ותן

כדי להגביר את ביטחוננו שהתינוקות שחקרנו באמת הגיבו לנחמדות ונבזות, קארן ויין וקיילי המלין יצרו מחזות מוסר של מערכה אחת שהוצגו לתינוקות. בראשון, אדם נאבק לפתוח קופסה; המכסה נפתח למחצה ואז החל להיסגר שוב. בחלק מהמבדקים, בובה אחת אחזה במכסה ופתחה אותו לגמרי, באחרים, בובה אחרת קפצה על הקופסה וסגרה אותה. בניסוי שני, שתואר בתחילת הכתבה, בובה גילגלה את הכדור לבובה אחרת, שגילגלה אותה בחזרה, ואז הבובה הראשונה גילגלה את הכדור לבובה אחרת, שברחה איתו. בשני המחקרים, בני חמישה חודשים העדיפו את הדמות הטובה - שסייעה לפתוח את הקופסה או שגילגלה את הכדור בחזרה - על פני הדמות הרעה. כל המחקרים הללו מצביעים על כך שלתינוקות שבדקנו יש יכולת הערכה של התנהגויות טובות ורעות, אשר תקפה במגוון הקשרים.

שאלה נוספת היא אם לתינוקות יש שיפוט מוסרי מורכב יותר, מאשר העדפת הטוב והתרחקות מהרע. חלק מרכזי במוסריות של בוגרים, לדוגמה, הוא הרעיון כי הצדק מחייב תגובה חיובית למעשים טובים, ותגובה שלילית למעשים רעים. במחקרים הבאים הפנינו את תשומת לבנו לתינוקות מבוגרים יותר ולפעוטות, וניסינו לבדוק אם ההעדפות שלהם קשורות לשיפוט מוסרי במובנו הבוגר. הצגנו לבני 21 חודשים את הסיטואציות הקודמות, ואיפשרנו להם לתגמל או להעניש בהענקת ממתק או לקיחתו מאחת מהדמויות. כשהם התבקשו לתת, הם נטו לבחור את הדמות החיובית; כשהתבקשו לקחת, הם נטו לבחור בדמות השלילית.

עשיית צדק מסוג זה היא פעולה רעיונית מורכבת יותר מאשר העדפה בין טוב לרע, אבל ישנם חישובים מוסריים מורכבים עוד יותר, שמבוגרים עושים בקלות. לדוגמה: איזו דמות תעדיף - מישהו שתיגמל את הטובים והעניש את הרעים, או מישהו שהעניש את הטובים ותיגמל את הרעים? במבט מבוגר, דמות אחת נוהגת בהגינות והשנייה לא. האם תינוקות יכולים לעשות גם זאת?

כדי לגלות זאת, ערכנו ניסוי על בני שמונה חודשים. ראשית הצגנו בפניהם דמות הפועלת לסייע (לדוגמה, עזרה לבובה לפתוח קופסה), ואז הראינו להם סצנה שבה המסייע היה יעד לפעולה טובה מצד בובה אחת ולפעולה רעה מצד בובה אחרת. בדקנו, במי משתי הבובות הללו יבחרו התינוקות - זו שנתנה תגמול לדמות הטובה או זו שהענישה את הדמות הטובה. כמו כן הצגנו בפניהם דמות שהפריעה, וביקשנו מהם לבחור בין בובה שנתנה גמול חיובי לרעה, או זו שהענישה אותה.

התוצאות היו מדהימות. כשמטרת הפעולה היתה הדמות הטובה, התינוקות העדיפו את הבובה שהיתה נחמדה אליה. זה כשלעצמו לא מפתיע, בהתחשב בכך שהמחקרים הקודמים הראו העדפה בקרב התינוקות לדמויות שהתנהגו בנחמדות. מה שמעניין יותר, היה התנהגותם אחרי שצפו בדמות הרעה זוכה לפרס או גמול. כאן הם העדיפו את המעניש. למרות העדפה כללית לטובת הדמויות החיוביות, התינוקות נמשכו לדמויות הרעות כאשר פעלו כך כדי להעניש התנהגות רעה.

המחקרים תומכים בתמונה הכללית, שלתינוקות יש חוש מוסר. סביר להניח שלתינוקות אין גישה מודעת למושגים מוסריים, הם אינם מבינים למה מעשים מסוימים טובים או רעים. הם מגיבים מהבטן. אכן, אם צופים בתינוקות מבוגרים יותר בניסויים אלו, הם אינם מתנהגים כשופטים שווי נפש - הם נוהגים לחייך ולמחוא כפיים בעת האירועים הטובים, ולזעוף, לנוד בראשם ולהתעצב באירועים הרעים - כמו הפעוט שהיכה את הבובה.

חוויותיהם של התינוקות אולי ריקות קוגניטיבית, אבל הן עזות רגשית, גדושות בתחושות עזות ותשוקות עזות. אולם אין זה צריך להצטייר בעיניכם כחוויות זרות: למרות שלנו המבוגרים יש את היכולת הביקורתית הנוספת של הפגנת חשיבה מודעת על המוסריות שלנו, איננו כה שונים מהתינוקות - התחושות המוסריות שלנו הן אינסטינקטיביות לעתים קרובות. למעשה, אחת התגליות העכשוויות של הפסיכולוגיה החברתית וחקר המוח היא של היסודות הרגשיים רבי העוצמה של מה שחשבנו פעם שהוא שיקול דעת מוסרי בוגר, חסר הפרעות ושליו.

הזאת מוסריות?

מה מלמדים אותנו הממצאים על המושגים המוסריים של התינוקות, על המוסריות הבוגרת? יש חוקרים הסבורים כי לעצם קיומו של חוש מוסרי טבוע מלידה יש השלכות מהותיות. ב-1869 כתב אלפרד ראסל וואלאס, שלצד דרווין גילה את עקרון הברירה הטבעית, כי כמה תכונות אנושיות, כולל "היכולת המוסרית העליונה", הן עשירות יותר משהייתם מצפים למצוא בתוצר של אבולוציה ביולוגית. הוא סיכם במסקנה כי כוח אלוהי כלשהו היה חייב להתערב כדי ליצור יכולות אלה (דרווין נחרד לשמע הרעיון, וכתב לוואלאס: "אני מקווה שלא רצחת לגמרי את ילדך שלך ושלי").

לפני כמה שנים, בספרו "What's So Great about Christianity" (מה נפלא כל כך בנצרות), מבקר החברה והתרבות דינש ד'סאוזה השיב לחיים את הטיעון הזה. הוא הודה כי האבולוציה יכולה להסביר את הנחמדות שלנו במקרים של טוב לב לבני מיננו, כי יש בכך תועלת גנטית ברורה, אבל לא כך הדבר בעיניו במקרי "אלטרואיזם טהור", פעולות של נחמדות חסרת כל אינטרס. לדברי ד'סאוזה, "אין שום היגיון דרוויניסטי" המסביר למה לוותר על כיסא באוטובוס למען אשה זקנה, פעולה של נחמדות שלא קשורה לגנים שלנו. ומה בקשר לאלה התורמים דם לזרים או מקריבים את חייהם למען מטרות נעלות? ד'סאוזה הגיע למסקנה כי ההסבר הטוב ביותר לפעולות המצפון הללו אינו האבולוציה או הפסיכולוגיה, כי אם "קולו של האל בנפשנו".

אולם יש להתייחס ברצינות לטיעון הכללי של מבקרים כמו וואלאס וד'סאוזה. המוסריות הקיימת של בני האדם אכן חורגת ממה שהאבולוציה היתה יכולה לצייד אותנו. לעתים קרובות לפעולות מוסריות אין קשר סביר להצלחתנו להתרבות, והן לא נראות כמו תוצרי לוואי מקריים של התאמות שהתפתחו מכך. לרבים מאיתנו אכפת מזרים בארצות רחוקות, לעתים הם מוותרים בשבילם על משאבים שניתן היה לנצלם לתועלתם הם. לרבים מאיתנו אכפת מגורלן של חיות עד שהם שוללים מעצמם את העונג שבצלעות טלה או סקלופיני עגל. אנו מחזיקים ברעיונות מוסריים מופשטים של שוויון וחופש לכל. אנו פוסלים את הגזענות והסקסיזם, מתנגדים לעבדות ולרצח עם, אנו מנסים לאהוב את אויבינו.

כמובן שפעולותינו בדרך כלל לא תואמות את עקרונותינו המוסריים, ולעתים קרובות אפילו לא מתקרבות אליהם. אולם עקרונות אלה בכל זאת מעצבים, באופן משמעותי, את העולם שבו אנו חיים. לכן יש היגיון בהתפעלות מהיקף התובנה המוסרית שלנו, ובדחיית הרעיון שניתן להסביר זאת בשפת הברירה הטבעית. מצד שני, אם מוסריות נעלה או אלטרואיזם נעלה היו נמצאים גם בתינוקות, טיעוני ההתערבות האלוהית היו נהפכים מעט משכנעים יותר.

אולם הם לא נוכחים אצל תינוקות. למעשה, נראה כי החוש המוסרי הראשוני שלנו מוטה לטובת הדומים לנו. ישנם מחקרים רבים המראים כי לתינוקות העדפה לבני קבוצתם: בני שלושה חודשים מעדיפים את פניהם של בני הגזע המוכר להם ביותר, על פניהם של בני גזעים אחרים. בני 11 חודשים מעדיפים אנשים החולקים איתם את טעמם במזון, ומצפים כי יחידים אלה יהיו נחמדים יותר מכאלה עם טעמים אחרים. בני שנה מעדיפים ללמוד מדוברי שפתם שלהם, על פני דוברי שפה אחרת. ומחקרים של ילדים צעירים גילו כי ברגע שהם מחולקים לקבוצות שונות - אפילו לפי החלוקות השרירותיות ביותר, כמו צבע החולצה שלהם - הם מעדיפים בלהט את בני הקבוצה שלהם בעמדותיהם ומעשיהם.

המושג הנמצא ביסודה של כל מוסריות בוגרת, הוא אי משוא הפנים. אם אתם מתבקשים להצדיק את מעשיכם ואתם אומרים "כי רציתי", זהו סתם ביטוי של תשוקה אנוכית. אולם להסברים כמו "זה היה תורי", או "זה מה שמגיע לי" יש פוטנציאל מוסרי, כי משתמע מהם שכל אחד אחר במצב זהה היה נוהג באותו אופן. זהו טיעון מהסוג שיכול לשכנע צופה ניטרלי, והוא נמצא ביסוד מערכות הצדק והחוק המקובלות. הפילוסוף פיטר זינגר ציין כי ניתן למצוא את המושג אי משוא פנים במערכות מוסר דתיות ופילוסופיות, מכלל הזהב בנצרות, דרך תורתו של קונפוציוס ועד לתיאוריית הצדק החשובה של הפילוסוף המדיני ג'ון רולס. זוהי תובנה שצומחת מתוך קהילות של ישויות אינטליגנטיות, שקולות ומתדיינות, והיא יכולה לגבור על הדחפים צרי האופק שלנו.

ההיבט של המוסריות שמפליא אותנו ביותר - הכלליות והאוניברסליות שלו - הוא תוצר של תרבות, לא של ביולוגיה. אין צורך לחפש התערבות אלוהית. מוסריות מפותחת לגמרי היא תוצר של פיתוח תרבותי, הצטברות של תובנות רציונליות וחידושים שנרכשו בעמל רב. המוסריות שאנו מתחילים איתה היא פרימיטיבית, לא רק במובן שהיא לא שלמה, אלא גם במובן עמוק יותר, שכאשר יחידים וחברות שואפים למוסריות נאורה יותר - כזו שבה כל הישויות בעלות ההיגיון והיכולת לסבול נמצאות באותה עמדה, שבה כולם שווים - הם נאבקים במה שילדים נולדים איתו. הביולוג ריצ'רד דוקינס צדק כשאמר בתחילת ספרו "הגן האנוכי", "דעו כי אם ברצונכם, כמוני, לבנות חברה שבה היחידים משתפים פעולה בנדיבות וללא אנוכיות למען טובת הכלל, עליכם לצפות לקבל עזרה מועטה בלבד מהטבע הביולוגי". או כפי שמנסחת זאת דמות בספרו של קינגסלי אמיש, "One Fat Englishman" (אנגלי שמן אחד), "לא היה זה פלא שאנשים היו כה איומים כשהחלו את חייהם כילדים".

מוסריות, אם כן, היא הסינתזה שבין הביולוגי לתרבותי, בין הלא-נלמד, המתגלה והמומצא. לתינוקות יש יסודות מוסריים מסוימים - היכולת והנכונות לשפוט את פעולותיהם של אחרים, חוש צדק מסוים, תגובות בטן לאלטרואיזם ונבזיות. בלי קשר למידת החוכמה שלנו, אם לא היינו מתחילים עם מערכת בסיסית זו, היינו הופכים ללא יותר מאשר גורמים א-מוסריים, פועלים ללא רחם למען טובתנו האישית. אולם יכולותינו בתור ילדים מוגבלות ביותר. אלו הן תובנותיהם של היחידים הרציונליים שהופכות את המוסריות האוניברסלית והלא-אנוכית באמת, למשהו שהמין שלנו יכול לשאוף אליו.*

רבע שעה ניסוי טיפוסי עם תינוקות אורך 15 דקות. בדרך כלל, ההורה יושב עם התינוק בחיקו, ובחלק מהמחקרים, התינוק יושב בכיסא תינוקות גבוה כשההורה מאחוריו. בשלב זה, חלק מהתינוקות ישנים או נסערים מכדי להמשיך, וניתנת להם הפסקה קצרה כדי שיתעוררו או יירגעו. בממוצע, במחקרים מסוג זה מאבדים רבע מהנבדקים. בדיוק כפי שמבקרי הפסיכולוגיה אומרים שחלק ניכר מהפסיכולוגיה הניסויית הוא מחקר על תלמידי התואר הראשון האמריקאים המעוניינים להרוויח קצת כסף או צריכים לעמוד בדרישות קורסי המבוא בפסיכולוגיה, יש אמת בטענה שבמחקר התפתחותי מסוג זה בודקים את התינוקות הסקרנים והערניים.

פול בלום הוא מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת ייל