| נשלח ב-13/1/2013 20:26 |
 |
| |
תודה, רונית.
אבל אני חשה שיש פעמים בהם אנחנו מרגישים "יותר מידי" או אולי - מסרבים להפרד מרגש מסויים, כאילו - רוצים להרגיש את הרע, להשאר בתוך החרדה/שנאה/ כאב או לחילופין - להשאיר את האהבה כמו שהיא, בלי יכולת לנוע. למה זה קורה? ומה עושים עם זה?
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2013 21:20 |
|
| |
שאלה טובה עייפה, הסיבות לכך יכולות להיות שונות. למשל, חוסר גמישות נפשית שאינה מאפשרת לנוע מרגש לרגש בהתאם לחוויה הנדונה. סיבה נוספת הקשורה ל'נוכחות אובייקט הרע', במובן הזה שכמו שאנו מכירים בילד שמעדיף להשיג תשומת לב שלילית המצביעה על קיומו (שלו ושל האובייקט-העיקר שמישהו מתייחס), לעומת אדישות המעידה על אי קיום . כך ישנם מצבים בהם האדם מעדיף לחוות רע או חוויה עוצמתית (מלהיב) , כי כך הוא חווה את עצמו כאמיתי , לעומת רגש חיובי או רגוע יותר שנחווה כלא ממשי. פעמים באמצעות החוויות הרעות או החוויה שאיתה תקועים, אנו שומרים על יחסים עם דמויות ראשונות מופנמות. אם למשל, חווינו דחיה חזקה מול דמות מטפלת, אנו מעבירים את החוויה ליחסים עם אנשים בבגרות.
הדרך להתמודד ולשנות היא קודם להכיר בתקיעות הרגשית שלנו, ולא להמשיך את ההשלכות שלנו על אחרים "הוא לא בסדר" וכד', ברגע שאנו לוקחים אחריות ובעלות על רגשותינו הדרך יותר פתוחה לשינוי.
דבר נוסף, בכיוון יותר התנהגותי, כפי שהצעתי , נסו לזהות רגשות שונים שעולים בחוויות שונות ודברו אותם עם עצמכם ועם אחרים. במקום להשתמש שוב ושוב במונח "מרגיז" נסו להעשיר את החוויה עם רגשות כמו מתסכל, מאכזב, מעליב, מבייש.
כמובן, במצבים בהם עבודה עצמית אינה עוזרת אפשר להיעזר באיש טיפול
זה על קצה המזלג,
בברכה
_________________
ד"ר רונית לזר - עו"ס קלינית
מטפלת במבוגרים, נוער וילדים
אלעד, ירושלים
0526346334
[email protected]
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2013 12:01 |
|
| |
הילד שלי בן 11, נסע יום אחד לחוג ושמע בדרך (לא הסתכל) ילדה שנפגעה בתאונת דרכים. לילדה - שלום, היא לא נפגעה, אבל הילד שלי מתקשה להשתחרר מהפחד. דיברנו על כך כשהוא חזר, חיבקנו, הוא דיבר ודיבר והקשבנו ונתנו שוקולד והבנו וכו', אחר כך הוא הודיע שהוא לא נוסע יותר לחוג. הסברנו שלא כדאי, ליוינו אותו עם טלפון נייד כל הדרך, מאז עברו חודשיים, הואנוסע לחוג אבל עדיין עם מועקה. מעדיף לוותר על ההנאה הגדולה של החוג בגלל אותו ערב. אנחנו נבוכים מאד, לוותר? ללוות? כמה מקום לתת לרגש?
הוא בעצמו ילד שמאד מתקשה לשחרר הכל, כולל חפצים שנאגרים אצלו.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2013 15:50 |
|
| |
עשיתם נכון שעמדתם על כך שבנכם ימשיך ללכת לחוג. אני לא מכירה את בנכם אך מהתיאור שלך שהוא אוגר חפצים והניסיון שלו להימנע מלסוע, עשוי ללמד שיתכן שמדובר בילד עם נטיה כפייתית המנסה למצוא דרכים בהם יחווה שליטה על חייו: בבית, הוא עושה זאת באמצעות אגירת החפצים (ואולי עוד דברים שאתם מזהים) ; ובעולם החיצון , במצביפ בהם ישנה חוויה של חרדה וחוסר שליטה (כמו בנסיעה לחוג) , באמצעות הימנעות.
הימנעות היא אחד הדרכים הלא מסתגלות והמגבירות את חווית החרדה והצורך בשליטה והשתלטות. לכן, אין עליכם לוותר על המשך הפעילויות הנדרשות להסתגלות לסביבה.
צריך לזכור שככל שילדכם יגדל , כך הסביבה נעשית יותר ויותר מתסכלת לילד עם צורך זה. נכונות הסביבה להתאים עצמה למתבגר פחותה יותר מהנכונות להתאים עצמה לילד קטן, ובנכם כבר נחשב למתבגר.
לכן, עליכם להמשיך לתמוך במה שטוב לו, דהיינו, שימשיך את חיי החברה שלו ואת הפעילויות שלו בעולם החיצון. היות וכבר התייחסתם לחוויה שלו, לא נראה לי שיש צורך להמשיך להעמיק בה. אם הוא ממשיך לדבר על הפחד, אפשר להזדהות קלות 'זה יכול להיות אכן מפחיד' , אבל שיהיה ברור לכם ההורים ולו, שאתם בעמדה איתנה של המשך החיים כסדרם.
בברכה,
_________________
ד"ר רונית לזר - עו"ס קלינית
מטפלת במבוגרים, נוער וילדים
אלעד, ירושלים
0526346334
[email protected]
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2013 20:40 |
|
| |
חשבת על טיפול ריגשי?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2013 22:01 |
|
| |
הוא הולך לסוג של תרפיה בבעלי חיים, בטח שעדיף יותר, אבל עם כל ילד צריך, זה משגע אותי לפעמים.
מה באמת המדד, מתי לקחת ילד לטיפול? כשזה מפריע לתפקוד.
הילדים שלי כולם כל כך רגישים, כל אחד צריך ללכת לטיפול...
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2013 03:17 |
|
| |
אני חושב שאולי המדד הוא לפי איך שהילד מסתדר בחברה ובחיידר
אם הוא מצליח לעבור די בשלום את חיי החברה והרבה,אז טיפול זה אולי מוגזם
אבל אם מכל דבר הוא עושה פיל ובטוח שכולם רוצים להרע לו,והוא מפחד מהעתיד
אז יש מקום לטפל
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2013 19:14 |
|
| |
אם ככה זה בסדר, ברוך השם.
תודה, רונית, התשובה שלך חיזקה בי מאד את הבטחון, ואתמול הוא הלך לחוג בלי שום פרצוף, וחזר שלו ורגוע. מדהים אותי כל פעם מחדש כמה ההשפעה ההורית על הילדים חזקה. כשהייתי בטוחה בכך שהוא צריך להמשיך את החיים כסדרם, משהו בבטחון שלי עבר אליו כל כך בקלות.
הוא באמת ילד שרוצה לשלוט על החיים, ממש כהגדרתך. בהמון טוב ומתיקות, אבל הוא לא מסוגל לסבול שינויים, אפילו קלים, צריך שכולם יהיו בבית. למרות שאוהב מאד מאד זמנים של חופשות וחגים - יציאה מהשגרה, אבל שוב - שכולם יהיו ביחד. יש עוד טיפים עבור ילד כזה?
המון המון תודה.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2013 17:56 |
|
| |
יש לי ילד בסגנון הזה
אנחנו משתדלים לדבר איתו על כל שינוי מראש ובצורה ברורה
הוא חייב שהכל יהיה ברור,אם משהוא סיפר סיפור והוא לא הבין בדיוק מה סיפרו הוא ממש משתגע
וצריך לספר לו הכל לאט אם כל הפרטים עד שהוא נרגע
לכן אנחנו משתדלים שהכל יהיה ברור,אם אשתי צריכה לצאת אחר הצהריים כבר בבוקר היא אומרת לו בדיוק מה היא עושה והיכן הוא יהיה וכו. וכו
שהכל בשליטה וברור ,הוא רגוע
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2013 20:15 |
|
| |
זה מדהים, הגישה שלכם לילדים, כל כך בונה!
אבל מתי הוא ילמד לוותר על השליטה ועל הדברים הברורים?
את זה אני רוצה ללמד את הילד שלי.
גם אם אתה לא יודע ולא הכל ברור וצפוי - תשאר ברוגע...
יש שפן כזה?
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2013 00:18 |
|
| |
נשמע לי דרישה כמעט לא הגיונית.
כל עוד שזה מפחיד ושם את כל העתיד מבחינתו באי ודאות איך ישאר ברוגע?
את היית מצליחה אם היית ככה כ"כ תלויה בהחלטות של מישהו אחר ואין לך מושג מה יקרה איתך?
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2013 12:54 |
|
| |
אשתי עובדת עלזה מאוד קשה,היא גם שלחה את הכתב יד שלו לגרפולוגית טובה שכתבה לנו הרבה איך אפשר לקדם אותו
זה לא קל אבל אשתי משתדלת מאוד,לתת לו את היחס שהוא צריך ולקדם אותו בבית ובחיידר
זה נכון שכל עוד אתה תלוי בהחלטות של אחרים לעולם אתה לא תהיה רגוע לגמרי,אבל אנחנו משתדלים לצמצם את הקושי למינימום ,ומקוים שבמשך הזמן תוך כדי טיפול ויחס טוב הוא יצא מזה לגמרי
תמיד רואים שיפור
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2013 16:59 |
|
| |
ןכי אני יודעת מה צופן לי העתיד? אז איך אני נשארת ברוגע??.
האמת, שאני באמת מתקשה להשאר ברוגע, ומה פרוש חרדות אני יודעת מצוין מצוין, ויחד עם זה, ודווקא בגלל זה אני רוצה שהילד שלי ילמד ראת זה.
לםני שילדתי אותו - כל החיים שלי היו נתונים בסימן שאלה ענק תאמרי - אז איך את מצפה שמשהו יהיה שם ברוגע? אני לא מצפה,, ולא באה בתלונות אם לא, אבל מנסה ללמד. שגם... ואף על פי... ולמרות... שהחיים הם לא קטספרופה, ויש לנו כוחות להתמודד. ומה שיכול להיות צפוי - יהיה צפוי, אבל אם קרה ובאת הביתה ואין שם אף אחד - זה לא אומר שכולם מתו! גם אם לא אמרו לך מראש, גם אם אתה לא מוכן לזה ולא מצליח לשלוט על כך.
תצמה, זה מדהים, הגישה שלכם לילדים. המסירות, המחשבה, הנתינה האין סופית הזו... עם כל הבלבולים שלי בקשר לאימהותי, אני רואה בכך דוגמא.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/1/2013 16:41 |
|
| |
עייפה
אני לא דוגמה, הילדים קצת מרעשים ואני כבר בורח לחדר,מאשתי את בהחלט יכולה לקחת דוגמה
לא שחסר לך משהו ,וברור לי שאת מעניקה ומחנכת את ילדיך לא פחות ממנה
|
|
|
|
|
