איך מתמודדים עם רגשות ?

מתחבר מאוד למה שכתבת.
ומצד אחד נעים מאוד לדעת שאני לא היחיד שמתמודד עם דברים מהסוג הזה.
ומצד שני זה לא קל, ההתמודדות . מאוד לא.

אחת מהאפשרויות היא רגישות היתר, היא מולידה את האטימות, אבסורדי. בני אדם לא בנויים להכיל מתח גבוה מידי, זה מתיש אפילו אם זה רגש שמח. גם את פורים אי אפשר לחגוג כל יום ודי פעם בשנה. היכולת לחוות רגשות קיים, אבל צו פנימי מתריע זה לא משתלם, יש מחיר, לא מדובשך ולא מעוקצך.
וכשיורד המסך אין הבדל בין כאב לאושר, רק רשמים עמומים מצליחים לחדור פנימה. ואם חלון הזדמנויות קטן נפתח והבהירות מתפרצת, פתאום אתה נרתע, אני בתוך חלום??
וכמובן יש גם את הפחד מהכאב, אם המערכת הפנימית החליטה שעדיף לוותר על החוויה הרגשית אז לא קיימת אפשרות בחירה אישית לערוך סלקציה, מה כן ומה לא, כמו שנר לא יכול להחליט איזה פינות הוא מעוניין להאיר ואיזה לא, אם הוא דולק הוא דולק ואם כבוי כבוי.
אנו בני אדם חיים בעיקר בגוף ובתחושות שלנו, הרבה מעבר למחשבות או כל דבר אחר, קושי להרגיש מלמד שיש ויתור על מימד משמעותי של מה שעושה אותנו חיים
אם מצליחים לשים לב ברגע של החנקה התנגדות והסתגרות, אז לפעמים החלטה מודעת להרפות יכולה לעזור להקשיב מעבר, ללחישות שעולות מבפנים ומנסות להביע את עצמן, ללחישות של החיים

דוקרנית ונשמה 
אני מתחבר לדברים שלכם,לרגשות צריך הרבה כוח וכשכל הכוח מופנה להשרדות 
לא נותר כוח גם להרגיש את החיים,אני מסתפק בלחיות

לדעתי, נגעת בו בנקודה שמאד מצויה בעיקר אצל גברים, משום מה המושכל הראשון הוא שגבריות מתבטאת בשמירה על פאסון, על קשיחות, כך שביטוי רגשות נראה לנו רכרוכי, ילדותי, וכיון שהכבוד העצמי שלנו חשוב לנו הרי שאפילו עם עצמנו אנו דואגים לשמור על תדמית קשוחה בעיני עצמנו כדי שנדע שאנו שוים, שאנו בעצם כמו הגבורים שבחיינו, שבדמיון שלנו.

כמובן, שזו הנטיה הכי ילדותית שקיימת, שכל כולה שייכת וקשורה בבועת הדמיון שמלוה אותנו, מה גם שהיא  שקרית בעליל, יש עוד הרבה מאפיינים לכבוד עצמי חוץ מקשיחות, אם אתה מעוניין לפתור את זה, פשוט תעשה סוו'יץ בהסתכלות שלך על החיים, תפסיק להעריץ קשיחות, תלמד להעריך רגשות, לדוגמא, אם אתה אוהב לקרוא מותחנים או לראות סרטי אקשן, אתה יכול להתחיל לחבב דרמות,  ללמוד להעריך את היופי שבהן, אתה יכול לקרוא שירים ופיוטים ולהתפעל מצורת הביטוי המופלאה, או לקרוא גם סיפורים על צדיקים שמאד נזהרו ברגשות, שהיו מתפעלים מיפי הבריאה וכדו' לצד סיפורים על גדולים שיותר זכורים בכשרונות השכליים או בהתמדה והשקעה.

אני חייב לציין, שנהוג לומר שהקושי לבטא רגשות נעוץ אי שם בחינוך שקבלנו בגיל הרך, במידת האמון שרחשו לנו, ליכולת שלנו לקבל החלטות ולבצע משימות, אך אם אתה כבר מכיר בקושי הזה כבעיה הרי שאתה חיצוני לה, ויתכן שמספיק שינוי בחשיבה. 

זה נכון שיש כזו בעייה לגברים וגם אצלי
אבל אני התכונתי לרגשות שפעם יכולתי להכיל אותם והיום לא,כמו להשתתף באבל וכדומ'
זה לא להביע רגשות זה להרגיש רגשות