אשמה

אני חושב הרבה על איך מתמודדים בצורה בריאה ומועילה עם רגשות אשמה?

להשערתי, אין רע מהותי בלהרגיש אשמה על מה שראוי להרגיש אשמה, כי היא נועדה לשמש אותנו, ואפשר לזהות בקלות את התועלות שיש באשמה, להתנהג באחריות לשמור על המוסריות ועל השליטה העצמית, וגם עוזרת לתקן את דרכינו ולקחת אחריות על מעשינו. אולי היא גם ממלאת תפקיד בכך שהיא יוצרת סביבה פנימית בעלת יכולת להכיל ולמצוא מסגרת לחרדה שתוקפת בעקבות מעשה לא ראוי, מעין עונש מעין פיצוי. לא אמורה להיות בעיה לחיות בשלום עם רגשות אשמה ולקבל אותם כחלק מחיי הנפש, להודות שעשיתי משהו לא טוב לא נכון ולא ראוי, ואפילו אני כועס על עצמי, ושאני מוכן להשתדל לתקן.
 
כל זה כשהאשמה אינה חורגת מגבולותיה ואינה פורצת לתחומים שאינה שייכת אליהם, עניינית ופרופורציונלית. הבעיתיות מתעוררת כשהאשמה פולשת לתחומים לא לה, או כשהמשמעות שאנו מייחסים לה היא הרבה מעבר למה שהיא אמורה להיות באמת, מעבר למשמעותה האמיתית. אם במציאות הפנימית קיימים שנאה עצמית, ביקורת עצמית הרסנית, דימוי שלילי, דה לגיטימציה, פרפקציוניזם, אז כשמתעורר רגש אשמה ראוי על רקע מציאות מעוותת, הוא משפיע בעוצמה שאינה לפי כוחו האמיתי, הוא מעורר את הכוחות השליליים ומקצין ומחריף אותם.

אם זה נכון, אז מתאפשר להבחין בין אשמה שמשמעה לקיחת אחריות לבין שאר כוחות הרסניים וללמוד להפריד ביניהם, להתייחס אל האשמה כאשמה בלבד ולא להעמיס עליה מטען של תפיסות שליליות שיש לאדם על עצמו. אני אשם אין משמעו להעביר איקס על אישיותי או זכות הקיום שלי, כלומר אין בעיה עם רגשות אשמה אלא יש בעיה עם הדימוי העצמי השלילי שלי, ולשם צריך למקד את הרצון והפעולה לשינוי, אדרבה להתכחש למה שאני כן אשם ולאשמה בכלל מרחיק מהדרך שמקרבת לשינוי