גמילה

הייתה לי בעית התחברות משום מה

תודה, רונית. השתמשנו במגוון העצות הרחב, עברנו שבועיים שלושה קשים, אבל - הילד נגמל ובטוב ובשמחה!!!
זה היה מדהים בעייני - כל הזמן נתתי לו רוך וקשב ואמפטיה, והוא היה זקוק - לגבול ולאמון וביטחון.
כששלבנו את זה, מתוך בטחון, יחד עם מה שכתבת - כמו לזרוק לפח ולקחת חדש וכו', הוא נגמל. לא בקלות, אמנם, אבל זה קרה.
חשבתי אחר כך הרבה. כל כך הרבה יכולים הורים לעשות הורים לילדיהם עם גישה והכוונה נכונה! המון המון תודה לך.

רעות- כל הכבוד!!. זה בטח לא היה קל לא לילד ולא לכם אך אני מתארת לעצמי שלכולם זה סיפוק גדול. 
את מאד צודקת  ילדים זקוקים לא רק לרוך ולאמפתיה אלא גם לגבול , אמון ובטחון! ביחוד במצבים בהם ישנה חרדה כמו גמילה. 

אני מאד מעריכה שחזרת לשתף אותנו ולהכיר לי תודה. זה מראה על נפש אצילית ומפותחת.
בהקשר לכך, מעניין שההבנה הפסיכואנליטית בעשיית צרכים היא נתינת מתנה לאם (צרכים הקטנים והגדולים). לילד שעבר משלב של תלות, של לקיחה, של קבלה זהו הישג משמעותי וצמיחה אמיתית המהווה חלק מהתפתחות וגדילה נפשית הבאה לביטוי בנתינה, בהכרת הטוב ותודה .

תודה גם לך ושתמשיכי לראות  רוב נחת 
רונית

_________________

עוד תודה :) 
זה הוביל אותי, יחד עם עוד כל מיני מפגשים בעת האחרונה, לחשוב הרבה על אימהותי - שאומנם מאפשרת המוון, נותנת מקום ואהבה ורוך, אבל כל הזמן בחרדה - האם אני מספיק. הלכנו עם ילד אחר שיש לו התפרצויות תסכול וזעם לטיפול, ולאחר אבחון מעמיק וכו' וכו', הציע המטפל אבחנה - שהילד פשוט מרוויח מהכעס והזעם שלו, ולכן עלי לנתק קצת את הקשר ההדוק איתו, לא לעזור לו להכיל את התסכול והקושי - אפילו שהם בקשר  לויסות החושי המבולבל שלו, אלא בזמן שלא קשור להתפרצות, ומנגד - לתת לו הרבה זמן איכות. שוב, אותו מקום. עד כמה רחמי? עד כמה להכיל, להקשיב ולחבק, ומתי לתת גבול, בטחון ואסרטיביות? עד כמה לחשוב שלילד קשה, להבין ולנסות לרפד את הקושי, ומתי להוביל, לפרוץ, להרגע בעצמי ולהאמין בו???

רעות יקרה, אני מסכימה שהילד זקוק לגבולות ובטחון והייתי  מדגישה דבר נוסף . ילדים שיש להם התפרצויות כעס ותסכול מאד חרדים מההתפרצויות הללו, היות והם מאיימים על היציבות הנפשית הפנימית שלהם. התפרצות זו שווה כמעט להתפרקות.  לכן, רוך ואהבה לא יספיקו אלא צריך משהו חזק, יציב שישמור עליהם מפני עצמם. במילים אחרות,  ילדים אלו  זקוקים לגבולות ולאסרטיביות השומרים ומהווים חומת המגן מפני הדחפים הפנימיים המאיימים על יציבות נפשם. לאט לאט הם יפנימו את החומת המגן שאתם הורים מעניקים להם עד שתהפוך למגן פנימי שיווסת את הדחפים וכך יוכלו להרגיע את עצמם מתוך תחושה פנימית של חוזק ובטחון. זהו חוסן אמיתי.
בהצלחה 

_________________

אולי לא כדאי לפסול דברים של מטפל שפגש אתכם ואת הילד.
מה שרונית אומרת לא נראה לי מוכרח לסתור את הנ"ל.

מקבלת ומסכימה עם ההערה ותיקנתי בהתאם.  אכן לא היתה לי כוונה לסתור אלא להגיע לרובד נוסף. ישנם פעמים שהורים שמוכנים לספוג  את ה"רווח משני"  שהילד משיג  ומכאן גם  הם נוהגים לוותר וכו' כי הרי מקסימום הילד הרוויח עוד צומי (שהוא לכשעצמו מאד חיובי).  אבל אם הם מבינים שלא מדובר רק  בצומי  אלא יש פה מצב של פריצה במערכת ההגנה הפנימית ולכן הצבת גבולות היא גידור ושמירה אז ההתגייסות שלהם לשינוי  חזקה ויציבה יותר.

התשובות שלי הם לא רק ספיציפית לשואל אלא לכלל הקוראים.
תודה

_________________