ארעיות
חוסר נוחות וחוסר מנוחה קוראים לי שוב לבוא ולהביט. אני מביט, כמעט בעל כרחי מוצא שהמבט מנער את הרובד החיצוני הדקיק של השגרה, ההגנה הפרימיטיבית הרעועה, זו שאני מצפה ממנה, בעיקר בלית ברירה, לתת תחושה של בטחון ויציבות ונטיעות בקרקע, שממנה משתמע כאילו העולם לא סובב והארץ לעולם עומדת, לפחות לעוד יום אחד. שם בפנים אני מוצא את הארעיות, ניצבת פשוטה, קבועה, טופחת ומתריסה, מבהילה, רבגונית ורבת פנים, שולטת ומלווה, מציפה חללים פנויים, וכמעט בלתי נסבלת. זרם תמידי, הליכה בלתי פוסקת וללא ידע על יעד כלשהו, מסע סביב עצמי, לא מנוחה ולא נחלה. הרגשה אולי כמו שמרגיש עלה שנסחף ברוח אל מרחבי כדור הארץ. ויש לכך תזכורות מן המציאות, תזכורות גסות וללא הרף, מבהילות ומניאות מלהשקיע, פה לא אשב כי לא אויתיה, אי אפשר להשתרע כאן המקום הזמני, המקום של רגע אחד בלבד, מאלץ לבלוע את החיים בחתיכות גדולות מדי, אין די זמן לעכל וליצוק משמעות, ממוות קטן למוות קטן. לו היה אפשרי הייתי מניח אחרי אלפי אנדרטאות, עקבות, ציוני דרך, רמזים של עצמי, עוגנים שיעזרו לגבש מציאות בעלת קיום, זהות והזדהות, אבל מבלי להישאל על רצוני, בלי בחירה, נגרר ליום הבא, והרבה מדאי נזנח מאחור. אי אפשר לעמוד איתן כשהמדרגות נעות, נעות במהירות בתוך המבול נשמעים רעשים וזעקות, של זכרונות וגעגועים, שלבי החיים, התקופות והתחנות, הנעורים, החברים, השירים, הנופים הריחות והצלילים, החגים והחגיגיות, האושר המציף שקשה להכיל ושאי אפשר להנציח, התגעשויות הלב, הפרידות הקטנות והגדולות, הדמעות, התפילות האילמות, לחישות חוסר האונים, היד הפוכרת בתחינה אלי מרום, הכאבים, הפגיעות, החרדות, ייסורי השאול שכבר עברו אבל חרשו עמוק, העילבון מהאדישות, הבדידות שמותירה השתיקה הנצחית, עול האשמה, התקווה והאשליות, הרגשות, אלו שהיו אמורים לזעזע את אושיות השמים, ואלו שהם כמו משב רוח קל, קטנים נשכחים נזנחים של כל יום ויום, מתק העולמות שספונים בדמיון ובין דפי הספרים, האני של אתמול והאני של היום, מה שאני יודע ומה שאני יודע שאני לא יודע ומה שאין אני יכול להעלות על דעתי שאין אני יודע. כולם נשכחים נשארים מאחור, כולם מסתחררים במהירות אל התוהו ובוהו הפנימי, במקום שאבדה תחושת הזמן, שם מתעתעים הדינאמיות וההשתנות התמידית. כולם דורשים את פשרם ותובעים את חלקם, כמו משא כבד, אבני נגף של ההווה מבקש למצוא את העצמי שאותו אני מבקש כל כך, אותו עצמי שעושה אותי לכזה, לא העצמי המוכר שאין לי מושג איך ליצור איתו הזדהות, לא העצמי הנוכחי החיוור, חסר אמירה עלי, עלי הנושאו, חסר אמירה שבכוחה ליצור זהות. בינתיים נאלץ להסתדר עם העצמי הזה שהוא ריק עד תמצית הריקנות, שהמאורעות וכל המתחולל מצאו בו מקום פנוי לעבור דרכו, ושטבעו החלול הוא לאפשר להם לעשות זאת. וכדי לשכך את הצמאון הנורא, משחד את עצמי בהבנות קטנות, ומודע לכך שהן אינן אלא מסתירות את האמת הגדולה בדמיון ואולי במציאות, שם מעבר קורץ עולם הפתרון, הטוטאליות שאין מעבר לה, המקום בו מתגלה האחדות שבין כל הסתירות העמימות וחוסר הבהירות, הבסיס שעליו מתרחש הכל, ללא טלאים על גבי טלאים, ללא הסברים של למפרע ואסימונים נופלים, ללא הבלבול הנורא. כולי מתנקז אל נחשול עצום ששוטף ומתכוונן אל היום ההוא, הכל נדחה ונדחה אל עבר היום הבהיר הברור, היום שנותן את המשמעות, לחיבור מחדש אל הנצחי והאינסופי, חזרה אל שורש השורשים של ההוויה כולה, שמכיל את הכל במין פסיפס עצמי אדיר, שמשתלב בפסיפסים העצמיים האדירים של הזולת, מהווה מהעבר ומהעתיד, שמשתלבים במיליארדי חיבורים ונקודות השקה למין סיפור אינסופי, אין התחלה וסוף, מהיכן שתקרא אותו, מכל כיוון שתסתכל, גם אם יהיה שונה לגמרי, הוא יהיה נכון ואמיתי, חצוב בסלע. שם חבוי הסוד שאינו ניתן להשגה, סוד נפילת החומות. יום שהוא לא יום ולא לילה, אין שניות, אין אני אתה והוא, אין שני צדדים למטבע, ולכן גם צד אחד אינו, תמורה באופי ומהות המציאות המוכרת, עולם אחר לגמרי, שם לטבוע ושם לנוח
 |
|
|
