רוח רעה

נשמה עמוקה-  חוויה זו שאתה מתאר נקראת בשפה המקצועית, אגודיסטונית, כלומר "זר לעצמי" לעומת המצב הפחות טוב שנקרא אגוסינטוני ,הווה אומר "מוכר לעצמי".  מצבים בהם אנו חווים שהתחושות והרגשות (הדיכאוניות, החרדתיות האובססיביות וכד') זרות לעצמי, לאישיות שלי  או במילים אחרות "זה לא אני!" הפרוגנוזה לרוב טובה יותר מאשר  האדם שלא מזהה שיש לו בעיה.  

נשמה תועה-  ישנה הנחה שאכן בתוכינו חבוי  העצמי האמיתי שמוגן בשכבות  של העצמי היותר מוכר שנקרא באחת התיאוריות "העצמי הכוזב". עצמי זה האחרון הוא נדרש לנו בעולם הזה (מבחינה רוחנית נחשב  אף העו"ז לכוזב) כדי להסתגל לחיים, כדי לתפקד גם רגשית וכו'.  
אנו נמצאים תמיד בתנועה בין העצמי האמיתי הפנימי לעצמי המוכר החיצוני. יש פעמים שקרוב מידי לעצמי האמיתי מרגישים את הכאב ופעמים רחוק מידי מהאמיתי התחושה היא שלא ממש חיים...

בברכה

_________________

נפש ונשמה יש לכם נשמות עמוקות וגבוהות!!!!
רונית אני מנסה להבין את דבריך המאלפים בעצם אפשר להגיד שמה שנפש עמוקה מתאר  אז אפשר להתנחם כי לפחות יש עם  מי להילחם ואם הוא היה מרגיש ש"ככה אני וזהו" הוא  אפילו לא היה מנסה ... 
הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי נעה בקיצוניות מהעצמי האמיתי  למצב שבו אני מנותקת רגשית. מכירים מצב כזה?

זה נושא מאד מעניין
מודעות לקיומים המקבילים של האני והפערים ביניהם מעמידים אתגר רציני בפני ההגדרה העצמית, ואולי ההגדרות לא חשובות בכלל
כל האדם כוזב...

ולדעתי, זה מזכיר לי את הסיפור עם ר' יוחנן בן זכאי שבירך את תלמידיו, שיהיה עליכם מורא שמים כמורא בשר ודם, אמרו לו רבינו עד כאן ? אמר להם, ולואי שכך, אם מרגישים הבדל בין ה'אני' בכח, ל'אני' בפועל, הרי זה יכול להיות רק מחמת מורא בשר ודם, או סתם עצלות או בלבול.

או בדרך אחרת, 'אחר הפעולות נמשכים הלבבות' כך שה'אני' האמיתי תמיד נמצא איפשהו ברוח המעשים שבפועל.