קשה לי!

רעות, לא הבנתי את המשפט המצוטט שלך.

צילי וסוני, אני רק מנסה לחשוב קצת ולדמיין מעט ממה שעברתן ואני מתפחלצת... איך אפשר?

עצם זה שנשארתן שפויות מראה על העוצמה והכח שלכן.

כמו שאמרה סוני, קשר עם אמא כזו זה בחיים לא יהיה אדיאל כמו בחלומות..  אבל אני חושבת שעצם הסליחה או המוכנות לסלוח (מה שיגיע אולי לאחר הרבה מפגשים עם המטפלת), וזה קשה, אני יודעת, יתן קצת את הנוחם שכ"כ חזר כאן..

ולפחות אתן לא תהיו כאלה אימהות. ב"ה.

צילי100,
נשמע שיש לאמא הפרעת אישיות גבולית.
מה היית רוצה לעצמך בעת זו? עם אילו משאלות פנית לטיפול?

_________________

בלי להיות מומחה גדול 
נראה שהדבר הטוב ביותר הוא לתפוס ממנה מרחק לכמה שנים
אחרת היא תהרוס לך גם את הבית החדש שהקמת

 מאחל לך הצלחה

צילי יקרה,
נשמע שעברת מסכת חיים קשה ומתישה שהשפעותיה מאיימים עד היום על הדימוי והערך העצמי שלך וכן על הרווחה הנפשית שלך.
עם זאת,  נשמע שאת יודעת מה טוב ונכון לך עכשיו . היום את מחוץ לבית, נשואה לבעל תומך, בונה את הקן המשפחתי שלך, נמצאת בטיפול פסיכולוגי ואף הגדרת מחדש את היחסים שלך עם אמא.

החיים בצל אמא תובענית וחודרנית כפי שאת מתארת גוזלים כל אפשרות למרחב אישי כאדם מובחן ממנה. לכן, מה שאני מציעה שתתני לעצמך את הזמן ואת המרחב שאת כה זקוקה להם כדי לבנות את עצמך . אל תצפי לשינוי מהיר בטיפול  , אדרבא  חשוב יותר שבטיפול תגלי את הקצב שלך ואת המרחב האישי הנפשי שלך , כדי לאפשר לעצמך לצמוח מחדש בבטחה.

בהצלחה
רונית
.  

_________________

רונית, תוכלי בבקשה להרחיב על המובחנות?
כלומר - מהו אדם מובחן? אם אני מזהה שחלקים שלי מתערבבים מידי עם הורי/בעלי וכדומה, איך יוצרים את המובחנות הזו?
תורת חיים שלימה אני מתארת לעצמי, ובכל זאת, כמה על קצה המזלג, אשמח.

אדם מובחן זהו אדם שמזהה עצמו נפרד מהשני, בעל אוטונומיה משלו, חוויה אישית שלו,  יחודיות  עצמית שלו עם צרכים, משאלות, חששות וכו' הסובייקטיביים לו השונים מן השני. עם זאת, קיימים כמובן דברים משותפים לכל בני האנוש (ואף לטבע הבריאה) וככל שאנו קרובים לשני מטבע הדברים נמצא יותר מכנה משותף, יותר הזדהויות, חוויות של נפש תאומה  אך העצמי שלנו יישאר תמיד מובחן, נפרד, מלוכד ואוטונימי. 
לחיות עם הורה בעל מובחנות נמוכה שאינו מסוגל להכיר ולשאת את האוטונומיה של ילדו , חודרני לטריטוריה הנפשית של ילדו, מטשטש את הגבולות הנדרשים עשוי להותיר כאוס פנימי של בלבול בזהות ובחוויית העצמי.   
מה עושים? זיהוי החלקים כמו שאמרת מה שלי ומה שלו, מה אני אוהב ומה לא וכד' הוא וודאי חלק מהתהליך. הבעיה נהיית מורכבת יותר היות ואותה מובחנות אומרת במילים אחרות הכרה באובדן ההורה ונפשינו הלא מודעת אינה מוכנה בנקל לוותר על ההורה ויותר זה שהופנם.
לכן טיפול הוא לעולם לא רק מודעות אלא תהליך נפשי של חיבורים ואובדנים ...
שבת שלום, 

_________________

תודה, רונית, חשבתי הרבה על המשמעות של המובחנות. זה לא פשוט בכלל. זה מדהים אותי ולו מהכוון של תפקידי כאמא, אבל גם כתפקידי כבת. אני עובדת המון על המובחנות הזו מהורי, וזו עבודה יפיפיה ומתישה לגמרי.  ואחרי האובדן? האם אז יש לקשור מחדש את הקשר? למצוא מחדש שורשים? האם בסופו של תהליך - וסליחה שאני חייבת לדעת אותו מראש, האם הבריאות האמיתית היא להחיות את ההורה מחדש?
המילים שלי לא ברורות מספיק כי הרעיון לא ברור בי מספיק. אבל אשמח לכווני מחשבה.

רעות, התהליך הוא לא כזה לינארי או שלבי שקודם יש א' ואחר כך ב' אלא תהליך רב- רבדי .  אובדן קשור תמיד למציאת טוב . רע אנו לא מאבדים אלא פולטים, מקיאים,מוקיעים ןכד'. לכן, כדי שנהיה מסוגלים לאבד אנו צריכים להיות מסוגלים למצוא את הטוב ולחוות אותו כטוב (לא פעם אנו מזהים  גם את הטוב כרע ואז גם אותו פולטים ונשארים מרוקנים).  אובדן של הטוב אינו מוביל בהכרח לבור שחור אלא דווקא מוביל להפנמתו או להתמרתו  באופן סימבולי בחיי נפשינו. למשל, אם נזכרים ברגעים שאמא היתה חמה או נרגשת , כואב לנו שזה לא היה להרבה זמן או שזה לא הופנה אלינו אלא לדמות אחרת. הכאב יכול להיות מאד עמוק ותהומי כי  אנו גם מבינים שמה שהיה חלף ולא ישוב וכו'. בתהליך זה אם אנו מסוגלים לשאת את הכאב , את האובדן ולהתאבל עליו (שזה לא פשוט כלל), אנו נצליח להזדהות עם אותם רגעי חום, ולהמשיך אותם הלאה, למשל לילדים שלנו, או נבטא זאת באופנים יצירתיים אחרים בחיינו,  ובאופן זה אנו מחיים מחדש את אותם יצוגים טובים. זהו תיאור פשטני וצר לתהליך נפשי דינמי מנטלי ורגשי .
בברכה
 

_________________

רונית, זה מדהים, ועבורי כל כך לא פשטני, אלא מטלטל, מוביל ומסביר בתוכי תהליכים ענקיים. על כל מילה שלך אפשר להתעקב, אבל מה שהכי תופס אותי כרגע הוא שכל אובדן כרוך במציאת טוב. כלומר, כל עוד שלא חוויתי בפנים את הטוב עוד לא איבדתי. אז למה קשה לי עד אימה לחוות את הטוב? כי  קשה לי לאבד את דמות ההורה שהפנמתי, ככולה מושחתת ורעה? 
מוצאת את עצמי (ואולי בכלל נכון יותר לפתוח על זה אשכול נפרד) מוכרחה לאבד בתוכי קשרים טובים ופנימיים עם אנשים, אולי כי זו הדרך שלי להתחבר לטוב שלהם? למשל, עם אבא שלי היו לי קשרים עמוקים מאד של אהבה, אבל סגורים מאד מאד. הייתי חולמת  בהקיץ שהוא נפטר, כדי לחוות את האבל המתוק של האהבה, זה מטורף???

זה נכון שרוב החוויות הן מהולות ב'טוב' ו'רע'. דיברתי על מנגנון נפשי ראשוני ולא על השאיפה או המטרה. זה נכון גם שכשמקיאים לרוב מתמלאים מחדש ולכן לא טוב רק לפרוק ולפרוק("רע לי, החיים קשים..).כי מתבוססים בבוץ (ותשאלו כל ילד כמה כיף זה בבוץ).
ההתמודדות עם הטוב והרע היא באמצעות עיבוד מנטלי working-through. אך כמו שאמרתי שדרך זו מובילה אותנו לחוויית אובדן כואבת והכלה אינטגרטיבית של טוב ורע שהיא מורכבת מהכחשת האובדן או ריקון הרע הפנימי. 
בדוגמאות בהן ציינתם ל"אבד" נשמע לי מקביל ללישכוח, להכחיש, להתעלם ולרוקן ולא לאובדן שהתכוונתי שמתרחש בתהליך האבל. אני לא מכירה אותך רעות, אבל יתכן שהחלום בהקיץ על פטירת אבא מגנה עליך מפני התמודדות עם אבדן האהבה, עם הכאב הזועק שבסגירות  ועם הכעס שיכול להתעורר כי הרי 'על מתים לא כועסים'... 
הכיוון ה'מטורף' כלשונך שהעלית נכון שיברר בשעה הטיפולית שלך...
אני שמחה לשמוע שהדברים פגשו במעמקי הנפש
תודה על השיתוף,

_________________