הבלוג של סי -2
היי, יום טוב
סליחה שאני לא שומרת על רצף. פשוט עד שאני מגיעה למחשב בערב אני כבר עייפה מלרתום את המוח והאצבעות לכתיבה. הבעיה, שאין לי זכרון לטווח ארוך, בגלל טיפולי החשמל שעברתי. אני אסביר. המוח שלנו בנוי כמו מכונה חשמלית. העצבים מעבירים מסרים מ"מגירה" אחת למשניה. יש במוח כמה מרכזים האחראיים על תפקודים שונים בו. באחד מהם מרוכזים הזיכרונות. קורה מקרה, נחווית חוויה, זה נשמר במגירה של זכרון לטווח קצר. יום- יומיים. תהליך ההמשך אצל בני אדם נורמטיביים הוא, שליחת הזיכרון לטווח קצר, דרך עצב מיוחד, למגירה שנקראת זכרון לטווח ארוך. שם נשמרים גם הזכרונות הישנים וגם החדשים, עוברים עיבוד והופכים לחלק מהחיים.
אצל אנשים שעברו טיפול בחשמל, ECT, העצב הזה נפגע ואי אפשר יותר לשלוח חומר לזכרון לטווח הארוך. יש אופטימיים שטוענים שפיזיותרפיה במוח יכולה לעזור עם עבודה קשה, לצערי אני לא מאמינה. התחלתי באימונים וזה עשה לי כאבי ראש שלא שווים את הטרחה. וחוץ מזה, נחמד שיש לי מבחר אין סופי של ספרים לקרוא, כי אני שוכחת אותם  .
טוב, רביעי אבוד. אני זוכרת ממנו רק שהלכתי למרכז לנפגעות תקיפה מינית ומשם נסעתי לקליניקה של המניקור כי הלק התקלף אחרי יומיים וגם נשבר השפיץ, ואמרו לי לחזור בעוד 45 דקות אז יצאתי לסיבוב לחפש שמלה לחתונה של גיסתי ומצאתי משהו שממש לא אהבתי אבל זה הסגנון של הגיסות שלי, יצאתי משם והתרחקתי בערך עשר דקות הליכה עד ששמתי לב שהפלאפון לא עליי לעזאזאל, אבל לא זכרתי את הדרך לחנות אז עשיתי כמה רונדלות כי לא היה לי מוביט שינחה אותי שאלתי הרבה אנשים, אבל כולם אמרו לי "שמה", זה ליד ארלוזורוב. אז נסעתי באוטובוס עד ארלוזורוב, אבל אז הסתבר שאני בצד השני של הרחוב אז שרפתי עוד 10 דקות עד החנות, לקחתי את הטלפון ומהחנות, ראיתי את הדרך הנכונה. עד שהגעתי לקליניקה כבר היתה השעה 14:00, אבל הם קיבלו אותי בכל זאת.
זה מה שאני זוכרת.
את יום חמישי פתחתי בפקיחת עיניים מאוחרת. בערך ב12:00 בצהריים. היתה לי פגישה טיפולית ב 14:00 ואח"כ קבוצה בסדנת השיקום.
בלילה בעלי אמר שהשמלה נראית כמו פיג'מה והוא לא מרשה לי ללבוש אותה. לא בחתונה ואפילו לא במיטה. הטיפול היה ממש מטלטל. נכנסנו לעניין שהוא כמו מסמר ברגל אצלי. הנטייה לרצות אנשים כדי שיהיה להם אכפת ממני. זה בא לידי ביטוי מול חברות, שאני עושה ואומרת דברים שלא נוחים לי רק כדי שלא ינטשו אותי, והכי קשה זה מול אבא שלי, שמגיל קטן חיפשתי רק איך למצוא חן בעיניו ולשמוע ממנו דברים חיוביים לשם שינוי, ועכשיו הוא דורש ממני לעשות משהו שהוא מעבר לכוחותיי, ודיברנו על הרווח לטווח הקצר לצד הרווח לטווח הארוך מול המחיר שאצטרך לשלם. החלטתי שהמחיר שווה את זה, אז לקחתי על עצמי את המשימה, אבל ברגע שהרמתי את הרגל לצעד ראשון חטפתי התקף פאניקה נוראי. הרגשתי שאני נחנקת, הלב דהר לי חזק בחזה ופי יבש. התכסיתי בזיעה קרה וחשתי את התחושה הזאת המתלווה להתקפי פאניקה, שעוד רגע עומדים למות. שלחתי מייד ווטסאפ לפסיכיאטר שלי והוא אמר לקחת 50 מ"ג נוזינאן (מישהו מכיר פה את התרופה?)
בינתיים אני מתחמקת מביצוע המטלה עד יום שלישי שאז אתעמת עם הפסיכיאטר בפגישה ונחליט מה לעשות.מאז שחזרתי הביתה נכנסתי למיטה והגם שלא נרדמתי, לכל הפחות נרגעתי אט אט.
יום שישי
הבנים החליטו שהם נוסעים לים. מי אני שאחסום אותם חלילה?
הם חזרו מהחיידר וישר עלו על האוטובוס. השאירו אותי לבד בדד עם הבלגאן והבישולים. קמתי בעצלתיים עם גב כואב (אלוהים, מתי הזריקה הזאת תתחיל להשפיע) טוב, דבר ראשון העמדתי את הטשולנט ( וואו הוא יוצא כזה טעים שממש חבל שאני לא עושה מזה כסף), אח"כ עוף ואז תכננתי לעשות תפו"א בקליפתם בתנור עם תיבול אדום. בתפוח אדמה האחרון שקילפתי בהיסח הדעת נזכרתי שרציתי בכלל לעשות אותם קריספיים עם הקליפה. נו...
אחרי העוף- דגים. אוף, בעלי לא קנה לי עריסה מתוקה. אני מקווה שזה לא ישפיע על הטעם. אני נוהגת לטגן קודם פלפלים ועגבניות עם כוסברה, לתבל את הדגים בצד אחד ולשים אותם הפוך בסיר, ואז אני מכינה את הרוטב שמורכב מעגבניות מרוסקות, רסק עגבניות, עריסה חריפה, עריסה מתוקה, ותבלינים. מוסיפה חצי כוס שמן וחצי כוס מים, מערבבת ושופכת מעל הדגים, דואגת שהכל מכוסה ברוטב ומפזרת מעל כוסברה קצוצה. אוח, אני נשמעת כמו בלוגרית אוכל. פו. אני אוהבת להכין אוכל. ממש אוהבת. בעיקר להמציא. אבל אני לא סובלת לקרוא על זה. כל ההתעלסות הזאת עם אוכל. או לשמוע את אהרוני מדבר על הפריכות הסגלגלה והעומק בלה בלה בלה.
אח"כ עשיתי שניצלים וסלטים, בינתיים באו הגברים. זרקתי אותם למקלחת ולישון וסיימתי את הנקיון דקה לפני עשר דקות לפני הדלקת נרות. (קיבלתי על עצמי. אומרים שזו סגולה לפרנסה ואני דיי נואשת אז אני עושה הכל).
אין מה לספר על שבת- אוכל- ספר- לישון -אוכל -ספר -לישון.
וזהו. מוצ"ש לא מעניין אף פעם. הגדול שלי עשה הפגנות כי אמרתי לו שהוא לא יקבל צ'יפס פלאפל בגלל שהוא לא הלך לתפילת ערבית. הוא ילד בן 12 ומספיק גדול בשביל לבחור לעשות את זה בעצמו. בהתחלה ניסינו לפתות אותו בצורה חיובית, אבל זה לא עזר. בחיוב אני לא רוצה כדי שלא ישנא ללכת לבית כנסת כל חייו. אני ממש לא יודעת מה לעשות איתו. אבל דבר אחד החלטתי. מי שלא מכבד את השבת- לא מגיע לו פרסים שהשבת נותנת כמו: ממתקים, ארטיק, ופיתה פלאפל תוצרת בית במוצ"ש.
לא?
עד כאן בינתיים. שידורינו יתחדשו בעז"ה בימים הקרובים.
 |
|
|
