גולם

להלן תיאור מצבי העכשוי (אוף, אני לא מצליחה למצוא את הרכב המקשים שעושים נקודה פסיק) אני רובצת במיטה, לידי תלולית לא קטנה של כביסה. קבס בגרוני, ידיי רועדות ואני רואה כפול.
וגם, אין לי מה לעשות.
קמתי הבוקר בשבע וחצי במקום לשרוף את הבוקר בשינה כאהוב עליי.
ישבתי עם מתאמת הטיפול שלי שאמרה לי שפניי אינם כתמול שלשום. אני מרגישה רע, אני מרגישה ריקנות, אני מרגישה חסרת תועלת ותוחלת. אבל אני לא אגיד לה את זה, כי אז היא תלך ותלשין לפסיכיאטר, ואז הוא יפסיק להחליף לי את התרופה החדשה, ואז אני לא אוכל להתחיל לטפל ביעד הכי חשוב שלי -  ילד נוסף. ועוד בעז"ה. למרבה הפלא והתדהמה, אשתו של הפסיכיאטר שלי מנהלת את מחלקת פוריות באחד מבתי החולים באזור הצפון והוא הבטיח שהיא תטפל בי בקליניקה שלה.
אבל זה לא יקרה, אם הוא ידע שאני לא מסתגלת להחלפה.
לכן אני פולטת פיהוק ואומרת לא, הכל בסדר ואני קצת עייפה (ובחולה, וחסרת תיאבון) דווקא חוסר התיאבון מוצא חן בעיניי. הוא יכול להביא אותי ל2-3 ק"ג פחות בחתונה של גיסתי.
אני עוצמת עיניים, מפסיקה לריב עם הגוף שמתעוות כל הזמן בגלל התרופה החדשה. חולמת על הילד/ילדה/תאומים שיבואו ותהיינה להם עיניים חלומיות ויפות כמו של אמא שלהם ופה עדין כמו של אבא שלהם.
הכל בגדר חלום רחוק, אני יודעת. זה לוקח זמן, וכסף וסבלנות. ובינתיים אני מרגישה ריקה. אני לא שווה כלום. לא ממלאה את חובותיי לגבר שלי, אני דוחה את שטיפת הכלים עד יום רביעי שאז באות בנות לגהץ ולפעמים הן שתיים אז אחת שוטפת כלים ורצפה, אחת מגהצת בעוד אני גולמת בחדר. הילדים שלי גדולים, וחוזרים בחמש וחצי-שש, הולכים לשכונה בה גרנו פעם ונורא כיף להם שם, בלי התחשבות באמא שלהם שמרגישה מיותרת. אני רוצה לראות סרט אבל די, נגמרו הימים היפים של שאטר איילנד, התחלה, שבעה חטאים. איכס היום אי אפשר לסרט להיקרא סרט אם אין בו לפחות השתגלות אחת.

סליחה שאני מלאה טענות, סליחה שאני הורסת את התדמית המושלמת שלי, סליחה שאני בן אדם בכלל, אני גולם!