פוסט קצר

אתם יודעים, בשבוע האחרון המצב שלי היה על הפנים.
הפסיכיאטר הוסיף לי במינון של הלמיקטל, מה שהביא אותי לראיה מרובעת, טשטוש בראייה, רעד בידיים, נפילות, סחרחורות ועיוות שרירים בגוף. לקחתי את המינון המלא ביום ראשון, וביום רביעי הופיעו התופעות המקסימות האלה לראשונה. הקלטתי לפסיכיאטר מה קורה לי, יען כי לא יכולתי להקליד מחמת הטשטוש והרעד, אחרי כמה שעות הוא אמר לי לרדת ב 50 מ"ג. צעקתי עליו שאני אמות לפני שאספיק להוריד את כל המינון, אז הוא איפשר לי להוריד מאה מ"ג. ואז, במקביל, התחלתי להזריק סקסנדה ואז הופיעו גם בחילות בנוסף לכל החגיגה. במוצ"ש קיבלתי אישור להוריד בעוד 50 מ"ג, וביום רביעי אוריד עוד 50 ואז, אני מאמינה שהמינון הנמוך שיישאר עד שאפסיק לחלוטין כבר לא ישגע אותי.
נותרה הסקסנדה. אני לא מתכוונת לוותר עליה, היא הסיכוי האחרון שלי לפני ניתוח, מה שממש לא בא לי לעשות. אבל איזה צרות שהיא עושה..... בחילות מכאן ועד להודעה חדשה.
אני מרגישה כמו בהריון
אז חשבתי על פתרון של זופראן. אבל זופראן הוא אנטיגוניסט של סרוטונין וחומר שמאפס עוד תרופה שאני לוקחת ליציבות.
לפראמין אני אלרגית
אני אנסה בונז'סטה.
אבל לא לשם כך התכנסנו היום.
מה שרציתי להגיד זה, שמיום רביעי אני במיטה, לא מסוגלת לקרוא, לא לראות סרט... אתמול הראיה שלי הפכה לכפולה ממרובעת, אז ניסיתי להגיב פה ושם.
אבל השבוע הזה הוא בסימן חוסר אונים. בעלי מכין אוכל, מאכיל אותי, מקלח אותי, מלביש, נותן לי יד כשאני הולכת לשירותים, מסדר את הבית, מכין אוכל לילדים, יושב איתם, אין כביסה בארונות, יש המון כלים על השיש (הוא משתדל לשטוף את הלכלוך שלא יבואו זבובים). ואני שוכבת בבטלה מוחלטת במיטה, צורחת מדי פעם פקודות.
אבל עכשיו נפל לי אסימון גדול. כל התקופה האחרונה שאמרתי שאני לא מתפקדת, שאני דפוקה, שאני אפילו לא מסוגלת לסיים סמסטר כמו שצריך כי נמחק לי המוח כל כמה דקות, בעצם אני עושה הרבה מאד. אני שוטפת כלים, מנקה, מבשלת, יושבת עם הילדים, מקפלת כביסה, מקדישה המון זמן לכל ילד לשמוע מה יש לו לומר. חשבתי שזה "רק" אבל בעצם זה הרבה מאוד.
ואני גאה בעצמי!