|
|
| נשלח ב-5/9/2010 12:46 |
|
| |
שלום. הייתי בטיפול,וקשה לי מאד הקטע של החשיפה,וכן הענין של ההשתקפות הדברים נשמעים הרבה יותר קשים כשהם באים מפי המטפל.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/9/2010 13:11 |
|
| |
יחסי מפל מטופל.
שלום.
עברתי והתגלגלתי אצל כמה מטפלים,ואלו שלא שרדו את המוקשים,נטשתי אותם.ועכשיו,יש מטפל חדש על הפרק שגם אותו ניסיתי להתיש ולייאש,אך למרות הכל הוא עדיין בסוג של קשר איתי,ומהיום שהכרתי אותו,ידעתי שאשתף אותו בנושא מסוים,ולמרות הכל עדיין קשה לי מאד.קשה לי עם זה שלפעמים הוא קורא בי כמתוך ספר פתוח,וקשה לי עם זה שאיני יודעת עליו כלום והוא יודע עלי דברים כ"ך אינטימים...יך אתמודד הלאה כדכ באמת לייעל את הטיפול.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/9/2010 10:54 |
|
| |
בעיני טבעי שהמטפל יודע עלי דברים ושאני לא יודע עליו. אני זה שבא אליו לטיפול ולא הוא אלי. למה את מנסה להתיש את המטפלים שלך?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/9/2010 22:49 |
|
| |
שלום הילה
חשיפה בטיפול היא תהליך רגיש למרבית האנשים, ולחלק יותר מאחרים וזאת על רקע עברם.
אני שמחה עבורך שמצאת מטפל שאת מתחילה לבטוח בו ויתכן שעם הזמן את תוכלי להיפתח יותר ויותר.
יחד עם זאת,שאלתך במקומה וכדי לקדם את התהליך הטיפול חשוב שתנסי להבין את מה שאת עושה בטיפול ומדוע מבחינה נפשית את מתנהגת בטיפול וכלפי המטפלים שלך כפי שאת מתארת.
כפי שאני מעריכה את עוברת תהליך הנקרא בשפה המקצועית "העברה" (טרנספרנס), כלומר העברת - רגשות, פנטזיות, פרשנות של דפוסי יחסים עם דמויות מטפלות מתקופת הילדות, ל-זירה הטיפולית העכשווית.
במקרה שלך ככל הנראה ההעברה קשורה לאמון בדמות הטיפולית ולהתשתו, לחשיפה העצמית מול המטפל "הרואה הכל" ,ולסקרנות לדעת על חייו האישייםאינטימיות שלו ועוד.
הדרך הטובה לייעל את הטיפול היא לשוחח עם המטפל על כך ולנתח יחד איתו את הטרנספרנס שלך.
בטיפול פסיכודינמי אנו מנסים להבין מי המטפל מסמל בעולם הפנימי של המטופל?
לפעמים עשויים לגלות כי המטפל בלא מודע אצל המטופל הוא למשל האב שכמהים לקרבתו אך חוששים ממנה או (וגם) האמא ששומרת בקנאות על פרטיותה מילדיה המשתוקקים להכירה ...
ככל שהטרנספרנס יותר מובן פחות תצטרכי להעמיד את המטפלים שלך במסע מתיש של מבחן אמון (ואחר) ובהתנהגות אקטינג אאוט שכידוע מי שיוצא מופסד ממנו הוא את בלבד.
בהצלחה
_________________
רונית לזר, עו"ס קלינית, דוקטורנטית
נייד 052-6346334
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/9/2010 00:57 |
|
| |
שלום, אני לא מסוג האנשים שמרגיע אותם כשאומרים להם,שעוד אנשים נוהגים כמותם.{למשל שלעוד מטופלים קשה החשיפה}דבר נוסף,עצם המילים חשיפה,פתיחות,אמון וקירבה,עושות לי צמרמורת...ולכן אני מחד משתוקקת עד כאב למישהו שאוכל לבטוח בו ולשתפו,ומאידך כשהמטפל יכול להגיד לי משפט כמו"הנה התקדמנו הפעם,ואת נראית טוב ז"א לא קרה כלום,אני מיד מתכנסת בקונכיה שלי ומתעצבנת על עצמי שנתתי למטפל להתחיל להתקרב.[למרות שמה שסיפרתי היה רק קצה הקרחון ,מן סוג של עצם שזרקתי לו כדי לבחון את תגובתו.ואני חושבת שהמטפל שלי יסכים איתי שיחסית התקדמתי,למרות שבקצב הזה גם עד 120 לא נסיים את הטיפול,דעתך חשובה לי מאד בנידון, אגב למה רשמת לי את הפל" שלך?את לא עסוקה עם מטופלים?אם היית חושבת שאחד הכותבים הוא מטופל,היית ממשיכה לענות לו? תודה מראש על הסבלנות וההסברים.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/9/2010 11:31 |
|
| |
הילה שלום,
לפי תיאורך ככל הנראה קרבה ואינטימיות מתקשרת בעולמך לצורך הישרדותי אך מנגד גם לסכנה. ניתוח פסיכודינמי של הטרנספרנס שלך הבא לביטוי בדוגמא שנתת ועוד ככל הנראה נעשה בטיפול שאת נמצאת בו כפי שאני מניחה.
אני מציעה שתמשיכי את ההעמקה וההבנה הפסיכודינמית במסגרת הטיפול מול המטפל שלך על מנת לא ליצור חורים וגלישה מהטיפול החוצה. (שזו גם עשויה להיות דרך בריחה מקרבה).
הנייד שלי מופיע כחלק מהחתימה האוטומטית שלי תחת כל הודעה. צירפתי אותו כאשר התחלתי לקבל פניות של אנשים שביקשו להתייעץ איתי לטלפון הפרטי שבביתי.
לגבי שאלתך האחרונה, אני מתארת לעצמי שבין חברי ומבקרי הפורום נמצאים, תלמידיי, קולגות שלי, ידידיי וגם מטופליי. לכולם, חופש הבחירה והפעולה להשתתף בפורום. עם זאת, אני מקווה שמטופליי שנמצאים פה ידברו על כך בטיפול, כפי שזה כבר קורה אצל חלקם.
הערה כללית לגבי השאלות שלך עלי ועל מטופליי, אני תוהה אם זו דרך נוספת שלך לשרוד את הטיפול באמצעות פיצול המטפלים זה שבקליניקה וזו שפה.. אין צורך לענות, ההפך אני מציעה כאמור שתמשיכי לחשוב על כך עם המטפל שלך הנמצא בקליניקה.
אני מקווה שנעזרת
בברכה
_________________
רונית לזר, עו"ס קלינית, דוקטורנטית
נייד 052-6346334
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-12/9/2010 16:40 |
|
| |
הילה שלום.
אני כעת בעיצומו של טיפול קונגטיבי התנהגותי, ואם הבנתי נכון, אז זו גירסא מקוצרת של טיפול פסיכודינמי, גם אצלי יש את החלק של השיחות עם המטפל על עצמך וחייך, ואולי זה יתן לך כיוון אחר על הטיפול.
האמת, שזו נקודה שלא לגמרי ברורה לי, ראיתי באחד האתרים על חרדה חברתית, שאלון שאמור לאבחן אם אתה אדם שסובל מחרדה כזו, ואחת השאלות שם היתה האם אתה חושש לדבר בטלפון עם אנשים שאתה לא מכיר, והגם שעם שאר השאלות שם ממש הזדהיתי עד כדי התפעלות מהפגיעה המדוייקת, את השאלה הזאת ממש לא הבנתי, כי אצלי למשל, ונראה לי שאצל כל אדם שסובל מאובססיה להרשים שהופכת להפרעה וחרדה, אז דוקא אצל אנשים מהמעגל האמצעי, שאני כן קצת מכיר, מופיע הצורך להרשים וממילא המחשבות הטורדניות של מה הם חושבים עלי, אבל אנשים שאני בכלל לא מכיר או מכיר היטב, אני זורם בחופשיות גמורה, זה גם נראה לי הגיוני לגמרי, שאדם שאני מודע לזה שאני קשור איתו עיסקית, הרי שבטל דבר בטלה אהבה, וממילא ממש לא אכפת לי מה הוא חושב או יחשוב, וודאי שלא תופיע אצלי חרדה שתופיע בחברה שאני כן קשור בה, תחשבי על זה שהמטפל לא ממש דואג לך, ולא אכפת לו ממך, זה פשוט העבודה שלו, וכמובן שהוא בדרך כלל משתדל לעשות אותה על הצד היותר טוב, אבל רגע אחרי ששלמת לו, או שסיימת את הטיפול, הוא אדם זר לגמרי, הוא פשוט שכח כל מה שאמרת לו, כך שאין מקום לפתח רגשות לטוב ולרע, משום מה נדמה שאת בתיסכול, מנסה להתיש אותו וכאלה, וחבל, אם מפריע לך לשלם לו בסוף הפגישה בעצמך, אולי שההורים שלך ידאגו לזה ואת תעשי כאלו לא ראית, אולי זה נשמע שטותי, אבל אני מתכוון, תראי מאיפה בא התיסכול הזה, למה את מחליפה מטפלים, אולי יש בך עצמאות משהו, ובתת מודע מפריע לך שאת על תקן של מטופלת והוא המטפל, ותראי איך לפתור את זה, בכל אופן, כדאי שתדעי שבסיום הטיפול יתכן שפשוט לא תראי אותו יותר בחיים, ושאת משלמת לו טבין ותקילין, ובשעה הזאת הוא פשוט שלך, סליחה אם אני גס, אבל הגישה שלך צריכה להיות 'אכול וזרוק', אני כמובן קצת מקצין, וברור שכולנו אנושיים ומנומסים עם כל אדם, צלם אלוקים, אבל זה לא הוגן שאת משלמת, ואחר כך מתוסכלת כאילו הוא המפרנס שלך, זה דבר ידוע שבקשרים שמעורב בהם כסף, מאד קשה לפתח רגשות, וגם שנאה ותיסכול זה עדיין רגשות, כך שלא ממש ברור מאיפה זה בא, אלא אם כן הקשיים שלך הם גם עם אנשים זרים לגמרי, או אז לא אמרתי ולא כלום. הצלחה
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/9/2010 09:50 |
|
| |
תיירים , דבריך מעניינים ותודה שאתה משתף אותנו בהם ובדרך התמודדותך עם הצורך להרשים והחרדה שבכך.
יתכן כצעד אסטרטגי טכני ונקודתי הגישה של בטל הדבר בטלה האהבה עשויה לסייע כדרך הגנתית מפני תחושות הכאב והתסכול שבקשר עם השני, אולם אני בספק אם היא פותרת את הבעיה האמיתית שבתפיסת העצמי ובקשר עם שני.
כשאדם מגיע לטיפול, דווקא אז ביטויי ההפרעה עשויים לבוא לביטוי באופן מובהק יותר מול המטפל, בעיקר בטיפול פסיכודינמי וזו הזדמנות מיוחדת (אך גם כואבת) לטפל באותם רגשות של תסכול, כאב, רגישות לחשיפה, תלות וצורך בטיפול ועוד, על מנת שאדם יבנה לאישיות המסוגלת להעניק מעצמו ולקבל מהשני מבלי להיפגע נפשית גם כשקיימת אכזבה ותסכול (אכזבה ותסכול הם חלקים טבעיים ואינטגרליים של החיים, תסכול אינו טראומה אלא אם הוא מיוצג בנפש הספציפית כטראומה).
מכאן שהיחס לטיפול בסגנון 'אכול וזרוק' הוא כמו יריית כדור ברגל (סליחה על המטאפורה).
המטפל מגיע לטיפול עם איכפתיות ורגישות ראויה המתפתחת ומעמיקה יותר ויותר עם תהליך הטיפול. הטיפול הוא במסגרת מקצועית הכוללת הגבלת זמן, תשלום, טיפול בקליניקה ועוד אלמנטים מתסכלים (אך גם שומרים ומגנים). המרחב הטיפולי הפסיכואנליטי (שעסוק בחשיבה רבה סביב בניית הסטינג-המסגרת וסביב הכלת הנפש הלא מוגבלת) בעיני הוא המרחב האופטימלי לטיפול בנפש באופן רגיש, יסודי ומעמיק ביחסים וברגשות אנושיים.
ד.א אין סיכוי שהמטפל שוכח את המטופל אלא אם המטופל 'דואג' לכך (בטרנספרנס) או שהמטפל סובל מבעיות זיכרון....
אני רוצה להודות לך תיירים ולך הילה על ששיתפתם אותנו בחוויותכם וברגשות שלכם. אני חושבת שזה מאד לא פשוט וביחוד למי שמאד רגיש לחשוף את עצמו בין מול אדם מוכר ובין אם מול אדם זר לחשוף עצמו פה בפורום וירטואלי אנונימי-מוכר.
_________________
רונית לזר, עו"ס קלינית, דוקטורנטית
נייד 052-6346334
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/9/2010 17:24 |
|
| |
שלום . ראשית אציין כפי שאפשר לראות בצד ההודעה, היא נכתבה בעצומו של צום גדליה, וכמו כל אדם, כשאני רעב אני קצת עצבני, ויתכן שזה קיבל ביטוי כזה או אחר.
ולגופו של ענין, זה באמת אינדיבדואלי לכל מטופל, אני הכרתי מטופל שההורים היו משלמים ודואגים שהוא לא יידע מזה, ומאידך, אכן רוב המטופלים לא נוהגים כך, ולא עוד, אלא שאצל חלק מהם זה עוזר לדבר בחופשיות.
שהמטפלים הם רגישים ואכפתיים זה נכון אבסולוטית, יש לי נסיון לא קטן לצערי, עם עולם מדע הנפש, ורק מילים טובות יש לי בענין, כל מי שפגשתי מהתעשיה הזו הוא אדם שראוי לעבוד בזה, סבלן, קשוב, ועם אינטלגנציה רגשית ערה שתופסת חיש את הבעיה, ודוקא בגלל זה היה לי קצת מוזר, ותסלח לי הילה, אם אני משתמש בדברים אולי אישיים כאובייקט לדיון, כשאדם מחליף נהג, או אינסטלטור, טכנאי או שאר מקצועות מעשיים, כמעט תמיד זה בגלל בעיה בטיב הסחורה או השרות שהוא אמור לספק, לא כן במקצועות העיוניים, ובעולם בריאות הנפש בפרט, (שם לצערי זו לא רק תיאוריה כמו נסיון) אדם שכבר מטפל עם תעודה ומחוייבות לאתיקה והכל, הוא בדרך כלל קולע, ועושה את עבודתו היטב, זה נכון שזה לא נדיר שמטופל מחליף מטפל, אבל כמעט תמיד זו נקודה במטופל יותר מאשר במטפל, (וגם זה מנסיון עצמי, לצערי, אצלי זה פחות התבטא בהחלפות כמו בזה שלא רציתי טיפול בכלל), כמובן שהנקודות אינן שוות אצל כל מטופל, וזה סוג של הימור שלקחתי, שהנסיון שלי יכול לעזור פה, אבל אני חושב שלפעמים לא כדאי שהמטופל יתמקד בכישוריו של המטפל, שמא ירגיש נחות, ושוב ייסגר, ועל זה ניסיתי לעורר במקרה דנן, שהמטופל יזכור שהוא משלם, ושהמטפל צריך אותו, ואולי יהיה לו הרבה יותר קל להפתח ולזרום בחופשיות כדי שהטיפול ירוץ, כמובן שהתכלית היא לזרום גם עם אנשים שאין בקשר איתם את האלמנטים הללו, אבל זה אמור להגיע על ידי הטיפול, לא לפניו.
ואגב, השכחה של המטפל היתה סוג של מטפאורה, ברור שהוא זוכר, והמטפל שלי גם רושם במהלך השיחה, ותודה לך מנהלת על הפורום הנפלא הזה שהוא מקום ביטוי חשוב ומבריא, מחכים מאד. חתימה טובה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/9/2010 14:19 |
|
| |
שלום. ברצוני להודות קודם כל לתיירים על תגובתו,למרות שאצלי הסיטואציה שונה משאתה תארת.ולמרות שאמרתי שלא אכתוב יותר בפורום זה,שיניתי את דעתי בנידון מכיוון שבפורום אני מקבלת תשובות והסברים שבטיפול לא הייתי מקבלת,בטיפול היו שואלים:"למה את שואלת מה זה מעלה בך,וכו"הבעיה שלי היא שיש לי זכרונות שנמחקו [כנראה כהגנה] וישנם זכרונות כואבים שצפים ועולים מידי פעם,וכשהדברים צפים אני הולכת לנקות את הראש...וואם דברים עולים בשיחת טיפול אני הולכת סחור סחור כדי להמנע מהכאב שבדריכה על יבלות.וזה לא שאיני מתמודדת,אך שיחה כזאת סוחטת ממני אנרגיות שאני צריכה כדי להמשיך בחיי היוםיום.וכן היא מצריכה כוחות נפש מרובים כדי להתמודד עם החשיפה,ועם הזכרונות.וזה משאיר אותי חלשה וכואבת.וכן יש את ענין הבלתי נודע,שהרי טיפול זה לא מתמטיקה ואי אפשר לשער לאן נגיע בעקבותיו..למרות שהמטפל שלי מקצוען בעל שם..והוא אפטי מאד,לעיתים יש בי רצון לומר אולי תרדמהלו"אולי תרד מהכיסא שלך,ותנסה להיכנס לנעלי ולדמיין את עצמך משתף בדבר שהכי קשה וכואב לך,שאת חלקו אתה אפיל לא זוכר,למישהו..כשאינך יודע איך ומה יקרה."אולי בכלל עדיף לא לחטט במורסה?.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/9/2010 14:26 |
|
| |
שלום. כתבתי בטעות אפטי במקום אמפטי,וכבר אני יודעת שאם אספר זאת למטפל הוא ינסה לפתח את זה לשווא,אולי מישהו בעברך היה חסר אמפטיה כלפיך...
|
|
|
|
| נשלח ב-18/9/2010 22:17 |
|
| |
הילה היי,
אני אחרי כל הודעה שאני משאיר אני בטוח שיותר לא אכתוב, סוג של מחשבות טורדניות, בסוף אני חוזר, כמו תמיד, אהבתי את החשש מהטעות מהלשונית . . חח .. גדול, גם אצלי היתה בהילות כזאת בהתחלה ללחוץ מהר על ה'שלח' כך שהייתי שולח בלי הגהה ולא פעם עם טעויות כתיב, ואחר כך טורדנות להאם הן משמעותיות, זה עובר עם הזמן, כשאת כותבת הודעה, לפני שאת שולחת, תעברי עליה ותתקני טעויות, אם ישנן.
לא כל כך הבנתי את הבעיה, מה גם שאני לא אמור להבין, אני עצמי מטופל במידה מסויימת, אבל אם זה משהו טכני, זאת אומרת שאת מתחילה לספר על משהו, ולא מספיקה ב - 45 דקות, ובפעם הבאה שוב צריכה להתחיל מהתחלה, את יכולה לקבוע פגישה כפולה של שעה וחצי, ולהחליט שהפעם את משחררת הכל לגבי אותו סיפור או נקודה ספציפית, ואחר כך בפגישות הבאות תמשיכי בסיפור חיים השוטף, בהצלחה.
|
|
|
|
|