| נשלח ב-9/11/2010 21:57 |
 |
| |
אימי
שלום
לפני 8 חודשים אימי ע"ה נפטרה בגיל 78 ומאז אני לא רגועה ולא מצליחה להתנחם. מה שמוזר שהיחסים בינינו לא היו מי יודע מה בלשון המעטה כל החיים ולכן אני עוד יותר לא מבינה מה קורה לי. כל פעם שאני חושבת עליה אני בוכה ובחודשיים האחרונים אני מגלה שאני מסתכסכת עם כל אחד, בייחוד עם הבוסית שלי ואני פוחדת שהיא בסוף תפטר אותי
מה קורה לי?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/11/2010 23:16 |
|
| |
ציפי-
לעניות דעתי, דווקא העובדה שלא הסתדרת עם אמך, יכולה להסביר את מה שעובר עליך. יכול להיות שבעקבות מותה, את מבינה שלא יהיה אפשר לתקן את מערכת היחסים שלכן יותר. אולי כדאי שתנסי לקבל זאת, ולהשלים עם אמך באופן חד-צדדי.
מצאי שלום.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/11/2010 10:08 |
|
| |
שלום לך ציפי
אגיד מספר מילים על אובדן ואבל שאולי יעזרו להבהיר במקצת מה שעובר עליך
אובדן של אדם קרוב וביחוד אם מעורר בנו באופן טבעי בכי, רגשות של כעס , החמצה, אשמה ועוד. תקופה זו יכולה גם להוציא מאיתנו דברים שלא הכרנו בעצמנו. כדאי לזכור שתקופה זו חולפת אךהיא יכולה להימשך על פני שנה ויותר.
עם זאת, המחקרים מלמדים כי דווקא אנשים אשר היו להם קשיים ביחסים עם הקרובים שנפטרו בחייהם גילו קושי גדול להיפרד והרגשות הטבעיים שבתהליך האבל הועצמו ובאו לביטוי באופן לא מסתגל, כמו למשל: אובדן התקווה לתקן את היחסים (כפי שלא_מתביישת ציינה), כעס-האשמה, שנאה-אהבה שבקשר ועוד.
דבר נוסף שמתעורר באבל הוא המשאלה להחזיר ולהחיות את מי שאיבדנו. הדרך שאני רואה את הסכסוך שלך עם אחרים ובעיקר עם הבוסית הוא ככל הנראה מעין ניסיון לא מודע להחזיר ולהחיות את אמא (בדמות הבוסית) ואת מערכת היחסים שלכם כפי שהכרת והפנמת.
תהליך האבל לרוב מסתיים ונרגע כאשר אכן משלימים המצב. השלמה וקבלה ולא הכחשה והדחקה. יתכן שכדי להגיע לשם תצטרכי לעבור תהליך עיבוד של אותם רגשות, הגנות ומשאלות שהעלינו פה ונוספים.
תנחומיי
_________________
רונית לזר, עו"ס קלינית, דוקטורנטית
נייד 052-6346334
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/11/2010 16:58 |
|
| |
תודה רבה על תגובתכן!
הצלחתן להכניס הגיון בתוך הבלגן הרגשי שאני נמצאת בו. מעניין שבעלי אמר לי לאחרונה כשסיפרתי לו על הבוסית שלי שזה מזכיר לו את הסיפורים עם אמא שלי וכמובן כשהוא אמר זאת מיד בכיתי אך עכשו אני מבינה קצת יותר. באיזשהו מקום אני מבינה שהסיפור עם אמא שלי ע"ה לא נגמר ואצטרך להתמודד איתה לבד. יש לי הרבה עליה אבל אני מתגעגעת עליה גם. נשמע מוזר או אולי כבר לא כל כך. אקיצר סיפור מסובך.
שוב תודה
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2010 10:02 |
|
| |
ציפיפיש,
מותר גם להרגיש צער וקושי ולבכות זה דבר מאוד לגיטימי. מותר בהחלט להרגיש גם געגועים וגם כעס וכדו' על אותו אדם וגם אם זו אמא ואפילו שהיא נפטרה (וקבלי את השתתפותי ותנחומי..) הרגשות האלה הם טבעיים ובריאים. כל אחד סוחב על הגב משהו או יותר על אמא או אבא וזה בהחלט טבעי (רונית תוכל להסביר לנו יותר על פער הדורות..). העיקר שתרשי לעצמך גם לאהוב גם להתגעגע וגם לכעוס. כשתרשי לעצמך באמת פתאום תגלי דבר מדהים, שהרגשות האלה לא כל כך מעיקים וסביר שהם יבואו על פיתרונם המלא.
בהצלחה
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2010 22:34 |
|
| |
ציפיפיש,
הסיפור עם אמא לעולם לא נגמר. עד יום מותנו היא תהיה חלק בלתי נפרד מהוויתנו.
זכינו, (או שמא, זכתה היא....) תהא אמא כמו לב עבורנו, שבלעדיו אנו מתים.
לא זכינו, (או שמא, לא זכתה היא....) תהא יולדתנו ככריש דם בעורק הראשי, שבלעדיו אנו חיים.........
|
|
|
|
| נשלח ב-28/12/2010 03:37 |
|
| |
ריקנות, את צודקת במאה אחוז! לכן החלטתי ללכת לטיפול ואני מנסה להתמודד עם זה שאמא נמצאת בעורקי באופן מכאיב. אני חווה אותה גם כמו לב וגם ככריש
ZSHRIAאני מקווה שאגיע למצב שאוכל להרשות לעצמי לבטא גם את הרגשות החיוביים וגם השליליים בצורה נסבלת. המטפלת שלי אומרת שזה לוקח זמן ואני מרגישה שאני צריכה את הזמן הזה.
המון תודה לכם!!!!
|
|
|
|
| נשלח ב-9/1/2011 22:48 |
|
| |
עשית את הצעד הנבון ביותר! ללכת לטיפול. מה שכתבתי כיום אני שם. מרגיש אהבה גדולה להורי. ואני מרגיש גם כעס ותסכול על אי אילו דברים. הגעתי לזה אחרי טיפול ארוך וכואב. וזה פשוט משתלם. היום ני בן אדם אחר! חזקי ואמצי! אל תרפי! כולנו איתך!
|
|
|
|
|
