עצוב לשמוע על מקרים כאלו. חשוב לדעת שזה לא בהכרח אומר מה יקרה כשהיא תגדל.נראה לי שהדבר הכי חשוב הוא שהמשפחה תבין שהחרדות של הילדה הן בעיה רפואית. לכן, דבר ראשון, צריך ללכת איתה לרופא המומחה. בדיוק כמו שכשיש לילדה כאב שיניים, הולכים לרופא שיניים ולא לרופאי אליל או למטפלים במשחק (עם כל הכבוד, ויש הרבה כבוד, לטיפול במשחק).
כאן ו
כאן יש רשימות של מרפאות בריאות נפש מסובסדות. אם אני לא טועה, במרפאות הללו יש גם פסיכולוגים/עו"סים שיעזרו לילדה ולהוריה לעבד את הקשיים וגם פסיכיאטרים, שבמקרה הצורך יתנו לילדה תרופות שירגיעו אותה ויאפשרו לה לגדול בבטחון ולהגיב לטיפול המקביל. חשוב להבין שהחרדות נובעות גם ממחסור בחומרים במח. שוב- בדיוק כמו כל חומר אחר שחסר בגוף ומשלימים אותו עם כדורים/זריקות. בינתיים, לעניות דעתי, חשוב שההורים יחזקו את הבטחון העצמי של הילדה ויכילו את הפחדים שלה. לא לומר לה "זה שטויות, הכל בסדר" ובטח שלא "תרגעי!" או "תפסיקי לבכות". אמירות כאלו גורמות לילדה לחוש לא מובנת, שהרגשות שלה חסרי חשיבות ובעצם מעצימות את החרדה (זה נכון לכל הילדים, לא רק לאלו שסובלים מחרדות). נניח שאנחנו במצב מפחיד אמיתי- למשל פיגוע ל"ע- ומישהו אומר לנו "זה שטויות, תרגעו", איך היינו מרגישים? מבחינת הילדה, בזמן התקף החרדה, הפחד מציאותי לחלוטין. לכן, הילדה צריכה לחוש שמבינים, מקבלים ואוהבים אותה גם כשקשה לה. הדבר הכי טוב בזמן התקף הוא פשוט לחבק אותה. בזמנים
אחרים כדאי לעשות פעולות שיגבירו את הבטחון העצמי שלה. החל מלתת לה להחליט בעצמה על חייה (מה ללבוש, מה לאכול- אף ילד מערבי לא ימות מתת תזונה, וכדו') ועד פעילויות מיוחדות שבהן היא זו שתבחר או תוביל.הרבה טוב.
