שיר

אין כנף לאדם להמריא
לא נוצה לפרפר,
כי אסור לו לקום ולנטוש,
כי אסור לו לנוס ולפרוש,
ולזוב את חילו לאחר.

רק רגלו בכבדות תדשדש
בביצות ובבצק העפר
לא יוכל הימלט מן האש,
או לברוח מקור ומטר,
כי הוא מכבה השריפות,
והוא שבונה המסתר.

כי הוא העושה, לא הנס.
המביט אל תהום חשיכות,
והוא שמדליק הפנס,
הגודר וסותם השוחות.
לא כעוף שיסע ויידד,
לעמל ולמעש יולד.

אין כנף לאדם להמריא,
שיניח הכל מאחור.
הקרקע שעליה רגלו,
משוועת כעמק עכור.
והאיש לה כפתח תקווה,
צמאונה לו יקום וירווה.

לא לברוח נולד, לא לנוס,
הוא שתול בארצות המפעל.
אין כנף לו לקוץ ולטוס,
כאן היעד, וכאן העמל.

א. מרגלית.