אינני מכיר את ד"ר בונצל, אך לאור התבטאויותיו בכתבה (בהנחה שהוא עומד מאחורי הדברים) אודות הטיפול בכלל וטיפול CBT/דינמי בכלל - אינני רואה את דעתו כמקצועית בכלל.
גדולה יותר פליאתי מהדברים האלו:
ד"ר בונצל: זה יקח עוד זמן, אבל במשך עשרים השנים האחרונות, השיטות החדשות התחילו להכנס גם לארץ, וזה מה שאפשר גם ליהודים שומרי תורה ומצוות להכנס לתחום הזה, מה שהיה לפני עשרים שנה ממש מחוץ לתחום. היום כבר אפשר למצוא פסיכולוגים ופסיכיאטרים, מדריכים ויועצים, וגם כאלו שאין להם שום תואר אקדמאי, שיכולים לתת טיפול מקצועי.
בהרבה מקומות מציעים היום קורסים שכל אחד יכול לעבור אותם.
כשאיש מקצוע אומר שטיפול נפשי יכול היתנן אף ע"י אלו שלא למדו טיפול אלא עברו "קורסים שכל אחד יכול ללמוד אותם", ורואה בזאת אלטרנטיבה ראויה לטיפול מקצועי - לעניות דעתי התבטאויות בלתי-מקצועיות שלו אינן ראויות לתגובה של אנשי מקצוע, ואם אנו נפגשים עם זה במקומות עבודה שלנו, אולי כדאי לבדוק דרך כיצד להבהיר את השקפתנו למטופלים.
אני קרוב לתחום הרבנות ורואה שהקצנה הולכת ומתרחבת בכל התחומים (לא רק בטיפול), ולא ירחק היום בו מטפלות נשים תיאלצנה לתלות על פתח הקליניקה שלהן שלט "הטיפול - לנשים בלבד".
אם ברצוננו כמטפלים למנוע מהלך זה, כדאי להמשיך בדיון הזה ולתת כח לשיקול דעת מטפלים/ות יראי שמיים, שכבר בשלב אבחוני יכולים לשער מה עומד לפניהם וכיצד יש להתיחס למקרה ספציפי זה.
כאחד שיש בידו 'סמיכה' לרבנות ומכיר את הממסד הרבני, אני סולד מפסקי דין כאלו, שבאים קודם כל להזיק לציבור ויחד עם זאת תמיד-תמיד להשאר מחוץ לאחריות:
"...ואם אי אפשר צריך להיוועץ עם רב בית החולים מה לעשות בכל מקרה ומקרה".
שמשמעותו "אנו הרבנים לא לוקחים שום אחריות על השלכות של הפסק הזה, ואם יקרה משהו - "ידינו לא שפכו את הדם הזה".
בעיניי טיפול נפשי הוא בגדר 'פיקוח נפש' ממש, וכל פסקי דין תקדימיים שלא מתקבלים על הדעת וניתנים לפרשנויות שונות - אינני מכיר בהם.
בשם עמיתיי לעבודה העושים מלאכת הקודש, אני מבקש מכבוד הרבנים שלא לסכן נפשות יהודיות ולאפשר למטופל הנזקק לקבל מזור לנפשו מאת המטפל או המטפלת יראי-שמיים, אשר להם הכוח והזכות להחליט האם המקרה מתאים לטיפול שלו/ה או לא.
