| נשלח ב-21/4/2012 23:49 |
|
| |
טיפול פסיכולוגי
מתוך התכתבות עם מורי ורבי היקר זכור לטוב
אני מבין את ההרגשה שלך לגבי הטיפול. אני מקווה שזה ישתנה בהמשך, זה אחד הדברים שבעיני הם יסודיים בטיפול עצמו. לדעתי האמת היא שאין בכלל סתירה בין העובדה שזה העבודה שלו והוא לוקח כסף ומסיים את השעה הקצובה גם אם אתה באמצע משפט על עניין שמאוד לא קל לדבר עליו, לבין האכפתיות שלו. היה זמן שעבדתי עם בחורים.... שלא השתלבו במקומות אחרים והיו להם בעיות, והרגשתי שאני מאוד אוהב כל בחור שהייתי בקשר איתו. למרות שזו העבודה שלי וכבר שמעתי הרבה בחורים אחרים מקודם ובסוף היום חזרתי הביתה והייתי מוכרח לשכוח מהבחורים ולא להביא את המחשבות עליהם הביתה כדי שאוכל לחיות את החיים הפרטיים שלי. זה גם להיפך, כשהייתי בישיבה לא חשבתי על המשפחה שלי ועל הילדים שלי והייתי עסוק רק בבחורים וכל האכפתיות שלי היתה איתם. וכשהגיעה שעה מסויימת פתאום הפסקתי את זה בבת אחת וחזרתי הביתה ואז האכפתיות והרגשות שלי עזבו את הבחורים והופנו אל הבית והמשפחה. אין קשר כמה אנשים הפסיכולוג פגש מקודם. כל בן אדם הוא אחר, אם בן אדם אכפת לו מאנשים זה לא דבר שמתעייפים ממנו או שאחרי כמות מסויימת של פגישות עם אנשים זה חוזר על עצמו. זה לא עובד ככה. מי שלא באמת יש לו רגש ואכפתיות, מאוד קשה לו לעסוק במקצוע כזה, והוא גם לא יצליח בו. באמת להתחבר רגשית בצורה אמיתית אי אפשר עם כל אחד. אומרים שמי שאוהב את כולם לא אוהב את אף אחד. זה לא טבעי שיהיה לו חיבור רגשי לכל אחד, ואם הוא מטפל בכל מי שמשלם לו זה נותן הרגשה שזה אכפתיות מקצועית קנויה בכסף ולא משהו שבאמת בא מהלב. אבל מה שקורה הוא שהוא לא יכול לדעת מראש עם מי יהיה לו חיבור רגשי טוב. והוא מקבל כל אחד שפונה. ויש מקרים שהחיבור הרגשי לא עובד טוב ואז הטיפול נכשל. זה קורה. גם לי היו בחורים שלא היתה לי כימיה רגשית טובה איתם. ולא עזרתי להם הרבה. זה לא יכול להצליח עם כל אחד דוקא בגלל שאם זה בא מהלב לא לכל אחד יש חיבור עם כל אחד. אם אתה והוא יכולים ליצור דיאלוג רגשי חיובי זה יתגלה עם התמשכות השיחות ותרגיש אם זה קורה ואם זה עושה לך טוב. זה לא תלוי בשאלה אם הוא פסיכולוג טוב וכו', אחד מתחבר יותר טוב עם פלוני והשני עם אלמוני, ככה זה אנשים. הוא נמצא שם כי הוא רוצה לעזור וכי אכפת לו וכי הוא רוצה ליצור קשר רגשי מהלב אמיתי ועם אכפתיות. אנשים לא הולכים למקצוע כזה רק בשביל כסף, זה לא כסף קל כמו שזה נראה. וזה גם שוחק מאוד לשמוע ככה צרות של אנשים אם אין באמת רגש מהלב, וגם לא מביאים תועלת ומי שלא מביא תועלת זה מתפרסם והוא לא יכול להצליח. הפסיכולוגים גם חייבים לעבור בעצמם טיפול והם עוברים בירור פנימי עם עצמם מה הם מרגישים. התחושה שלך היא טבעית. מאוד קשה לפתוח מקומות אישיים ורגישים לפני מישהו זר. התגובה הראשונה והטבעית היא שלא אכפת לו ושאתה נמצא בחווייה של בדידות מולו, שהוא זר ומשאיר אותך לבד עם מה שאתה מרגיש. זה בעצם השלכה שלך ההסתכלות הפנימית שלך על המצב בחדר הטיפול. כלומר אתה בעצם באופן כללי בחיים מרגיש בודד מול העולם ובני האדם. את התחושה הכללית הזו אתה מביא איתך לשיחה איתו. הוא לא חבר שלך או בן משפחה או שכבר קרה ביניכם תהליך של היכרות והתקרבות והיקשרות נפשית. בגלל שאין לך היכרות וקרבה איתו אתה מרגיש אליו את הרגש הכללי שאתה באופן כללי מרגיש מול העולם, מול "סתם בני אדם". בשבילך כרגע הוא "סתם בני אדם". הצלחה של הטיפול חלק חשוב ממנה הוא היכולת להפשיר את התחושה הזו. כי באמת הוא לא חבר אישי, ולא מישהו שנכנס לחיים שלך באופן קבוע. זה טיפול מוגבל בזמן ואחריו הוא כבר לא יהיה חלק מהחיים שלך. זה גורם להשאיר אותו תמיד במקום רגשי של "סתם בן אדם". אבל העניין הוא ללמוד שסתם בן אדם זה לא אומר שהוא מנוכר אליך. אני מתכוון למשל, אם נניח אתה יושב עם אנשים זרים לחכות לאוטובוס או משהו כזה. אתה מסתכל עליהם, חלק לא מעניינים אותך. יש חלק מהם שכן מעניינים אותך, מעוררים בך איזו אכפתיות והתעניינות. אולי פנים של אחד מהם נראים לך מביעים משהו כאוב או יושר לב או טוב לב או כל דבר כזה. אכפת לך באמת באותו רגע שיהיה לו שמח וטוב בחיים, ואם אתה רואה בו כאב זה כואב לך באמת ואתה משתתף. אחרי עשר דקות הוא יעלה על אוטובוס ומייד תשכח אותו, זה לא משהו ארוך טווח או עמוק, אבל באותו רגע שהסתכלת עליו כן היה לך אכפת ממנו. באותו אופן שלך אכפת, יש גם חלק מהאנשים שאצלם מתעורר רגש חיובי כלפיך, ואתה נראה להם מישהו מעניין ובעל נפש ואכפת להם ממך באותם רגעים. אבל אתה לא מרגיש ככה, אתה מרגיש שאתה לא מעניין אף אחד מהאנשים שם, ושלגמרי לא אכפת לאף אחד מהם אם טוב לך או רע לך. זה רגש סובייקטיבי שלך בגלל המצב הרגשי שאתה נמצא בו. הפסיכולוג הוא בעצם איש זר, וגם אם הטיפול הולך טוב ומצליח, זה בסופו של דבר קשר מקצועי בלבד ובסיומו אתה תפנה לחייך והוא יעבור למטופל הבא. זה משאיר אותו בבחינת זר כמו כל אחד שמחכה איתך בתחנת אוטובוס. אבל הוא נותן לך הזדמנות לפקוח את העיניים שגם אדם זר יכול שבאמת מהלב שלו יהיה לו רגש משמעותי אליך, שבאמת יהיה אכפת לו ממך באופן משמעותי ועמוק. כי ככה זה בני אדם, אנשים בנויים לאהוב באמת ורוצים לאהוב באמת את מי שמאפשר להם, גם אם הוא לא חלק מהחיים שלהם והוא לא בן משפחה או בן זוג או חבר ותיק, וגם אם זה קשר זמני. למשל אם אתה נוסע באוטובוס לנסיעה של שעה, ויושב לידך מישהו זר שנראה לך נחמד. והוא פונה אליך ומבקש ממך רשות לספר לך על משהו אישי שמכאיב לו, והוא מבקש רק שתקשיב באהדה ותחזיק לו את היד בחום ותגיד לו שאכפת לך ואתה באמת מקווה שיהיה לו טוב. מן הסתם אם לא היית טרוד מדי או עצוב מדי או מתוח מדי או משהו כזה היית שמח להסכים לו. אם הוא לא טיפוס שנראה לך מעצבן או דוחה, והרוב מן הסתם לא ככה. ככה גם הוא היה שמח להקשיב לך ולהשתתף איתך ולהחזיק לך את היד באכפתיות אמיתית. זה בעצם מה שהפסיכולוג עושה. הוא חייב לקחת כסף כי אחרת ממה הוא יחיה, אבל אף אחד בזמן העבודה לא באמת חושב על הכסף. בני אדם לא בנויים ככה. נהג אוטובוס כשהוא פותח את הדלת וקשישה עם סלים עולה הוא לרוב חושב, אם הוא לא מדי שחוק ועצבני או סתם איש קשה, שהוא עכשיו נותן לה שירות ולוקח אותה לאן שהיא צריכה ויש לו סיפוק מזה. אפילו שהוא הסיע כבר אלפי קשישות לפניה. הוא לא חושב כרגע על זה שהוא כאן רק כדי להרויח כסף. אפילו שזו לא עבודה שהולכים אליה במטרה לעזור לאנשים אלא היא עבודה שחורה וקשה שעושים אותה רק כדי להתפרנס, ובכל זאת באותו רגע שעובדים לא חושבים כעת על הפרנסה אלא על השירות שנותנים. וקל וחומר הפסיכולוג כשאתה מדבר הוא לא חושב כעת על הצורך שלו להתפרנס אלא הוא חושב עליך ובאמת רוצה לעזור ובאמת אכפת לו אפילו שהוא נשאר איש זר. וחלק מרכזי בטיפול זה שאתה תיווכח שזה ככה ותלמד להרגיש את זה, וזה ישפיע באופן כללי על החוויה הסובייקטיבית שלך מול בני אדם והעולם בכלל. ללמוד להרגיש שאדם חי בתוך רקמה אנושית שרוצה אותו ואכפת לה ממנו ומחכה לו שיתפוס את מקומו בה ויבטא את עצמו ויתרום את מה שיש בו. אם יש מישהו זר שהיית רגיל לראות אותו כל יום בבית הכנסת, ואתה רק יודע איך הוא נראה וכמה פעמים שמעת אותו מדבר עם אנשים, אם חלילה הוא נפטר, זה כואב לך, הוא חסר לך, נשאר חלל ריק. חסר לך לראות את הדמות שלו במקום הקבוע שלו, לשמוע את הקול שלו עונה אמן, לשמוע את הדיבור שלו עם מישהו על משהו. זה אומר שהיה אכפת לך ממנו, שאהבת אותו במידה מסויימת. כשהוא היה חי לא הרגשת ברור ובולט את הרגש הזה אבל הוא היה קיים. אם הוא היה במצוקה ומספר לך היית מנסה לעזור לו כמה שאתה יכול באמת באכפתיות ורגש. ככה כל המתפללים האחרים בבית הכנסת מרגישים אליך. הפסיכולוג אמרו ללמד אותך את זה על ידי שיגרום לך במשך הזמן להבחין באכפתיות שלו למרות שהוא זר. וזה דורש גם ממך עבודה קשה להיפתח לזה. מותר לדבר איתו על זה. הדינמיקה הרגשית ביניכם זה התוכן המרכזי של הטיפול, לא העובדות שאתה מספר ולא הניתוח שלו עליהן. הדברים האלה זה פשוט לספק את המסגרת, הרי לא תשבו ותשתקו או תשחקו דמקה או תלמדו דף גמרא. אבל התוכן של אותה מסגרת הוא הדינמיקה הרגשית שקורית. אם מתחתנים מדברים על דברים אישיים, עושים ביחד כל מיני דברים, אבל זו רק המסגרת, התוכן הוא הרגשות שמתפתחים תוך כדי העשייה הזו. הבעייה שדורשת טיפול היא תחושה של אדם פגוע שמרגיש שחוץ מבן זוג מיוחד שבאמת יאהב אותו או מישהו יחיד שבאמת יצר קשר אישי איתו, כל העולם באופן כללי, כל "סתם אדם" זר, הוא קר ומנוכר ואדיש ומרוחק וזר. זו הברירת מחדל, זה המצב הבסיסי, הראשוני, כאילו הטבעי. ואהבה ורגש וקשר ואכפתיות זה משהו יוצא דופן, זה חידוש, וצריך סיבה מיוחדת לזה. והאמת היא לא ככה. האמת היא שסתם בני אדם אוהבים אחד את השני. זו הברירת מחדל, זה המצב הראשוני הטבעי הבסיסי שהוא נקודת המוצא. כדי שלא יאהבו זה את זה צריך סיבה מיוחדת. אם באים לאדם זר, שהוא בעל מקצוע ואין לו סיבה מיוחדת שבאמת יהיה אכפת לו מהלב. כי אתה לא חבר אישי שלו, לא מתחתן איתו, אתה לא מספק לו צורך שחסר לו מבחינה רגשית אישית. אתה בא עם התחושה שבסתמא לא אכפת לו ממך. ואם הטיפול מצליח אתה אמור לצאת בהרגשה שכן באמת אכפת לו מהלב ממך למרות שאין סיבה שזה יקרה כי אתה לא חבר אישי שלו, אלא שזה קורה בלי סיבה, זה הסתמא, כי פשוט ככה בני אדם בנויים, ככה העולם בנוי, שבסתמא אכפת ואוהבים וחמים אחד לשני ולא צריך סיבה לזה. זה הלימוד שאתה אמור ללמוד אצלו וזה העיקר של הטיפול. וזה בסיס מאוד חשוב ליצירת קשרים משמעותיים בהמשך. אם אחר כך אתה מתחיל לבנות קשר עם מישהו שבאמת נכנס לך לחיים, אם כחבר או בת זוג, בסיס מאוד חשוב לבנות קשר כזה הוא האמונה שלא צריך סיבות לאהבה. לא צריך לתת משהו בשביל זה, לא צריך להצדיק את זה, לא צריך לקנות את זה בעד נתינה רגשית כלשהי. אתה לא צריך להיות טוב למישהו, או לספק לו צרכים רגשיים שלו, כדי שהוא יאהב אותך. אתה אמור לבוא באמונה שהוא יכול לאהוב אותך סתם ככה. בלי סיבה. ואתה תאהב אותו בחזרה סתם ככה. בחינם. זה לא שהוא אוהב אותך תמורת האהבה שאתה נותן לו. זה בחינם. מאוד חשוב שתהיה פתוח לרעיון הזה, שאתה לא צריך לעשות כלום כדי שמישהו יאהב אותך, שזה קורה סתם, רק בגלל שאתה קיים ובגלל שאתה מי שאתה ותו לא. זה בסיס חשוב למערכת יחסים בריאה ומתפתחת היטב. הפסיכולוג אמור לנסות לשנות לך את התחושה הבסיסית לגבי זה על ידי שאכפת לו ממך בלי סיבה. ומותר וצריך וחשוב לדבר איתו על התחושות שלך לגבי הרגש שאתה קולט ממנו בזמן השיחות. זה לא כמו רופא שיניים שהעיקר שהוא עושה את העבודה ואין מקום לדבר על הרגש שאתה קולט ממנו לגבי כאבי השיניים שלך. אפשר לחכות עוד זמן עד שמרגישים שיש בסיס לדבר על זה, אבל זה בהחלט דבר שכן מותר וצריך לחשוב עליו ולדבר עליו. קורה הרבה, וקל שזה יקרה, שיש תחושה כמו שאתה מתאר, שמצידו זה רק עבודה טכנית, וזה גורם לך להיסגר כלפיו מבחינה רגשית, ואתה רק מדווח לו על דברים בלי מעורבות רגשית איתו. ואז אפשר לדבר שנתיים ושלוש ולא קורה כלום ויוצאים מהטיפול בדיוק כמו שנכנסו אליו. מטפל זה לא כמו רופא שעושה עבודה טכנית, אלא זה תפקיד, כמו למשל משגיח בישיבה שבחור אמור להיקשר אליו רגשית, והמשגיח אמור להיקשר רגשית לבחור. ואם הוא עשה כמו שצריך את העבודה שלו, הבחור יוצא עם חוויה רגשית של קשר רגשי עם המשגיח, של ידיעה שהמשגיח אוהב אותו ובאמת אכפת לו ממנו, ואם הוא יצליח תהיה למשגיח נחת רוח ממנו והוא יהיה גאה בו. והיא בסיס חיובי להמשך החיים שלו אחרי שהוא יוצא מהישיבה וממשיך הלאה. וזה באמת עובד ככה במקרים שזה מצליח, למרות שזה בעצם קשר מקצועי ומשלמים עליו כסף ובמחזור הבא זה יחזור על עצמו עם בחורים חדשים. ומשגיח בהחלט יכול להיקשר עמוקות לבחור גם אחרי ארבעים שנה שהוא עובד בתפקיד הזה וכבר עברו אצלו אלפי בחורים. זה לא דבר שנשחק, זה פלא שכל אחד הוא חדש וכל קשר הוא חדש ומרגש מחדש. ככה הקב"ה ברא את האנשים, שכל אחד הוא בן יחיד. אם חסר אחד, אם נהרג מישהו או נחטף חייל, אף אחד לא מרגיש יש מאות אלפים כמוהו וכבר נהרגו או נחטפו רבים לפני כן, ואין בו שום דבר מיוחד ואין כאן חידוש ולכן לא אכפת לנו שהוא חסר. גם אם זה קרה המון פעמים תמיד זה חדש, תמיד הוא בן יחיד. אתה נוטה להרגיש שאתה סתם עוד אחד, בלי שום ייחוד או חידוש. לפסיכולוג היו עשרות או מאות מטופלים לפניך ואתה רק עוד אחד ברשימה הארוכה. אתה לא פתוח להרגשה שאתה בן יחיד. שכעת אכפת לו ממך באופן מיוחד וכעת אתה היחיד שלו וכעת הרגשות שלו מסורים אליך באופן מיוחד ואישי. גם אם יש לי הרבה ילדים אם אני כעת הולך לאיזה מקום עם אחד מהם ומחזיק לו את היד ומדבר איתו, כעת הוא בן יחיד שלי, אני לא רואה בו עוד אחד מתוך עשרה אחים אלא כעת ברגשות שלי רק הוא קיים בשבילי וכולי שלו וכל ליבי מסור לו. וככה גם עם בחור בישיבה, כעת רק הוא קיים בשבילי גם אם אני כבר שלושים שנה עובד עם בחורים, וגם אם הילדים שלי מחכים לי בבית כעת אני לא חושב עליהם. זו סגולה מופלאה של הלב האנושי שהוא יכול להתמסר במלואו למישהו אחד בלי שתהיה סתירה מכך שקיימים עוד אחרים. וככה גם אתה אצל הפסיכולוג בשעה שלך איתו. הסיבה שאתה לא מרגיש ככה היא לא בגלל שהוא לא מרגיש רגש אמיתי כלפיך, אלא היא נעוצה בך, היא הבעיה שבה באים לטפל. והטיפול תלוי מאוד במאמצים שלך ובעבודה שלך ובאיך שאתה מנהל אותו. זה לא כמו אצל רופא שאתה פסיבי ואתה כמו אובייקט והוא עושה את כל העבודה. בטיפול אתה הרופא של עצמך, אתה אמור לדעת למה אתה בא לשם ומה אתה בא לעשות שם ואתה מנהל את זה ועושה את זה. הוא רק פרטנר. הוא צד בקשר, אבל לבנות את הקשר אתה צריך לעשות את חלקך בעצמך. כמו בכל קשר בין שני בני אדם. הרבה הרבה הצלחה וכל טוב
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2012 00:19 |
|
| |
המשך
בספר עלי שור חלק ב' של הרב וולבה הוא כותב באריכות על הנושא של "נוכח". הוא מביא לדוגמה אם שני בני אדם באמת פיזית עומדים זה מול זה ומסתכלים אחד על השני פנים מול פנים באופן גלוי ופתוח לתוך העיניים. זה דבר מאוד חזק מבחינה רגשית. הוא קורא לזה שהם במצב של "נוכח" אחד עם השני. ילד קטן בשבילו כל העולם זה ההורים שלו. אמור להיות במצב תיאורטי מתוקן שהם ירצו להיות איתו במציאות רגשית של "פנים מול פנים". זה לא אומר דווקא לעמוד פיזית פנים אל פנים ולהסתכל בעיניים. זה אומר שמבחינה רגשית הם באמת פונים אליו לראות אותו, לשים אותו במרכז הפוקוס הרגשי ולהיות פתוחים רגשית אליו. אם באמת רואים בן אדם מבחינה נפשית, אם נוכחים מולו, במצב רגשי של פנים אל פנים, הטבע הוא שמתעוררת הרגשת אהבה כלפיו. אם במקרה זה איש ואשה, אם מסתכלים פנים אל פנים ישר מול העיניים זה מצב "לא צנוע", כי זה מעורר לרצות לחבק ולנשק. אם הורה מתייחס ככה לילד שלו, באופן טבעי הוא יחבק וינשק אותו כמו הורה לילד. בטבע הבסיסי אנשים שואפים למצב כזה. ויש יצר הרע שגורם להפנות גב. לא לראות את מי שאיתך, להתנכר, להיות זר. כל ילד סבל מההורים שלו מידה כזו או אחרת של הפניית גב רגשית, של מצב שהם לא באמת רואים אותו. גם אם הם הורים חמים שמפנקים ואומרים פוצי מוצי איזה חמוד ואיזה מתוק, חלק גדול מזה זה בגלל שהוא קטן והוא ילד שלהם הם מרגישים שהוא חמוד. לפעמים גם לגור כלבלב אומרים פוצי מוצי איזה מתוק וחמוד. זה לא אומר שכל יחס כזה הוא באמת שרואים אותו, מבינים אותו, מבחינים בו כאדם גם אם הוא ילד קטן, שבאמת היחס הרגשי הוא של פנים אל פנים אדם מול אדם שנוכחים מולו באופן מלא. ילד קטן הלב שלו פתוח, והוא זקוק ליחס של פנים אל פנים מההורים, ולאהבה שנובעת מזה. וכל ילד נפגע כי הוא לא באמת מקבל את זה מההורים במידה שצריך, וכתגובה לפגיעה הוא מסובב את הגב שלו בחזרה אליהם. אם לכם לא אכפת ממני אז גם לי לא יהיה אכפת ממכם. הלב הפתוח של הילד נפגע וקצת נסגר. התמימות של הילד נבגדת וקצת מתקלקלת. אם לא עובדים על זה, הרי בכל אחד מאיתנו קיים בתוכו, במקום הכי אישי ופנימי, החלק של הילד הקטן שבו, ושם נשארת אותה פגיעה מההורים, וזה צובע את כל העולם בצבע הזה. כי בשביל ילד ההורים זה כל העולם וכל בני האדם. אנשים אחרים לא ממש קיימים מבחינתו. ומשהו בתוכנו במקום הכי רך ואישי ופנימי נשאר עם הפניית הגב הזו כלפי כל העולם וכל בני האדם באופן כללי. אי אפשר לתקן את זה בשלמות, אבל אפשר לנסות, עם המון סבלנות, לאט לאט ובצעדים קטנים, לנסות קצת לשפר בעניין הזה, עד כמה שאפשר. בקבלה מדברים על זה לגבי היודי"ן של האות צ'. בכתב סת"ם לפי האר"י ז"ל היודי"ן פונים זה אל זה פנים אל פנים, ויש יחס של פנים אל גב ויש גב אל גב. זה עובד על היסוד של מה שאומרים יחס גורר יחס. כשבן אדם נתקל בהפניית גב הוא נוטה בעצמו גם להפנות גב בחזרה. השאלה מי מוביל בעניין של יחס גורר יחס. כשהייתי ילד התפקיד להוביל היה של ההורים, הם היו אמורים מצידם להתייחס פנים אל פנים, ואם הם היו עושים את זה, זה היה גורם לי גם להפנות פנים. ואם הם הפנו גב זה גרם לי גם להפנות גב. חז"ל אמרו הוי מקדים שלום לכל אדם. אם אני פוגש את השכן שלי במדרגות, יותר נוח לי שהוא יאיר אלי פנים ויחייך אלי ואז אני אחזיר לו חיוך. ואני מחכה לזה ממנו שהוא יראה לי שהוא מעוניין לחייך אלי, וזה יתן לי בטחון לחייך אליו בחזרה. לא נעים לי להיות הראשון שמחייך אליו, אולי אין לו סימפטיה אלי ואני סתם אאלץ אותו להחזיר חיוך בלי שהוא רוצה וסתם אשפיל את עצמי. אז אני מחכה לסימן שיש בו סימפטיה אלי ואני לא סתם נטפל אליו נגד רצונו ואז אשמח לחייך אליו בחזרה. והוא מצידו גם מחכה לי שאני אהיה הראשון ואתן לו אישור שהוא לא סתם קרציה ונודניק ודבק, ואז הוא ישמח להחזיר לי חיוך. ומה שקורה שכל אחד מחכה לשני, וזה מביך, ומעדיפים לחכות שהוא יעבור ואז אני אעבור כדי להימנע מלפגוש אותו כדי שלא תתעורר מבוכה לגבי לחייך ולומר שלום. ואם קורה שנפגשים יש איזה הנהון נבוך של שלום בחצי שפה רפה ומגומגמת. וחז"ל אמרו שבעניין הזה של יחס גורר יחס והפניית פנים שגורמת להפניית פנים בחזרה צריך להיות היוזם והמוביל, ולהיות הראשון שמקדים שלום. נניח שאין לו סימפטיה אליך והוא חושב מה הטיפש הזה מחייך אלי סתם בלי שאני מכיר אותו מתעניין בו. מה כבר קרה, זו לא באמת השפלה, להיפך. אין סיבה אמיתית לפחד מזה. זה נוגע גם לגבי התחושה הקיומית הבסיסית מול העולם וכלל האנשים בו. אנשים לא חושבים על הדברים האלה ולא עובדים עליהם, ואז נשארים עם המצב שהיה כשהם היו ילדים, והם נגררים בנושא של יחס גורר יחס. ההורים הפנו אליהם גב, ואצל ילד זה אומר שכל העולם הפנה גב, והחלק היסודי של אישיות של מבוגר זה הילד שבו, והילד הזה נשאר מובל להיות במצב של הפניית גב מצידו לא כבחירה שלו אלא כתגובה על היחס שהוא קיבל, והוא לא יוזם לשנות את זה וככה זה נגרר כל החיים. נוח להישאר עם הפניית גב, ככה אדם יותר מוגן. אבל זה מצב עצוב וכבוי. פסיכולוג לא יכול באמת לשנות את זה. מי שיכול לשנות הוא רק האדם בעצמו, והאפשרות לשנות היא מאוד מוגבלת, אי אפשר לצפות לשינוי מרחיק לכת. אם זוכים לשינוי קטן מאוד זה כבר הרבה מאוד. אבל פסיכולוג אם זה מוצלח יכול לתת עוד טיפת התקדמות. מגיעים אליו במצב בסיסי של עמידה מול אדם זר, מרגישים כמובן מאליו שלא אכפת לו, ומייד נסגרים רגשית. וזו הזדמנות לגעת מעט בנקודה הזו בתנאי מעבדה מבוקרים. תנאים שמאפשרים לבחון את זה ולנסות להסתכל על זה, ואמורים להרגיש באותה שעה מוגנים. בחיים המציאותיים תמיד אפשר שמתייחסים למישהו ומקבלים בחזרה יחס קר ודוחה. כולם בבסיס מתגעגעים למצב של יחס פנים אל פנים עם כל אדם לפי מקומו ומה שמתאים. אם זה בני משפחה או חברים טובים אז באופן שמתאים לקשר כזה, אם זה זוגיות אז באופן שמתאים לזוגיות, אם זה השכן במדרגות אז זה לפי מה שמתאים לקשר כזה, שזה סתם לומר בוקר טוב מהלב במאור פנים וחיוך. אבל לכל אחד יש את הפגיעות שהוא כבר נפגע מקודם ואת ההגנות שהוא בנה לעצמו. ולפעמים פונים אל מישהו ביחס טוב ומקבלים בחזרה יחס רע, בכל סוגי הקשרים. ולפעמים מאוד קשה לתקשר ולהבין. זה לא פשוט. אצל פסיכולוג אמורים להיות במרחב בטוח מהבחינה הזו, ובמצב שאפשר לדבר מאוד בגלוי על זה. יש בזה בחינה גם של הדמייה. מצד אחד יודעים שהוא רק עושה את עבודתו וזה קשר מקצועי ולא אישי, אבל בסך הכל מדברים על דברים אישיים וכן מתעוררים רגשות אמיתיים. זה משמש להדמיה ותירגול והתנסות. כמו שמי שלא יודע ללכת עובד עם פיזיותרפיסט ללמוד הליכה. כאן לומדים רגשות, וזה לא פשוט להרגיש אבל עם זה גם לסייג את זה לתירגול והדמייה וטיפול ולא לקשר שהוא באמת חלק מהחיים. מה שנחשב למתכון לטיפול מוצלח, וזה דבר מסובך ורגיש ויש אחוזים גדולים של חוסר הצלחה, זה שהמטופל ירשה לעצמו להיפתח כמה שהוא יכול, ואפילו אם מצידו ייתכן שהקשר הרגשי לא יידע לעשות את ההבחנות הדקות שבין קשר למטפל מקצועי לבין קשר עם ידיד אישי שהוא באמת דמות שנכנסה לחיים שלך. הפסיכולוג אמור להיות יודע ומנוסה איך להתמודד עם זה ולתת לזה לקרות במידה הנכונה שבאמת עוזרת, ולדעת להשאיר את זה בגבולות הנכונים ולסיים את זה כשמגיע הזמן בלי שהמטופל ייפגע רגשית. זה לא פשוט, אם בן אדם בודד מספר דברים מאוד רגישים ואישיים למישהו, הוא בקלות יכול להיקשר אליו רגשית ולהתגעגע אליו וכו' בלי להתחשב שזה טיפול שמראש מוגבל בזמן קצוב והוא רק מקצועי. והנטייה הכי טבעית זה שאדם ירצה להגן על עצמו מהרגע שהטיפול יסתיים, או שיקרו כל מיני מצבים שיבהירו שזה לא באמת קשר אישי טבעי שהוא חלק מהחיים המציאותיים. ואז תהיה פגיעה רגשית. המטרה היא להגיע לאמון, שהמטופל ירגיש שהוא יכול לא להתבצר ולהתגונן, גם אם הוא מרגיש שהוא חושף את עצמו לפגיעה ככה, ולהרשות לעצמו להיקשר רגשית, ולסמוך על המטפל שיידע איך לנהל את זה נכון ובדיוק בגבולות ובמינון שלא יפגעו ויעזרו. ברור שלא מייד אפשר לתת אמון כזה, ולא בכל מטפל אפשר לתת אמון כזה. בגלל זה גם טיפול שבאמת יכול לעזור חייב להימשך זמן ארוך, מינימום שנה ולרוב זה לא מספיק זמן. כי דברים כאלה לוקחים זמן. עד שנותנים אמון, או שמגיעים למסקנא שאי אפשר לתת אמון כזה. צריך להכיר טוב את הבן אדם ולראות איך הדברים מתפתחים איתו, וחייבים לתת לזה זמן. החידוש של הרב וולבה בנושא של "נוכח", ולדעתי זה דבר אמיתי וגדול, הוא שאין שאלה אם אני אוהב את פלוני באהבת חינם או לא. אם אני רואה אותו באמת, מבין אותו באמת, עומד איתו פנים אל פנים וממקד בו את הפוקוס הרגשי ובאמת קולט אותו, נוכח מולו, כאילו מסתכל לו ישר לעיניים מבחינה רגשית, אז אוטומטית אני אוהב אותו אהבה בלי סיבה. אצל בני אדם זה אינסטינקט בלתי נשלט. ככה הם בנויים (כמובן חוץ ממקרים שמדובר באדם רע ושלילי ומכוער בנפשו וכו'. גם שם צדיקים יכולים לראות לעומק מעבר לשליליות ולראות את הטוב שבו, אבל זה באמת דבר קשה ומצריך מדרגות גבוהות. בשבילנו הלוואי שתהיה לנו קודם כל איזושהי התחלה מזה לפחות אצל אנשים טובים ונחמדים). השאלה היא רק האם אני רואה אותו או לא. אם אני רואה האהבה יוצאת מאליה. אני יכול לא לאהוב אותו רק אם אני לא רואה אותו. לא נוכח מולו. לא מביט בו מבחינה רגשית, מפנה אליו גב, כאילו הוא אויר מבחינתי. הוא מביא מעשה מרבי ירוחם, שהיה לו קשה במשנה שאומרת אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. והוא שאל, איך אפשר לבלוע אדם חי, הוא מפרפר בכאב נורא, בוכה, מתחנן על חייו, מדמם, ואני בכל זאת סוגר עליו את השיניים שלי ונוגס בבשרו החי והמרגיש. איך מישהו מסוגל לעשות דבר כזה. איך ייתכן שלולא מוראה של מלכות אני ואתה היינו עושים ככה, הרי אנחנו לא מסוגלים לעשות דברים כאלה. והוא מספר שפעם הוא ראה אשה שאוחזת בידה של הבת הקטנה שלה והולכת איתה ברחוב, והאשה פגשה שכנה שלה והתחילו לפטפט, ומתוך השיחה הערה האשה שכחה את הילדה שאוחזת בידה, והיא מספרת לשכנה על הצער גידול בנים שיש לה מהילדה ועל הקשיים שהילדה עושה לה. והפנים של הילדה משנים צבע והיא ממש עוברת הלבנת פנים ואמא בכלל לא מרגישה וממשיכה לפטפט. אם האמא היתה במצב של להבחין בילדה, להרגיש מה עובר עליה, לפתוח אליה את הלב, לשים אותה במרכז הפוקוס שלה, להיות איתה רגשית במצב נוכח של פנים אל פנים, האמא היתה מזדעזעת ממה שהיא עושה. הרי אם האמא היתה רואה מהצד איך מישהו עושה הלבנת פנים לילדה שלה היא היתה מתנפלת עליו כמו לביאה כדי להגן על הבת שלה. זה משל להמחיש שהנקודה היא לא האם האמא אוהבת את הילדה או לא. השאלה היא האם האמא מבחינה בה או לא. אם מבחינים אז אוטומטית אוהבים. באמת אי אפשר לנעוץ את השיניים בבשר של מישהו חי, אבל זה רק אם מבחינים בו. המשנה מזהירה גם אנשים כמוני וכמוך לא לנעוץ שיניים במישהו חי, כי היא יודעת שאנחנו מסוגלים לגעת בבן אדם ולדבר איתו ובכל זאת לא להבחין בו בכלל. זה לא שההורים באמת לא אהבו את הילד שלהם, הם רק היו כמו אותה אשה שהיתה עסוקה בדברים אחרים ולא הבחינה בבת שלה והפנתה גב אליה. אבל הילד כן מפנה אליהם את הפנים שלו, עיניו תמיד נשואות אליהם וליבו תמיד פתוח אליהם ומצפה מהם. וכשהוא מקבל מהם הפניית גב הוא נפגע ואז הוא מסובב גם את הגב שלו ורק רוצה שלא יבחינו בו ושהוא לא יבחין באחרים, כי הוא נושא עדיין בתוכו את הכאב על אותה פגיעה, וזוכר את החוויה ההיא, ומנסה להתגונן מעוד כאב כזה. כשמתבגרים ההורים הם כבר לא כל העולם. כבר יש יכולת לצמצם את המקום שלהם לפינה אחת מוגבלת ולהשאיר מקום להבחין שיש עוד אנשים. ושהאנשים האחרים איתם זה לא חייב להיות אותו סיפור כמו עם ההורים, וזה יכול להיות שונה. אליהם אפשר לפתוח את הלב ולהפנות פנים ולקבל מהם גם הפניית פנים ולב פתוח ואהבה. זה תהליך מאוד קשה. עם פסיכולוג זה מקום לתרגל, האם אגרר עם ההרגל הקבוע שלי להניח מראש שהוא לא באמת רואה אותי כאדם שרואה אדם פנים אל פנים, הוא עסוק בשלו ואני בשביל רק מקרה רפואי מקצועי, רק "פציינט", וממילא לא אכפת לו ממני כאדם. ואז גם אני אסגור את עצמי. בעצם אחזור כמו דפוס קבוע על ההתנהגות שלי מול ההורים. כי נשארתי עם המצב שרואה את כל העולם לפי הצבעים של ההורים. או אנסה לגלות דבר חדש, שהדפוס המוכר, שהצבעים שההורים צבעו לי את העולם, זה לא באמת כל העולם. יש דברים אחרים בעולם. זה דורש המון זהירות. כי יש פסיכולוגים שבאמת מפנים גב ובאמת הם שחוקים או יהירים או אטומים רגשית. ואז אם פותחים אליהם את הלב והם מפנים גב ולא אכפת להם הם משחזרים שוב את הפגיעה ומקבעים אותה יותר עמוק ומקטינים את הסיכוי לצאת מזה. יש בזה סכנה. צריך לגשש ולהרגיש וללכת לאט לאט. ומאוד בריא לשתף אותו הכל היסוס ותחושה שנוגעת לנושא הזה. לפעמים אתה יכול להיפגע ממנו כי היה ממש מורגש לך ברור שבמקום שממש התבקשה אכפתיות הוא היה אדיש. ואם לא שומרים בלב ואומרים לו ייתכן שהוא יסביר מה היה בדיוק וישכנע אותך באמת שהוא לא התכוון ולא פירשת אותו נכון. או שהוא טעה וחשב על דבר אחר ולא שם לב מה אתה מרגיש ואיך הוא מתהג והוא בכנות מצטער ומתחרט. הוא רק בן אדם ובן אדם מפספס לפעמים ולפעמים לא מבחין ולא קשוב ופוגע. אם הוא מתחרט באמת זה לגיטימי ונסלח. ויכול להיות שאם אתה אומר לו דבר כזה אתה שומע שהוא מטייח ומאשים בחזרה ומתחמק ואז אתה יודע מול מי אתה עומד ונזהר ממנו. אם לא מדברים על זה בגלוי הרבה יותר קשה לדעת את דרכך. כל הרעיון זה לא להתבייש ולהרשות לעצמך לומר כל דבר.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2012 02:17 |
|
| |
התחלתי לקרוא, מחכים ומרתק. אמשיך בעז"ה. המון תודה לך על שהעלית הכל!
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2012 08:40 |
|
| |
תודה רבה על המאמץ להעלות את הדברים שכולנו נהנה מהם . מסקרן לדעת איזה רב כתב זאת. כל כך הרבה אכפתיות והדרכה מיוחדת ואישית - זכית . ויש בה תועלת גדולה לכלל .
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2012 20:29 |
|
| |
הלווואי והיה לי רב שכזה... מעורר געגוע עמוק. הדברים נפלאים, בטוחה שאקרא בהם שוב ושוב. לגבי רגע זה, נאור לי מאד הנושא של "נוכח" כולל - במיוחד ענין ההבטה בעיניים. יישר כח! מסכים לספר על הרב הזה?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2012 23:08 |
|
| |
הרב הכותב הוא אדם נפלא ועמוק, תלמיד חכם גדול בעל שיעור קומה, איכפתי, בעל לב חם ורגיש. הרב חפץ בעילום שמו.
הוא פירסם הרבה דברי תורה עמוקים ותשובות לשואלים בקישור הזה
http://tshuvot.wordpress.com/
|
|
|
|
| נשלח ב-24/4/2012 20:48 |
|
| |
מאד לא מצוי לפגוש רב שמכיר עמוקות את מלאכתו של הפסיכולוג
נשמה, תודה על ששיתפת במכתב אינטימי ומאלף זה
_________________
ד"ר רונית לזר - עו"ס קלינית
מטפלת במבוגרים, נוער וילדים
אלעד, ירושלים
0526346334
[email protected]
|
|
|
|
| נשלח ב-24/4/2012 20:52 |
|
| |
נשמה, זכור לטוב?? אני מבינה נכון?
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2012 00:12 |
|
| |
תבורכו כולכם
ציפור עפה, אם הבנתי נכון את כוונתך, אז לא, זה אינו החבר שנפטר. כתבתי זכור לטוב כי כיום א"א ליצור איתו קשר ולא ידוע לי מה עלה בגורלו
|
|
|
|
| נשלח ב-10/9/2012 21:27 |
|
| |
דברים נפלאים רק שלי קשה לקרוא כ"כ הרבה בבת אחת אז הקפצתי את האשכול כדי שאוכל לקרוא את כולו בקלות,בהמשכים
|
|
|
|
|