טיפול פסיכולוגי

אני מבין את ההרגשה שלך לגבי הטיפול. אני מקווה שזה ישתנה בהמשך, זה אחד הדברים שבעיני הם יסודיים בטיפול עצמו.

לדעתי האמת היא שאין בכלל סתירה בין העובדה שזה העבודה שלו והוא לוקח כסף ומסיים את השעה הקצובה גם אם אתה באמצע משפט על עניין שמאוד לא קל לדבר עליו, לבין האכפתיות שלו.

היה זמן שעבדתי עם בחורים.... שלא השתלבו במקומות אחרים והיו להם בעיות, והרגשתי שאני מאוד אוהב כל בחור שהייתי בקשר איתו. למרות שזו העבודה שלי וכבר שמעתי הרבה בחורים אחרים מקודם ובסוף היום חזרתי הביתה והייתי מוכרח לשכוח מהבחורים ולא להביא את המחשבות עליהם הביתה כדי שאוכל לחיות את החיים הפרטיים שלי.

זה גם להיפך, כשהייתי בישיבה לא חשבתי על המשפחה שלי ועל הילדים שלי והייתי עסוק רק בבחורים וכל האכפתיות שלי היתה איתם. וכשהגיעה שעה מסויימת פתאום הפסקתי את זה בבת אחת וחזרתי הביתה ואז האכפתיות והרגשות שלי עזבו את הבחורים והופנו אל הבית והמשפחה.

אין קשר כמה אנשים הפסיכולוג פגש מקודם. כל בן אדם הוא אחר, אם בן אדם אכפת לו מאנשים זה לא דבר שמתעייפים ממנו או שאחרי כמות מסויימת של פגישות עם אנשים זה חוזר על עצמו. זה לא עובד ככה.

מי שלא באמת יש לו רגש ואכפתיות, מאוד קשה לו לעסוק במקצוע כזה, והוא גם לא יצליח בו.

באמת להתחבר רגשית בצורה אמיתית אי אפשר עם כל אחד. אומרים שמי שאוהב את כולם לא אוהב את אף אחד.

זה לא טבעי שיהיה לו חיבור רגשי לכל אחד, ואם הוא מטפל בכל מי שמשלם לו זה נותן הרגשה שזה אכפתיות מקצועית קנויה בכסף ולא משהו שבאמת בא מהלב.

אבל מה שקורה הוא שהוא לא יכול לדעת מראש עם מי יהיה לו חיבור רגשי טוב. והוא מקבל כל אחד שפונה. ויש מקרים שהחיבור הרגשי לא עובד טוב ואז הטיפול נכשל. זה קורה.

גם לי היו בחורים שלא היתה לי כימיה רגשית טובה איתם. ולא עזרתי להם הרבה. זה לא יכול להצליח עם כל אחד דוקא בגלל שאם זה בא מהלב לא לכל אחד יש חיבור עם כל אחד.

אם אתה והוא יכולים ליצור דיאלוג רגשי חיובי זה יתגלה עם התמשכות השיחות ותרגיש אם זה קורה ואם זה עושה לך טוב. זה לא תלוי בשאלה אם הוא פסיכולוג טוב וכו', אחד מתחבר יותר טוב עם פלוני והשני עם אלמוני, ככה זה אנשים.

הוא נמצא שם כי הוא רוצה לעזור וכי אכפת לו וכי הוא רוצה ליצור קשר רגשי מהלב אמיתי ועם אכפתיות. אנשים לא הולכים למקצוע כזה רק בשביל כסף, זה לא כסף קל כמו שזה נראה. וזה גם שוחק מאוד לשמוע ככה צרות של אנשים אם אין באמת רגש מהלב, וגם לא מביאים תועלת ומי שלא מביא תועלת זה מתפרסם והוא לא יכול להצליח. הפסיכולוגים גם חייבים לעבור בעצמם טיפול והם עוברים בירור פנימי עם עצמם מה הם מרגישים.

התחושה שלך היא טבעית. מאוד קשה לפתוח מקומות אישיים ורגישים לפני מישהו זר. התגובה הראשונה והטבעית היא שלא אכפת לו ושאתה נמצא בחווייה של בדידות מולו, שהוא זר ומשאיר אותך לבד עם מה שאתה מרגיש. זה בעצם השלכה שלך ההסתכלות הפנימית שלך על המצב בחדר הטיפול. כלומר אתה בעצם באופן כללי בחיים מרגיש בודד מול העולם ובני האדם. את התחושה הכללית הזו אתה מביא איתך לשיחה איתו. הוא לא חבר שלך או בן משפחה או שכבר קרה ביניכם תהליך של היכרות והתקרבות והיקשרות נפשית. בגלל שאין לך היכרות וקרבה איתו אתה מרגיש אליו את הרגש הכללי שאתה באופן כללי מרגיש מול העולם, מול "סתם בני אדם". בשבילך כרגע הוא "סתם בני אדם".

הצלחה של הטיפול חלק חשוב ממנה הוא היכולת להפשיר את התחושה הזו. כי באמת הוא לא חבר אישי, ולא מישהו שנכנס לחיים שלך באופן קבוע. זה טיפול מוגבל בזמן ואחריו הוא כבר לא יהיה חלק מהחיים שלך. זה גורם להשאיר אותו תמיד במקום רגשי של "סתם בן אדם". אבל העניין הוא ללמוד שסתם בן אדם זה לא אומר שהוא מנוכר אליך.

אני מתכוון למשל, אם נניח אתה יושב עם אנשים זרים לחכות לאוטובוס או משהו כזה. אתה מסתכל עליהם, חלק לא מעניינים אותך. יש חלק מהם שכן מעניינים אותך, מעוררים בך איזו אכפתיות והתעניינות. אולי פנים של אחד מהם נראים לך מביעים משהו כאוב או יושר לב או טוב לב או כל דבר כזה. אכפת לך באמת באותו רגע שיהיה לו שמח וטוב בחיים, ואם אתה רואה בו כאב זה כואב לך באמת ואתה משתתף. אחרי עשר דקות הוא יעלה על אוטובוס ומייד תשכח אותו, זה לא משהו ארוך טווח או עמוק, אבל באותו רגע שהסתכלת עליו כן היה לך אכפת ממנו. באותו אופן שלך אכפת, יש גם חלק מהאנשים שאצלם מתעורר רגש חיובי כלפיך, ואתה נראה להם מישהו מעניין ובעל נפש ואכפת להם ממך באותם רגעים. אבל אתה לא מרגיש ככה, אתה מרגיש שאתה לא מעניין אף אחד מהאנשים שם, ושלגמרי לא אכפת לאף אחד מהם אם טוב לך או רע לך. זה רגש סובייקטיבי שלך בגלל המצב הרגשי שאתה נמצא בו. הפסיכולוג הוא בעצם איש זר, וגם אם הטיפול הולך טוב ומצליח, זה בסופו של דבר קשר מקצועי בלבד ובסיומו אתה תפנה לחייך והוא יעבור למטופל הבא. זה משאיר אותו בבחינת זר כמו כל אחד שמחכה איתך בתחנת אוטובוס. אבל הוא נותן לך הזדמנות לפקוח את העיניים שגם אדם זר יכול שבאמת מהלב שלו יהיה לו רגש משמעותי אליך, שבאמת יהיה אכפת לו ממך באופן משמעותי ועמוק. כי ככה זה בני אדם, אנשים בנויים לאהוב באמת ורוצים לאהוב באמת את מי שמאפשר להם, גם אם הוא לא חלק מהחיים שלהם והוא לא בן משפחה או בן זוג או חבר ותיק, וגם אם זה קשר זמני.

למשל אם אתה נוסע באוטובוס לנסיעה של שעה, ויושב לידך מישהו זר שנראה לך נחמד. והוא פונה אליך ומבקש ממך רשות לספר לך על משהו אישי שמכאיב לו, והוא מבקש רק שתקשיב באהדה ותחזיק לו את היד בחום ותגיד לו שאכפת לך ואתה באמת מקווה שיהיה לו טוב. מן הסתם אם לא היית טרוד מדי או עצוב מדי או מתוח מדי או משהו כזה היית שמח להסכים לו. אם הוא לא טיפוס שנראה לך מעצבן או דוחה, והרוב מן הסתם לא ככה. ככה גם הוא היה שמח להקשיב לך ולהשתתף איתך ולהחזיק לך את היד באכפתיות אמיתית. זה בעצם מה שהפסיכולוג עושה. הוא חייב לקחת כסף כי אחרת ממה הוא יחיה, אבל אף אחד בזמן העבודה לא באמת חושב על הכסף. בני אדם לא בנויים ככה.

נהג אוטובוס כשהוא פותח את הדלת וקשישה עם סלים עולה הוא לרוב חושב, אם הוא לא מדי שחוק ועצבני או סתם איש קשה, שהוא עכשיו נותן לה שירות ולוקח אותה לאן שהיא צריכה ויש לו סיפוק מזה. אפילו שהוא הסיע כבר אלפי קשישות לפניה. הוא לא חושב כרגע על זה שהוא כאן רק כדי להרויח כסף. אפילו שזו לא עבודה שהולכים אליה במטרה לעזור לאנשים אלא היא עבודה שחורה וקשה שעושים אותה רק כדי להתפרנס, ובכל זאת באותו רגע שעובדים לא חושבים כעת על הפרנסה אלא על השירות שנותנים.

וקל וחומר הפסיכולוג כשאתה מדבר הוא לא חושב כעת על הצורך שלו להתפרנס אלא הוא חושב עליך ובאמת רוצה לעזור ובאמת אכפת לו אפילו שהוא נשאר איש זר. וחלק מרכזי בטיפול זה שאתה תיווכח שזה ככה ותלמד להרגיש את זה, וזה ישפיע באופן כללי על החוויה הסובייקטיבית שלך מול בני אדם והעולם בכלל. ללמוד להרגיש שאדם חי בתוך רקמה אנושית שרוצה אותו ואכפת לה ממנו ומחכה לו שיתפוס את מקומו בה ויבטא את עצמו ויתרום את מה שיש בו.

אם יש מישהו זר שהיית רגיל לראות אותו כל יום בבית הכנסת, ואתה רק יודע איך הוא נראה וכמה פעמים שמעת אותו מדבר עם אנשים, אם חלילה הוא נפטר, זה כואב לך, הוא חסר לך, נשאר חלל ריק. חסר לך לראות את הדמות שלו במקום הקבוע שלו, לשמוע את הקול שלו עונה אמן, לשמוע את הדיבור שלו עם מישהו על משהו. זה אומר שהיה אכפת לך ממנו, שאהבת אותו במידה מסויימת. כשהוא היה חי לא הרגשת ברור ובולט את הרגש הזה אבל הוא היה קיים. אם הוא היה במצוקה ומספר לך היית מנסה לעזור לו כמה שאתה יכול באמת באכפתיות ורגש. ככה כל המתפללים האחרים בבית הכנסת מרגישים אליך. הפסיכולוג אמרו ללמד אותך את זה על ידי שיגרום לך במשך הזמן להבחין באכפתיות שלו למרות שהוא זר. וזה דורש גם ממך עבודה קשה להיפתח לזה. מותר לדבר איתו על זה. הדינמיקה הרגשית ביניכם זה התוכן המרכזי של הטיפול, לא העובדות שאתה מספר ולא הניתוח שלו עליהן. הדברים האלה זה פשוט לספק את המסגרת, הרי לא תשבו ותשתקו או תשחקו דמקה או תלמדו דף גמרא. אבל התוכן של אותה מסגרת הוא הדינמיקה הרגשית שקורית. אם מתחתנים מדברים על דברים אישיים, עושים ביחד כל מיני דברים, אבל זו רק המסגרת, התוכן הוא הרגשות שמתפתחים תוך כדי העשייה הזו.

הבעייה שדורשת טיפול היא תחושה של אדם פגוע שמרגיש שחוץ מבן זוג מיוחד שבאמת יאהב אותו או מישהו יחיד שבאמת יצר קשר אישי איתו, כל העולם באופן כללי, כל "סתם אדם" זר, הוא קר ומנוכר ואדיש ומרוחק וזר. זו הברירת מחדל, זה המצב הבסיסי, הראשוני, כאילו הטבעי. ואהבה ורגש וקשר ואכפתיות זה משהו יוצא דופן, זה חידוש, וצריך סיבה מיוחדת לזה.

והאמת היא לא ככה. האמת היא שסתם בני אדם אוהבים אחד את השני. זו הברירת מחדל, זה המצב הראשוני הטבעי הבסיסי שהוא נקודת המוצא. כדי שלא יאהבו זה את זה צריך סיבה מיוחדת.

אם באים לאדם זר, שהוא בעל מקצוע ואין לו סיבה מיוחדת שבאמת יהיה אכפת לו מהלב. כי אתה לא חבר אישי שלו, לא מתחתן איתו, אתה לא מספק לו צורך שחסר לו מבחינה רגשית אישית. אתה בא עם התחושה שבסתמא לא אכפת לו ממך. ואם הטיפול מצליח אתה אמור לצאת בהרגשה שכן באמת אכפת לו מהלב ממך למרות שאין סיבה שזה יקרה כי אתה לא חבר אישי שלו, אלא שזה קורה בלי סיבה, זה הסתמא, כי פשוט ככה בני אדם בנויים, ככה העולם בנוי, שבסתמא אכפת ואוהבים וחמים אחד לשני ולא צריך סיבה לזה. זה הלימוד שאתה אמור ללמוד אצלו וזה העיקר של הטיפול.

וזה בסיס מאוד חשוב ליצירת קשרים משמעותיים בהמשך. אם אחר כך אתה מתחיל לבנות קשר עם מישהו שבאמת נכנס לך לחיים, אם כחבר או בת זוג, בסיס מאוד חשוב לבנות קשר כזה הוא האמונה שלא צריך סיבות לאהבה. לא צריך לתת משהו בשביל זה, לא צריך להצדיק את זה, לא צריך לקנות את זה בעד נתינה רגשית כלשהי. אתה לא צריך להיות טוב למישהו, או לספק לו צרכים רגשיים שלו, כדי שהוא יאהב אותך. אתה אמור לבוא באמונה שהוא יכול לאהוב אותך סתם ככה. בלי סיבה. ואתה תאהב אותו בחזרה סתם ככה. בחינם. זה לא שהוא אוהב אותך תמורת האהבה שאתה נותן לו. זה בחינם.

מאוד חשוב שתהיה פתוח לרעיון הזה, שאתה לא צריך לעשות כלום כדי שמישהו יאהב אותך, שזה קורה סתם, רק בגלל שאתה קיים ובגלל שאתה מי שאתה ותו לא. זה בסיס חשוב למערכת יחסים בריאה ומתפתחת היטב. הפסיכולוג אמור לנסות לשנות לך את התחושה הבסיסית לגבי זה על ידי שאכפת לו ממך בלי סיבה. ומותר וצריך וחשוב לדבר איתו על התחושות שלך לגבי הרגש שאתה קולט ממנו בזמן השיחות. זה לא כמו רופא שיניים שהעיקר שהוא עושה את העבודה ואין מקום לדבר על הרגש שאתה קולט ממנו לגבי כאבי השיניים שלך. אפשר לחכות עוד זמן עד שמרגישים שיש בסיס לדבר על זה, אבל זה בהחלט דבר שכן מותר וצריך לחשוב עליו ולדבר עליו.

קורה הרבה, וקל שזה יקרה, שיש תחושה כמו שאתה מתאר, שמצידו זה רק עבודה טכנית, וזה גורם לך להיסגר כלפיו מבחינה רגשית, ואתה רק מדווח לו על דברים בלי מעורבות רגשית איתו. ואז אפשר לדבר שנתיים ושלוש ולא קורה כלום ויוצאים מהטיפול בדיוק כמו שנכנסו אליו.

מטפל זה לא כמו רופא שעושה עבודה טכנית, אלא זה תפקיד, כמו למשל משגיח בישיבה שבחור אמור להיקשר אליו רגשית, והמשגיח אמור להיקשר רגשית לבחור. ואם הוא עשה כמו שצריך את העבודה שלו, הבחור יוצא עם חוויה רגשית של קשר רגשי עם המשגיח, של ידיעה שהמשגיח אוהב אותו ובאמת אכפת לו ממנו, ואם הוא יצליח תהיה למשגיח נחת רוח ממנו והוא יהיה גאה בו. והיא בסיס חיובי להמשך החיים שלו אחרי שהוא יוצא מהישיבה וממשיך הלאה. וזה באמת עובד ככה במקרים שזה מצליח, למרות שזה בעצם קשר מקצועי ומשלמים עליו כסף ובמחזור הבא זה יחזור על עצמו עם בחורים חדשים. ומשגיח בהחלט יכול להיקשר עמוקות לבחור גם אחרי ארבעים שנה שהוא עובד בתפקיד הזה וכבר עברו אצלו אלפי בחורים. זה לא דבר שנשחק, זה פלא שכל אחד הוא חדש וכל קשר הוא חדש ומרגש מחדש. ככה הקב"ה ברא את האנשים, שכל אחד הוא בן יחיד. אם חסר אחד, אם נהרג מישהו או נחטף חייל, אף אחד לא מרגיש יש מאות אלפים כמוהו וכבר נהרגו או נחטפו רבים לפני כן, ואין בו שום דבר מיוחד ואין כאן חידוש ולכן לא אכפת לנו שהוא חסר. גם אם זה קרה המון פעמים תמיד זה חדש, תמיד הוא בן יחיד. אתה נוטה להרגיש שאתה סתם עוד אחד, בלי שום ייחוד או חידוש. לפסיכולוג היו עשרות או מאות מטופלים לפניך ואתה רק עוד אחד ברשימה הארוכה. אתה לא פתוח להרגשה שאתה בן יחיד. שכעת אכפת לו ממך באופן מיוחד וכעת אתה היחיד שלו וכעת הרגשות שלו מסורים אליך באופן מיוחד ואישי. גם אם יש לי הרבה ילדים אם אני כעת הולך לאיזה מקום עם אחד מהם ומחזיק לו את היד ומדבר איתו, כעת הוא בן יחיד שלי, אני לא רואה בו עוד אחד מתוך עשרה אחים אלא כעת ברגשות שלי רק הוא קיים בשבילי וכולי שלו וכל ליבי מסור לו. וככה גם עם בחור בישיבה, כעת רק הוא קיים בשבילי גם אם אני כבר שלושים שנה עובד עם בחורים, וגם אם הילדים שלי מחכים לי בבית כעת אני לא חושב עליהם. זו סגולה מופלאה של הלב האנושי שהוא יכול להתמסר במלואו למישהו אחד בלי שתהיה סתירה מכך שקיימים עוד אחרים. וככה גם אתה אצל הפסיכולוג בשעה שלך איתו. הסיבה שאתה לא מרגיש ככה היא לא בגלל שהוא לא מרגיש רגש אמיתי כלפיך, אלא היא נעוצה בך, היא הבעיה שבה באים לטפל. והטיפול תלוי מאוד במאמצים שלך ובעבודה שלך ובאיך שאתה מנהל אותו. זה לא כמו אצל רופא שאתה פסיבי ואתה כמו אובייקט והוא עושה את כל העבודה. בטיפול אתה הרופא של עצמך, אתה אמור לדעת למה אתה בא לשם ומה אתה בא לעשות שם ואתה מנהל את זה ועושה את זה. הוא רק פרטנר. הוא צד בקשר, אבל לבנות את הקשר אתה צריך לעשות את חלקך בעצמך. כמו בכל קשר בין שני בני אדם.

הרבה הרבה הצלחה וכל טוב