לא התכוונתי לאימה איומה שכזו. צר לי. ולכן בכוונה פתחתי את זה בתגובה נפרדת. אימה של פיגוע היא באמת זוועה. שואה.
ולהבדיל. ואני מתקשה לכתוב את זה בהמשך הזה, כאילו שזה קשור.
אבל בחיי היומיום הרגילים, בשגרה של עליות וירידות, כשיש נתינה ויש לקיחה, כשיש כאב ויש שמחה, וכשיש אהבה וגם - אדישות, תסכול, כעסים, אנחנו בדרך כלל זוכרים יותר את הכאב, את המציק, את המשפיל. ופחות מוכנים לקבל ולהכיל את הטוב. נכון? אולי לא.
|
|