חרטה ונחמה

אני מזדהה מאד עם מה שכתבת "אשמה - ברוב הפעמים היא בריחה מאחריות, כאילו יש בה את העונש שאנחנו כבר מביאים על עצמנו, כדי לא להשתנות שינוי פנימי ואמיתי". אני מכיר את זה על בשרי ונפשי, כאילו יש באשמה איזו הצדקה להמשיך את המצב, הלא אני מעניש את עצמי..

איני יודע מה הפירוש של מצות וידוי, וגם לא יודע בדיוק איך חז"ל מסבירים את המשמעות של זה ומה אומרים על זה. אני גם מתחבט בזה כל פעם מחדש. יש בקישור המצורף דברים נפלאים שכתב בזה מורי ורבי האהוב

http://tshuvot.wordpress.com/category/%d7%91%d7%a2%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%95%d7%aa-%d7%aa%d7%a9%d7%95%d7%91%d7%94/

בהשפעת הדברים הנ"ל, אני מהרהר עכשיו הרהורים נוספים על כך. אני יוצא מנקודת הנחה מאד ברורה ומוצקת שהקב"ה הוא אבא ואמא ממש, הורה אוהב מאד מאד, ממש כמו במציאות שאנו מכירים של הורים וילדים, הקב"ה הוא האבא והאמא הכי טובים שיש בעולם ושהיו ושיהיו בעולם, ואני חושב שכך הוא רוצה שנתייחס ונרגיש אליו. אנחנו יכולים להתחבר אליו רק עם הרגשות שהוא נתן לנו, אותם הרגשות שאנו מכירים מהחיים שלנו, הוא לא מבקש להמציא רגש חדש ומיוחד בעבורו, רגש מומצא הוא לא אמיתי, ואי אפשר להמציא כזה רגש. הוא באמת אבא, זה לא משל, זו מציאות, אנחנו בניו ובנותיו ממש, אנו שייכים לו, נאצלים ממנו, יצירות שהוא במו ידיו כביכול יצר ועשה, והוא נתן בנו כביכול את התכונות שלו, בצלמו ובדמותו. הריחוק בינינו כואב לו מאד, אבל לא באמת יכול לפגוע במציאות שאנו בניו והוא אבינו, "בנים אתם לה' אלקיכם - בין עושים רצונו של מקום ובין אין עושים רצונו של מקום אתם קרויים בנים". כל מה שקורה ומתרחש בינינו הוא בתוך המסגרת הזו של אב וילדו או ילדתו שאותה לעולם אי אפשר לפרוץ ולצאת ממנה, אפשר רק להתכחש ולשכוח ממנה

יש הפרדה מאד ברורה בין האדם החוטא לבין החטא. בגלל שהחטא מרחיק אותנו מאבא הקב"ה, והאבא מאד מאד אוהב אותנו, לכן הקב"ה כל כך לא אוהב את החטא, החטא כביכול גוזל ממנו את בנו יחידו שהוא מאד משתוקק אליו. אם נצייר שהילד הקטן האהוב והנבחר השתובב וטינף את עצמו בבוץ ובמי ביוב מסריחים, כשהאמא רואה ומריחה כך את בנה מיד מתעורר אצלה דחף לנקות את הילד לרחוץ אותו ולהחליף את בגדיו לבגדים חדשים, שירגיש רענן ונקי, מתוך דאגה לנקיונו ולבריאותו ולרווחתו, שום אדם בר דעת לא יעלה בדעתו שהאמא במקום לנקות את בנה ולהחליף את הבגדים של הילד תאמר, נו טוב הילד מסריח, בשביל מה להחליף לו בגדים? אחליף אותו ואמצא לי ילד אחר. זה מגוחך לגמרי. זה הפירוש "יתמו חטאים מן הארץ" - יתמו החטאים ולא החוטאים. זה הפירוש "בנים אתם לה' אלקיכם - בין עושים רצונו של מקום ובין אין עושים רצונו של מקום אתם קרויים בנים". הריחוק בין האבא לבנו לא בא באמת מהרצון האמיתי של הבן, הוא בא מאל זר שמשתולל בתוך לבו של האדם, שמסיט אותו שוב ושוב ושוב למקומות שמרחיקים אותו ממי שהוא אוהב. גם אם האמא יודעת שמחר הילד שוב יטנף את עצמו ואת בגדיו לעולם לא יעלה בדעתה להחליף את הילד במקום את הבגדים, היא רק תבקש ממנו אנא אל תכנס שוב לתוך  הבוץ, זה מצער אותי לראות אותך כך וזה טורח בשבילי לנקות אותך ולכבס את הבגדים, אני אכעס אם תעשה זאת שוב. אבל היא רוצה ותמיד תרצה את הילד שלה, רק אותו ולא שום ילד אחר, אותו בדיוק, בגלל שהוא איך שהוא ובדיוק כפי שהוא, זהו בנה "אל הנער הזה התפללתי". הלכלוך שדבק בו לא יכול להגיע למקום שישפיע על הרגשות האימהיים האמיתיים שלה, זה יכול להכעיס אותה רק ברובד הרבה הרבה יותר חיצוני ונמוך. הקב"ה רוצה שנחליף את הבגדים המלוכלכים אבל בשום אופן לא רוצה שנחליף את עצמנו, והוא יודע ומכיר אותנו ואת יצרנו, הוא ברא אותנו, הוא יצר את החומרים ממנו אנו עשויים, הוא יודע שאנו עלולים למעוד שוב ושוב, ועדיין הוא רוצה אותנו, קשר דם הוא מעל לכל

כשאני חושב על עצמי בתור אבא, אם חלילה קרה שילדי ואני התרחקנו אחד מהשני, בטוח שארגיש צער וכאב עצום, שבר, אהבה וגעגועים עד כלות הנפש. גם אם אני כועס אני יאמר לילדי ואעביר לו את המסר כל הזמן ובכל הזדמנות, בני, אני רוצה בך, אנא בוא נתקרב בחזרה, בוא נתפייס, תהיה איתי בקשר, דבר איתי, ספר לי מה אתה מרגיש, מה קורה אצלך בחוץ ובפנים. אני אקרא לו ואצפה לו, כי אני באמת באמת אוהב אותו ורוצה אותו ואיכפת לי ממנו. כשהילד אחר זמן רב חוזר אלי ואומר הנה אני כאן, אני גם רוצה אותך ואוהב אותך, דבר ראשון אני נהיה מאושר, נמס משמחה, סוף סוף בני חזר הביתה, חזר אלי, זה הרגש הראשון שמציף ולא משאיר מקום לשום דבר אחר, זה מה שהכי קריטי וחשוב. זה מרגיש כל כך נכון, זו המציאות הטבעית, כך זה צריך להיות. אני מקבל אותו בתוכי וזה מובן לי מאליו, זה חיבור ברור ופשוט.

אחרי ההתרגשות הראשונה וההתרפקות מגיע שלב שאנחנו מוכרחים לדבר על מה שקרה, יש דברים שאנו צריכים לברר ולסגור בינינו כדי להרגיש שלמים, יש תהליך שאנחנו צריכים לעבור ביחד, ובטוח גם הילד מרגיש כך, אנו רוצים להסביר את עצמנו, להבין כל אחד את המקום של השני, להתפייס, להשלים.

האבא אומר אני מעולם לא הפסקתי לאהוב אותך, מבחינתי תמיד הייתי קרוב אליך, הכי חזק שאפשר, היית בתוך לבי ממש, כאב לי לראות אותך מתרחק ממני ומתעסק בדברים אחרים, לא מועילים, מרחיקים, אבל מה אני יכול לעשות, אני לא רוצה להכריח, מה הטעם בלהכריח, רציתי שאתה תרגיש מתוכך את הרצון בי, את האהבה אלי ואת הקירבה אלי, שתבחר בי בגלל שאתה רוצה בי ולא רק בגלל שזה מה שאני רוצה, אלא בגלל שאתה מרגיש שזה הדבר הכי טוב בעולם בשבילך. יכולתי רק לרמוז לך, לקרוא אליך, לדבר אליך, לבקש ממך, לעורר אותך.

והילד רואה בעינים את הכאב, את השאלה "איך זה קרה לנו", ובצורה הכי טבעית בעולם הוא מרגיש צורך עצום לפייס ולרצות ולנחם, וצורך עצום להסביר את מה שקרה אצלו, לא לפייס בשקרים, כי שקרים הם שוב מחסום שגם הבן וגם האבא ירגישו בו, והרי הפוך, הילד רוצה להתחבר ולהתאחד מחדש, והוא יודע שזה גם מה שהאבא רוצה. ואז הוא אומר את האמת, את מה שהוא מרגיש, הילד אומר מעולם לא הפסקתי לאהוב אותך, תמיד רציתי אותך, אני האמיתי לא עזב אותך אף פעם, בתוכי הריחוק הכאיב לי מאד, אני מכיר ורואה עכשיו שמה שקרה הוא שהתפתיתי אחר דברים שהסיחו את דעתי ולבי ממך, עיסוקים שגרמו לי באותו זמן להרגיש שהם מעניינים אותי חשובים לי ומושכים אותי, חשבתי שהם יכולים לספק אצלי משהו, אולי חשבתי בטעות שאני יכול להסתפק בעצמי ולהיות מאושר בלעדיך, לא הבנתי אותך, כעסתי עלייך, כעסתי עלייך כי רציתי אותך באופן אחר, אבל רציתי אותך, המרחק לא עשה אותי מאושר, ממש לא, ולא היה בכוחו לעשות אותי מאושר, הוא הכאיב לי, אולי התייאשתי ממך אבל נהייתי אבוד תלוש בודד ורחוק, ואני יודע שפגעתי בך, שהתרחקתי ממך, שחטאתי, לא הרגשתי מספיק את האהבה אליך ואת האהבה שלך, ואני מתחרט מאד, אני רואה ומבין עכשיו כמה זה לא היה טוב בשבילנו, חטאתי והחטאתי את המטרה שלשם היו צריכים להיות לבי ונפשי נשואות. אבל אנא תבין אותי, את החולשות שלי, אתה כבר מכיר את החולשות שלי "כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו", ואתה יודע שבאמת לא להכעיסך התכונתי, אני אתאמץ ואשתדל לעמוד על המשמר ולא למעוד שוב, לא להגיע שוב למקום המרוחק והמנוכר, אני לא רוצה להפסיד אותך, בבקשה בוא ונפתח דף חדש

אני רואה בוידוי סוג של פיוס וריצוי, להסביר את עצמי להקב"ה שהוא "מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים", להודות בכך שבאמת חטאתי ובגדתי, אבל הפירוש של זה הוא שנכנעתי לחולשות, דעתי הוסחה, גם כשהיה מרד הוא היה במה שנתפס בטעות כמשמעות של רצונך, "סרנו ממצותיך וממשפטיך הטובים ולא שוה לנו", לא היתה שלימות ושיווין עם המרחק, לא היה בכל זה משהו אמיתי לומר עליך, אלא עלינו, גם אב שהתרחקנו ממנו עדיין קרוי אב, עדיין לשם הנקודה הפנימית הייתה שייכת ורוצה לשוב. ובנוסף יש כאן לקיחת אחריות, אני מראה עד כמה אני רציני ואמיתי ורוצה לתקן מה שהתקלקל בינינו, אני לא מכחיש שהתרחקנו, אני מכיר בכך שעשיתי טעויות, אני לא שם מחסום של שקרים בינינו, אני מודה בהם, יש בי כאב על מה שקרה, ואני רוצה להתקרב מחדש. זה עצמו שאני מדבר בגילוי לב על החולשות והטעויות, לא פוחד להודות בהם ובמגבלות שלי, נותן לי להרגיש מאד מאד משוחרר, אני מרגיש בבית, במקום בו אני אהוב ורצוי איך שאני, מקום שבו אני מקובל בשלימות, וזה עצמו מאד מאד יעזור לי להשתנות לצמוח ולהתקדם

שוב, חלילה וחס זו בכלל לא דרישה של האבא שאני אגיד ויאמר שחטאתי לו ואני לא בסדר כדי שארגיש רע עם עצמי, לא דרישה שלו להיכנע, הוא לא בא להראות לנו וללמד לקח מי החזק והשולט, להשפיל, חס וחלילה, הוא לא רוצה שנאמר שחטאנו כדי שהוא יוכל לקפוץ ולהתנפל עלינו. לא יתכן שככה אבא אוהב ידבר עם בנו יחידו או בתו היחידה, אדרבה, הוא רוצה להסיר את המחיצות בינינו, שנתקרב מחדש, וחלילה חלילה לא להרחיק אותנו ולהפסיד אותנו בלבנו, הוא רוצה שנרגיש את מה שהוא באמת - אב אוהב דואג ורחמן. כשחוזרים בתשובה באמת אנו מרגישים שאנו רוצים להתודות, לפייס, להסביר את עצמנו, להכיר ולהודות בחולשות, אנו יכולים ושמחים להוריד מעלינו את משא השקר של ההצגה של המושלמות, כי אנו מרגישים בבית ולא פוחדים מדחייה, ואנו מקבלים את עצמנו כמו שה' מקבל אותנו, ומאד מאד מבקשים ורוצים לשנות ולהשתנות

השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, ה' אלהים צבאות השיבנו האר פניך ונוושעה