לגבי המחקר, וודאי שהסטטיסטיקה לא טועה בגבולות שהציבה לעצמה.. אך השאלה שנשאלת במחקרים בכלל ובמחקר הזה בפרט, היא, האם לקחו בחשבון משתנים אחרים? לדוגמא:
האם באותם בתים שישנם את האלמנטים שהובאו בחשבון במחקר (ענישה גופנית) ישנם עוד אמנטים קרובים כמו צעקות,השפלות, או חוסר פרגון? כי אם כן יכול להיות שהם המשפיעים העיקריים לתוצאה הסופית ולא האלמנט הפיזי בדווקא.
אך עם או בלי קשר למחקר;
כמדומה, שאין לאף אחד מאיתנו ספק במה שאמר החכם מכל אדם במשלי "חושך שבטו שוננא בנו - ואוהבו שיחרו מוסר", אך השאלה היא מהו "שבטו" ואיך ההורה עושה את זה. יתכן ששבט הוא מטאפורה כמו שאומרים "שבט מוסר.." שהכוונה לשפה קשה. יתכן גם שהכוונה לשבט אמיתי, אך בין בזה ובין בזה צריך להשתמש במידה ובאהבה.
המכה אינה מותרת לשם הרגעת עצבי האב או האם אלא כענישה חינוכית נטו, ואל לנו לצפות מהבן שיזהה לבד למה הוא מקבל עכשין מכות אלא חייב האב להחצין את זה שהבן יראה את ויבין ללא ספק שזה מאהבה ודאגה ובצער גדול.
אין ספק שהכי טוב היה אם האדם היה גדל באותה ישרות כביום היוולדו, אך המצב הוא שהקב"ה נתן לאדם יצר שמסירו מהדרך הישר והיצר הזה, לפעמים, מבין רק כשכואב!.. אך האב צריך לדעת שזה כורח המציאות ולא מטרה להרגעת העצבים.
מסופר על אדם גדול שלאחר שהיה מכה את בנו היה בוכה ומכוון שבנו יראה את זה!
בשו"ע מובא על הכאת בנו אך בהסתייגות
וז"ל: "אסור לאדם להכות את בנו הגדול, ואין גדלות זאת תלויה בשנים, אלא הכל לפי טבעו של הבן, כל שיש לחוש שיתריס כנגדו בדיבור או במעשה אפי' אינו בר מצווה, אסור להכותו אלא להוכיחו בדברים וכל המכה את בנו הגדול מנדין אותו".
אין ספק שאלימות מותירה חותם בנפש הילד (לפעמים גם בגוף..) וכי אין לצפות מילד בעל רקורד של הכאות שיתנהג כמו ילד שנקי מזה. אך לפעמים ההכרח לא יגונה בגבולות המותר והנכון.
 |
|
|
