פארמייקא שלום
כתבתי ביתר אריכות ופרוטרוט ובסגנון צח יותר, ולצערי נמחק מה שכתבתי, אז אני כותב שוב במהירות את עיקרי הדברים שרציתי לומר
השאלה לעניות דעתי היא הרבה יותר כללית, הרי אין שוויון בעולם, וגם ברוב המקרים אין צדק בעולם (בעיני בשר), יש מי שנולד אל עניות, האחר גדל ללא הורים, פלוני נכה ל"ע וכו' וכו', כל אדם עם כאבו, כל אחד עם המטען וההתמודדות שלו, מי פחות ומי יותר, "נווה התלאות".
מכל מקום, נניח, אם יבוא מקובל גדול יודע נסתרות ויסביר בשרשי הדברים עד כמה צודקת ונכונה ההנהגה האלוקית ושכך צריך להיות הסדר בעולם שיש יפים יותר ויפים פחות ויש שממש לא, או שיבוא פרופ' גדול לביולוגיה ויציג תיאוריה משכנעת עד כמה זה נחוץ לטבע ולשרידות המין האנושי וכו', האם תנוח דעתך? האם זה יפסיק להציק לך? תרשה לי לשער על פי דבריך האמורים שלא. כלומר אם אני מזהה נכון, אז יותר מאשר יש כאן בקשת צדק כללי, ישנה הבקשה לחיות בשלום באופן אישי עם המציאות הזו. לכן כמדומני שכאן, במישור הזה הפרטי, כדאי לבדוק ולבקש למה זה כ"כ חשוב ומשמעותי עבורי, מדוע רמת ההשפעה עלי היא מעבר לסטנדרט, איך זה קשור לאישיות שלי ולהיסטוריה שלי, וכאן לחפש את השורשים והשינוי.
כמה נקודות ומחשבות בעירבון מוגבל, עם הכללות ופשטנות יתר. כשאדם אומר "אני רוצה להיות יפה/מוכשר/עשיר/חכם" וכיוצא בזה אלף דברים ותכונות, במקרים רבים הוא אומר במילים אחרות "אני רוצה להיות אהוב", עיקר הענין שלו בלהיות יפה בלהיות חכם וכו' הוא דרך לקבלת אהבה. משום מה ברור לו שכדי להיות אהוב הוא צריך לעמוד בתנאי סף כלשהם, "לשלם" משהו בתמורה, אי אפשר לאהוב אותי אם אני לא יפה מספיק או חכם מספיק וכו', האהבה מותנית בתנאים, ישנה אמונה שרק אם אני אהיה יפה חכם מוכשר וכד' אז אהיה ראוי לאהבה. וכשזו באמת הנקודה, אז הדברים שבהם האדם רוצה הכי הרבה להיות שונה מכפי שהוא (רואה את עצמו, בעצם) כעת, אלו הדברים שבהם הוא הכי לא אוהב את עצמו ולא מקבל את עצמו, אם הוא מרגיש מכוער או שהוא מאמין שרק אם הוא יהיה עשיר יהיה אפשר לאהוב אותו, אז הוא רוצה מאד להיות יפה ועשיר וכיו"ב.
האמונה המוטעית הזו מלמדת בעיקר על היחס שבין האדם לעצמו, ואת אותה הסתכלות הוא מייחס לזולתו, כאילו כך הסתכלות האחרים עליו. בעצם האדם עצמו מאמין שכעת הוא לא יכול לאהוב את עצמו, אין לו "היתר" לאהוב את עצמו עד ש... אם הוא מאד לא אוהב את עצמו אז גם אם אחרים ירעיפו עליו אהבה לא יהיה לו את כלי הקיבול לכך, זה יהיה נעים, אבל זה לא יצור את השינוי המשמעותי שהוא זקוק לו, הוא לא באמת ישבע ובאותו מקום פנימי שבו הוא חסר ורעב הוא ימשיך להרגיש כך והאהבה לא תגיע לשם, כי אי אפשר לאהוב את עצמך בגלל שאחרים אוהבים אותך, אתה צריך קודם כל לאהוב את עצמך, והאהבה מבחוץ בין היתר היא אישור וחיזוק למה שאתה מרגיש נכון כבר מבפנים. כל זמן שהוא לא מבחין בכך, הוא חושב שהפתרון הוא "לייבא" אהבה מבחוץ, והיא תפתור אצלו את המצוקה ואת החוסר, אבל זו לא הכתובת המדוייקת. גם אם בכוח האהבה לשנות במקרה כזה, אני חושב שמה שהיא פועלת בעצם הוא לשכנע את האדם להיות מי שנכון לקבל אותה, וזה על ידי שהוא יתחיל להאמין שהוא ראוי לאהבה הזו.
הענין הוא שמי שמציב את תנאי הסף הללו הוא האדם עצמו, הוא מתנה את אהבתו לעצמו ואת קבלתו הוא את עצמו במה שהוא מאמין בטעות שצריך להיות המחיר של אהבה. התחושה הטבעית של אדם לפני כל הקלקולים וההשפעות היא שהוא אוהב את עצמו וטוב לו עם עצמו בלי שום סיבה מיוחדת, בלי התניה כלשהי, בלי להיות כזה או אחר. ויש לחפש את הסיבות שנטעו בו את האמונות המזיקות האלה, ולבדוק עד כמה האמונות הללו מוצדקות ותקפות.
גם אם בני אדם רבים סבורים שפלוני ממש לא יפה, וגם הוא חושב כך, אז באמת זה לא קל, אבל אם הוא מרגיש אהוב, רואה את עצמו כמי שראוי לאהבה, ובפנימיות נפשו זה לא תלוי זה בזה, אז הוא ניצול מהמכשול הזה. הפנימיות שלו תקרין את הבטחון ואת השלימות עם עצמו גם החוצה, וזה בעצמו משהו יפה. אני מכיר אנשים כאלו, אני חושב שהם לא מאד נדירים.
היופי והחכמה וכו' הם דברים כשלעצמם, קיימים בפני עצמם ובזכות עצמם, בלי קשר אמיתי ומהותי לאהבה, הם לא מחייבים בהכרח להרגיש רגשות אהבה למי שניחן בהם (אף שאינם סותרים, ויש בהם טעם לשבח). מעשים שבכל יום שאנחנו רואים אנשים מאד יפים, מתפעלים ונהנים מיופים, אנשים חכמים מאד ואנו מעריכים ואף מעריצים את חכמתם, וכן על זה הדרך, אנחנו לעיתים גם מקנאים בהם, ועדיין אנחנו לא בהכרח אוהבים אותם. ואילו האנשים שאנחנו אוהבים לא בהכרח יפים מאד או מוכשרים מאד, ואנחנו אוהבים אותם לגמרי, ובדרך כלל האהבה גורמת לנו לחשוב שהם יפים וחכמים מכפי שהם, וזה מצויין
 |
|
|
