רונית תודה רבה על המאמר מעורר המחשבה והמחכים
בין היתר יש לי ענין לא פתור עם החברה ממנה באתי, וליתר דיוק הבעיה היא עם הפרשנות שלי שהיא תוצאה של ההיסטוריה והחוויות, וגם אני נע מבולבל בין הקיצונויות, כמו שכתבת רעות, אני נוטה למעט מאד בחשיבות של החברה, ונדמה לי שזה כדי לכסות על הרצון העז להיות מקובל ורצוי בה. בפנים חסרה לי עדיין ההטמעה של ההבחנה שלהיות זקוק לא בהכרח מחייב להיות נשלט, וקצת קשה לתת את האמון שהנזקקות וההודאה בה לא מזמינים דוקא דיכוי.
חשבתי עכשיו הרבה על הנושא, וכדי לעשות לי קצת סדר כתבתי וזה מה שעלה לי
החברה היא בעלת כח אדיר יוצר משפיע ומעצב, יש לה אמירות חזקות וברורות שמאפיינות אותה, ורמזים עבים ודקים ותתי מאפיינים. כשמדברים על אדם מול חברה, אפשר וניתן להבחין בין שני סוגים בסיסיים של התייחסות נפשית של האדם ביחס לחברה שהוא פרט בה. בדרך כלל האדם לא בוחר לעצמו את החברה אליה הוא משתייך, הוא חלק מהחברה בלי לשים לב לכך, זו החברה שהוא נולד אליה ושיש לה חלק מכריע בעיצוב דעותיו אמונותיו וראיית העולם שלו. העיבוד וההטמעה התמידיים של המידע והמסרים יוצרים ומהווים בהדרגה את הזהות של הפרט כחבר בחברה, כך שאף על פי שהמטען הערכי והתרבותי שהחברה הטביעה בו הוא ברובו ממקור חיצוני, בעיניו זה הדבר הנכון הטבעי והמובן מאליו.
גם אם יש מחלוקת והתנגדות לפרטים כאלו ואחרים, או על תתי מאפיינים, אם הם דברים שהאדם יכול לסבול והחברה יכולה לסבול זה תקין לגמרי, יש את הזרמים הדינאמיים התמידיים שרוחשים ומשפיעים ויוצרים את ההתפתחות התמידית של החברה ככלל ושל האדם כפרט, והצורה של שניהם. וכמו שהאדם בינו לבין עצמו כאדם פרטי הוא בעל כוחות וצרכים רבים ושונים, בעלי יחסים מורכבים, ולעתים מנוגדים. כשיש התנגשות וויכוח מקומי, במציאות תקינה, בסופו של דבר האדם מקבל בהכנעה, בכעס, בהשלמה או בשמחה כוח זה או אחר שנטל לעת עתה את הפיקוד ואת המילה האחרונה, בידיעה שהוא כוח שלו, שהוא אחד מהצבעים שצבועה בו העצמיות הכללית הרבגונית שלנו, אני בעצם, כל כוח שנוטל בזמנו את המושכות הוא חלק ממני, לפעמים הוא כוח שאתייחס אליו בהערכה ובכבוד, לפעמים בהבנה ובסבלנות, לפעמים בחמלה ובסלחנות, ולפעמים בכעס ובבקורת, כל זמן שהוא לא חורג לגמרי ממה שאני מסכים לקבל כעצמיות שלי. כמו התוצאה של התנגדות הרוח והמפרשים שבסופו של דבר מביאה את הספינה למחוז חפצה.
גם כשנוצרת מתיחות בין הנורמות החברתיות לבין הרצונות שלי, אם התגובה הפנימית היא שעלי לקחת בחשבון ולהתחשב במה תגיד החברה "שלי" שאני מזוהה איתה פנימית ערכית ושייך אליה נפשית (לפחות במרכיבים ובמגמה הכלליים, ודאי שלא בכל פרט ופרט), אז זה בריא ובסדר, ואין בין זה לדיכוי כלום. במקרה כזה אני עדיין רואה בחברה הרחבה שלי כפרט, תמונה מקיפה יותר ועשירה יותר של עצמי. אם אני השורש, הבסיס שממנו ודרכו אני חווה את המציאות, אז החברה היא הענפים והעלים הפרחים והפירות, מייצגים את העולם שאני רואה כעולם שלי. לכאורה עצם המושג חברה במובן זה, קיים בזכות זה שהיא קיימת בכל פרט ופרט שחבר בה, בלעדי זה חברה הוא מושג מופשט שאין לו אחיזה במציאות, אין דבק כזה שהופך קבוצות אנשים לחברה, כמדומני שמה שאנו יכולים לקרוא לחברה חברה כמילה המבטאת מציאות, היא בגלל ההקשר הנפשי, קודם למושג המציאותי המושג קיים אצלנו כתופעה נפשית והוא נותן למציאות את תוקפה והקיום שלה. אם אני מתמודד בצורה סבירה ומצליח להכיל את הנורמות החברתיות (ובודאי אם אני חי אתם בשלום), אז יש לי יכולת להתמודד עם מה שמכונה במילה חברה, כחלק מהזהות העצמית.
אם מסיבות כלשהן אני לא מצליח ברמה כזו או אחרת להכיל בצורה תקינה את החבילה הזו שהיא בעצם כוללת גם את המטען שאני בטבעיות מייחס לעצמיות שלי, החבילה הזו מוכרחת להתפרק ברמה כזו או אחרת לשני חבילות מנוגדות, בתהליך הדרגתי נוצרים הפרדה ופער, את מה שאני מסוגל להכיל אני מזהה כעצמיות הטהורה שלי, ואת מה שלא אני מזהה כמשהו חיצוני אלי, למה שקראתי עד היום חברה מוטען משמעות שונה, כמשהו שעומד מולי, החברה כבר אינה השתקפות ותמונה מוגדלת שלי, ואז נוצרים התנאים המתאימים לנהל דו שיח פנימי עם/מול החברה בעל טווח רחב של תגובות, מאני מתכחש, מצפצף על כולם, עד אני לא מסוגל לומר או לעשות דבר שמנוגד לכח העוצמתי הזה, או לאמץ חברה חדשה.
כשהקב"ה התחיל להכות את מצרים בעשרת המכות כבר הסתיים הדיכוי הפיזי, במהלך מכת דם ישראל אף התעשרו. לכאורה לא הייתה כבר סיבה אמיתית לצאת ממצרים. היציאה ממצרים היתה נחוצה בעיקר להשתחרר מהדיכוי הרוחני שנשאר במלוא תקפו עד ליציאת מצרים, עד אז מצד אחד לא שינו שמותם מלבושם ולשונם, ומצד שני הללו עובדי ע"ז וכו', יש עצמיות דחוקה ומדוכאת. אלו שיצאו ממצרים הם אלו שחשו דיכוי, ולכך גם ציפו לגאולה וזכו לה, מי שלא מרגיש בדיכוי לא יכול גם להרגיש גאולה. הרשעים שהתייאשו מהגאולה מתו במכת חושך דוקא, בעיני החושך הכל שווה לגמרי, אין הבדל בין אבן ליהלום, כשאין הבדל אין חזק וחלש אין דיכוי, אין שום פער, הם לא היו זקוקים לגאולה ונשארו שם. ומי שהרגיש את השעבוד הוא זכה לחירות, השחרור הרוחני התחיל ביציאת מצרים ובהדרגה יום אחר יום בימי העומר עד השחרור המלא במתן תורה, שנוצר עם חדש, גוי מקרב גוי, אז קבלו מכתב אלהים חרות על הלוחות, חירות על הלוחות.
 |
|
|
