משבר אמון קטן

שלום לדוקטור ולשאר המשתתפים.

להלן חוויה שאנחנו עוברים לאחרונה, ונראה שהיא נלקחת מתוך איזה ספר מתח.

נתחיל דווקא מהסוף - מסתבר שהתקבלה עלינו תלונה במחלקת הרווחה של העירייה,
על כך שאנו צועקים קשות על ילדנו הקטן (שנתיים) ומכים אותו,
תלונה אנונימית.

כמובן שמעודי לא הרמתי יד על הילד שלא לצורך חינוכו
(מכה לא כואבת על היד כשחשבתי שזה נכון, וגם עם זה הפסקתי כשראיתי הוא פשוט לא מבין את זה),
וכמובן שגם בעלי.
זה היה כ"כ מצחיק אם זה לא היה עצוב,
הילד הזה כ"כ מושקע, כ"כ הרבה מחשבה ועבודה, ותשומת לב ותפילות.

מה שכן מסתבר הוא ששכנים שמעו צעקות מהבית שלנו, כי אכן שמצבי לחץ קיצוניים כשקשה לי להתמודד,
והייתי במצב קשה כזה לאחרונה, זה יוצא בצעקות של מצוקה.
אך חשוב להדגיש שזה בכלל לא על הילד ובכלל לא לעיתים קרובות.

הבהרתי את זה בפגישה שהייתה בינינו ברווחה,
שגם אם שומעים צעקות שלו וברקע הרמת קול שלי זה מתסכול שלי (נגיד כשהוא צורח ולא נרדם)
ובשום פנים ואופן לא מופנה כלפיו,

וביחד הסכמנו שחלק מהאחריות שלנו כלפי הילד היא לדאוג שלא יגדל חשוף לצעקות ולא יפתח חרדות,
גם אם זה לא מופנה ישירות כלפיו הוא מרגיש הכל,
והוסכם על תהליך של טיפול זוגי (כדי לשפר את יכולת ההתמודדות) ומעקב,
חשוב לציין שהיא התרשמה מאיתנו, משיתוף הפעולה,
והעריכה מאוד את המודעות ואורח החיים הבריא, כלשונה.


מה שמאוד מפריע לי כרגע, ועל זה בעצם רציתי לדבר,
שקשה לי מאוד להסתכל לשכנים שלי בעיניים.
קשה לדעת שלמישהו כ"כ הפריע לשמוע רעשים,
עד שהוא היה מוכן להעליל עלילה מרושעת, שמסבכת אותנו עם החוק,
בידיעה שזה שקר גמור.
רק כדי שהוא יוכל לישון בשקט.
שוב - לא שאחרים צריכים לסבול ממני, אבל ברור לי שזו אחת הדרכים המגעילות לטיפול בבעיה כזאת.
ומדובר על הרבה שכנות שאני אוהבת ושמחה לפגוש, וקשה לי לחייך, אני מרגישה טיפשה,
מצד שני לא רוצה לאבד את מי שכן לצידי,
ואין לי מושג מה גם מדברים עלי מאחורי הגב.
בקיצור, משבר אמון קטן.

אשמח לשמוע את דעתכם - מה עלי לחשוב, להרגיש ולנהוג.
תודה ושבוע טוב.

שלום לך אינסופית ,

 אין ספק שאתם עוברים, כפי שאת מתארת, חוויה קשה וכאובה.  לא רק פגיעה באמון שלך בשכנים, אלא פגיעה של אמון בזהות העצמית כאמא וכאבא . בבת אחת הושמתם במצב רגיש מאד שבו אתם נדרשים להסביר , להתגונן ולהוכיח (לך, לשכנים ו)לרווחה שאתם הורים טובים, משקיעים ואכפתיים מאד. באחת, התערערה גם תחושת הביטחון של "הבית הוא מבצרי"- שנפרץ ונחשף לעיני אחרים (הרווחה והשכנים ועוד).  כך שהרגשות שלך הנסערות הן מאד מובנות ונוגעות ללב!

עם זאת, את מתארת שלמעשה מתוך הטיפול הגעתם להבנה חיונית וחשובה מאד שעליכם לדאוג שהילד לא יהיה חשוף לצעקות כי גם אם הם לא מופנות ישירות אליו, ילד בן שנתיים חווה זאת ועלול לפתח חרדות. 
אני מצטערת על הדרך שהגעתם לכך, אך לא פעם בהיותנו שקועים בתוך סיטואציות חיים אנחנו לא יכולים לראות מה שמישהו מבחוץ רואה ושומע. כך שעם כל הכאב, הכל לטובה במובן הזה שאתם כבר מלווים בטיפול בהתמודדות עם הילד והזוגיות שלכם. 

ועכשיו אתייחס לנושא השכנים- אין ספק שהדרך הטובה יותר היא קודם לפנות להורים ואני לא יודעת מה קרה שהשכן החליט לפנות ישירות לרווחה. אני רוצה להציע מספר אפשרויות שניתן לחשוב עליהן, האחת,  ככל הנראה, כפי שדוקרנית אמרה שאין מדובר בשכן קרוב אחרת היה פונה בדרך הולמת אליכם אם היה מודאג. השניה, אולי כפי שציינת מדובר בשכן אגואיסט או רע לב, והשלישית, יתכן שמדובר בשכן ששמע את הצרחות של הילד ואת המצוקה שלך ודאג מאד לכם ולילד. כפי שנאמר היה נכון לפנות אליך. אך ישנם מקרים (לא שזה המקרה) שגם כשפונים להורים ומציעים עזרה  אין מי שישמע. 

אינסופית יקרה, טבעי שקשה לך לחייך אך נסי לאט לאט לחזור ולהתחבר לשכנות שאותן את אוהבת ושמחה בחברתן. דווקא ברגעים אלו את זקוקה לכל תמיכה ואהבה שאת מקבלת .  היכולת שלך לראות את הטוב שבהן ואת הצורך שלך אותך לצידך, היא זו שסייע לך לשקם בתוכך את משבר האמון הקטן שנוצר

בהצלחה רבה,

_________________

בתחושות  במצבים כאלו, כדאי גם לזכור, שאנחנו בדרך כלל מגזימים, כל אדם עסוק בעיקר בעצמו ודאגותיו שלו, ובכל אינטרקאציה שלו עם רעהו, גם אם היא שלילית כלפיו מטרתו היא בסך הכל לדאוג לתחושותיו האישיות, להרגיש טוב בעיני עצמו, ואנחנו בשל רגישות יתר וכיוצא בזה לוקחים את זה למקומות של 'שבתם וקימתם אני מנגינתם', לא תמיד יש בזה פאן אישי, לפעמים זה באמת אנשים מרובעים שחושבים שהם מצילים את העולם, שמערבבים דמיון ומציאות, סוג של תמימות מטופשת, או אפילו סכיזופרניה גבולית, ובמקום להפגע, אפשר פשוט לבלוע את החיוך, לרחם, ולקוות שיחלים במהרה.

תוקן על ידי somyan ב- 14/07/2013 08:26:44