בוא תאר לעצמך מה עברתי ביום כיפור שעבר.
בקודמים לו אכלתי לשיעורין וכל כמה שהרגשתי 'רע' עם זה, ידעתי שזה לא דאורייתא ועל פי התורה אני צמה למהדרין.
אז בשנה שעברה בערך בר"ח אלול התחלתי להתרוצץ בין רבנים ומו"צים בתקווה שמישהו יתיר לי לאכול, אבל כולם ענו שזה פקו"נ ואסור לי אפילו לשיעורין.
הייתי עצובה ומדופרסת אבל אמרתי לעצמי לפחות אתפלל בישיבה ליד ההורים שלי, ארגיש תחושה של יום כיפער, אראה את כולם לובשי לבן, אכרע ואשתחווה בסדר העבודה מעל מגבת או שקית מרשרשת, ובעלי יתפלל גם הוא בבית כנסת האהוב עליו משחר ילדותו.
יום לפני יו"כ, אמא שלי מתקשרת אלי ואומרת לי אני לא רוצה שתבואו לישון פה. את אוכלת, והילדים והחתנים ישאלו שאלות.
תחפשי לך מקום אחר.
זה שבר אותי יותר מהכל.
להיות דחויה ע"י ההורים שלי? הם יודעים איזו לבה רותחת בתוכי? הם מתארים לעצמם את הכאב שלי ע"כ שאסור לי לצום? את הציפייה להתפלל במקום נורמלי לכל הפחות?
שילחתי את בעלי בני ברקה. אמרתי לו שהוא לא צריך לסבול מזה שאמא שלי חסרת התחשבות.
הכנתי תיקים גם לי ולילדים ונסעתי איתו בלי שמץ מושג איפה אשבות.
ירדנו מהאוטובוס אל הפיח המצחין של רחוב חזו"א. שלחתי את בעלי לדרכו וישבתי בתחנה בוכה.
אישה עלובה שה' אסר עליה לצום ואמא שלה עשקה ממנה גם את התפילות.
הילדים קיפצו לידי חסרי סבלנות והתחרו ביניהם על זריקת התיקים המנופחים כמו כדור.
בסופו של מצב דברה איתי חברה בווטסאפ והבינה שאני ברחוב אז היא הזמינה אותי אל ביתה בשמחה ובברכה.
היא גרה בעיר אחרת אבל לא היה אכפת לי לנסוע גם שעתיים העיקר להרגיש רצויה.
הילדים שלה פיצפונים ולא היה מצב להתפלל בכלל.
בטח שלא בבי"כ, ערבית התפללתי באחת עשרה בלילה ולשחרית השכמתי לפני שכולם יקומו.
אבל זאר התפילות לא היה מצב אז פשוט הרדמתי את עצמי ביי ביי עד אחרי יציאת היום הקדוש והתפללתי לקב"ה שייקח את השינה הזאת שישנתי מרוב אהבתי אליו כדי לא לקבל התקף פאניקה או התמוטטות עצבים בזמן שכולם צועקים בנעילה, ויחשיב את זה כאילו התפללתי.
בשנה שעברה אחד האב"דים ששאלנו בירך אותי שהשנה כבר אוכל לצום...
כרגע המצב לא נותן סיכוי אבל אני קצת יותר בוגרת וקצת פחות היסטרית משנה שעברה.
זהו. השם עזר עוזר ויעזור. עוד מעט ראש השנה. זמן להפוך את המזל. מי יודע...
נשלח מהאנדרואיד שלי
