עוד התאבדות

מכתב שכתב אחיין שלה לאחר שעשתה זאת בשבת האחרונה:

כל יום בשבילה היה סיוט בעולם הזה והכל בגלל מחלה ארורה שהתפרצה אצלה לפני חמש שנים ותקפה אותה נפשית.
כשהייתי ילד והיא היתה אז אמא ל4 ילדים ועם הזוגיות הכי מדהימה שתיתכן הייתי בחלומותיי מפנטז על זוגיות כזו, על ההורות שהם העניקו לילדיהם על האושר שהם חיו בו. היא היתה מוכשרת מאוד ויפה, שום דבר לא היה חסר להם עד שיום אחד היא התחילה להשתגע והתפרצה אצלה מאניה דיפרסיה למיטב ידיעתי. בתחילה היא נלחמה בזה בעוז לאחר מכן היא התכחשה לזה והרגישה שכל העולם נגדה ושהיא בודדה בעולם ומשם התחילה מסכת של 5 שנים של אישפוזים מרצון ובכפיה, כדורים והזרקות, תקופות שהיא הרגישה שהכדורים מבשלים לה את המוח והורגים את נשמתה, מדכאים את כל היצירתיות שלה ואת היופי הכובש שלה והיא לא רצתה לוותר על כל זה היא לא רצתה להקריב את כל המהות שלה על מזבח מחלתה. היו לה תקופות טובות יותר ופחות עד שלפני שנה היא התגרשה ממנו - והוא מסכן, היה כל כך שבור - היא השמינה מהכדורים ואיבדה לפעמים כל זהות עצמית, אבא שלי ישב איתה המון כדי לעזור לה להתפקס ולקחת את הטיפולים שהציעו לה וזה לא תמיד עבד. 
מאז מחלתה היא ממש התחילה לשאוף לאמת מוחלטת בכל דבר עד כדי גרימת נזקים לעצמה ולסובבים. אפילו אני חסמתי אותה בפייס לאחר שהיא כפתה עליי חשיפה שלא מרצוני מאחר שהיא לא סבלה שקר והיא לא הצליחה להבין איך ההורים שלי לא יודעים את האמת עליי. היא נטתה להתקשר לאמא שלי ולספר עליי דברים שהיא שמעה ולא עזר לי שום מחאות. 
אנשים טובים בדרך ניסו לעזור לה אבל היא כמעט לא נתנה אמון באיש עד שהיא כנראה לא יכלה יותר לשאת את זה, את החיים שהיא חיתה במימד אחר, מאחורי מין זכוכית שאנשים לא יכלו לראות דרכה גם, מאחורי האבדון שנכפה עליה בכל העליות והמורדות שלה. לפעמים לא היינו סבלניים אליה או מתחשבים בגלל שחוש הצדק והאמת שלה היה חזק מידי ומציק מאוד, וזה טילטל את המשפחה אינספור פעמים. הפעם היחידה בחיי שאני זוכר את אבא שלי בוכה היה אחרי שהוא חזר מביקור ראשון אצלה אחרי ההתפרצות הראשונה שלה, הוא נסע להיות איתה ובדרך חזור הוא התפרץ בבכי ואמר ביידיש מיין שוועסטר, מיין שוועסטר איז משיגע געווארן - אחותי, אחותי השתגעה, יש לו שני אחיות והיא היתה האהובה עליו הם היו כמו זוג תאומים למרות שהוא גדול ממנה בעשור היא אהבה אותו מאוד והוא אותה. 
אני בטוח שעכשיו אחרי שהיא עזבה טוב לה יותר, בלי הסבל מפני הנפש היפה שלה בלי ההתכחשויות בלי הבושה שלה מילדיה שלא הבינו מה קרה לאמא שלהם האמא שידעה להעניק להם אהבה שגידלה בית שהיה מושא לקינאה בלי הזכרונות של העבר המפואר שלה שהציקו לה עד כדי מוות שהציקו לה עד המוות. 
חסי כמה אהבתי לבוא לבית שלך כילד כמה אהבנו שבאת אלינו היית גאווה למשפחה היית אשה יפה ומוכשרת יהי זכרך ברוך, יהי זכר המחלה ארור. לפני שלוש שנים פגשת אותי ברחוב בשבת ולא הפסקת להחמיא לי עליי ועל דרכי  רצית כל כך הרבה טוב שיהיה לכולם גם במחיר של עצמך וסליחה שהיה קשה לנו להכיל אותך בימי מחלתך אני יודע שכעסת לפעמים שהרגשת שנטשו אותך שלא מבינים אותך אבל כולם היו שבורים כל כך על האחות והדודה שנעלמה מהעין לאין, שהביאה לעולם 6 ילדים כל כך חמודים - 5 בנים נתי וממי(  אברהם אלכסנדר) בחורי ישיבה, נחמן דובי( שהיום יום הולדתו) ושימקי, וליבי הבת המקסימה שלך - ולא יכולת להישאר כדי להיות להם לאמא כמו שהיית, נשמות יקרות שנפצעו, את נשמה יקרה שנפצעת כי היית כה עדינה ושבירה. בבת מצווה של ליבי לפני חצי שנה ליבי עשתה סרטון לכבושך עם שיר מיוחד וריקוד שהיא רקדה לכבודך וכולם בכו איתך ביחד כשם שבוכים על המת אבל בעודך בחיים. אני לא אזכור את ימי המחלה אני אזכור אותך חסי בימים שלפניה בשנים שלפני, ב17 שנות נישואייך שהיית מלאת חיים ואושר עם עשיה ונחת, אני אזכור את השבתות שהיינו מבלים במשחקים ביחד כי היית אלופה בלשחק איתנו בלאתגר אותנו, הצחוקים איתך היה אחד הדברים הנפלאים כי היה לך חוש הומור אופייני שהיה שופך אותנו על הריצפה בצחוק ולא בדמעות כמו עכשיו, דמעות שמבינות שעדיף כך, עדיף כך מאשר שתראי את ילדייך בהישג ידך אך לא איתך עדיף כך מאשר שתשברי את הראש בקיר שוב ושוב לנוכח האימפריה שקרסה. הרי היית אמא שכולה בעוד ילדיה בחיים, אלמנה בעוד בעלה חי ומתה בעוד ליבך פועם! כמו לביאה פצועה שרטת את עצמך בזעקות ייאוש וסבל בלי למצוא מנוח כי אי אפשר ולא יכולת למצוא מנוח חסי יקרה. 
תנוחי בשלום דודה כי לא היה לכתך בשלום.

לפעמים למות זה-