יום אחד הייתי צריכה לעבור בקטע רחוב קצת מפחיד. מקום כזה צר שאם מישו מתנפל עלייך אין לאן לברוח ואין מי שיעזור. אזרתי אומץ, שמתי פני פוקר וצעדתי באון. פתאם ניגש אלי גבר צעיר ואימתני ואמר לי משהו שלא הבנתי. פחדתי נורא, נשמתי כמעט פרחה אבל השארתי את הפוקר פייס ושאלתי 'מה' בכאילו אגביות. ואז הוא חזר על דבריו. הוא שאל משהו שאני לא זוכרת, בקש איזושהיא עזרה. על פי צורת דבורו ופניו הבנתי שהוא בעצם נער עדין ומגודל עם מוגבלות שכלית. הבנתי שאני בשבילו מבוגר אחראי שניתן לפנות אליו לעזרה, כפי שוודאי לימדו אותו בביס ובבית. וחשבתי על הפער הזה בין איך שאני תפסתי אותו גדול ומאיים לבין איך שהוא כנראה מרגיש קטן וחווה אותי כגדולה שניתן להעזר בה.
אני נזכרת בזה לפעמים כשבסיטואציות אקראיות אני מבחינה בפער כזה בין איך שאני תופסת את העולם לבין איך מי שמולי תופס את הסיטואציה, אותי, ואת המתרחש. וזה בולט במיוחד בסיטואציות הקיצוניות. אני עצמי מאד מפחדת מאנשים, ממצבים חברתיים, מפגישות משפחתיות, ולפעמים כשאני במצב לא טוב אני ממש מפחדת שיסתכלו עלי, מרגישה שרואים לי את כל הבפנוכו, מרגישה ערומה ובולטת ומוזרה, מרגישה שהמבטים מפלחים את קרבי.
ולפעמים אח"כ מסתבר שהאחר בכלל לא ראה. או לא שם לב, או ראה בערך ולא התעכב. ואז אני כל פעם מחדש מתמלאת פליאה והשתוממות, וחושבת כמה ההסתכלות שלנו היא סובייקטיבית ושונה בין אחד לאחד וכמה החוויה היא לא ממש, היא לא קשורה למציאות, כמו ענן אוורירי שאין בצורותיו ממש וכל אחד רואה בו את שעל ליבו.
והחמקמקות הזו של החוויה היא גם מפחידה. לחשוב שזה לא היה דווקא כמו שהרגשתי, ושהם בכלל לא ראו אותי כשהם הסתכלו עלי, ושבעצם אין במה להאחז כי אין כלום, המציאות החיצונית היא כלום, הכל זה השתקפויות של התחושה הפנימית הבסיסית, ואני בעצם תמיד לבד,
ולא מצאתי כוחות להיות יחד שבירים.
אז איזה פחד עדיף?
