חנהלה מחנהלה ושמלת השבת היא אויבתי המושבעת. קודם כל כי היא ילדה טובה כזאתי ומיטיבה עם כולם ומדגישה לי כמה שאני לא, אבל הסיבה השנייה והקשורה לענין זה שהיא ככ אוהבת את השבת, ורוצה כל יום! ואני ככ לא!
סליחה מכל מי שזה פוגע לו ברגשותיו הדתיים, כתבתי בעדינות.
שבת זה זמן ארוך ארוך שבו אין לאן לברוח, זה להיות עם העצמי השנוא במשך 24 שעות ועוד כמה דקות. ברררר. מעורר חלחלה.
לא וואטסאפ, לא אינסטגרם, לא פורומים, לא נטפליקס. נאדה. לכי תחליפי את המסכים המרצדים באותיות של ספר. מעניין ככל שיהיה, זה לא משכיח ממני את עצמי באותו האופן.
בכל אופן, השבת הזו עברה איכשהו, למרות אריכותה. לא היה נורא כמו לפעמים, ואפילו היה רגע אחד מרגש.
זה היה בליל שבת. נחה עלינו הרוח ושרנו שירים יותר מבדכ. התחלנו עם זמירות ועברנו לשירי נשמה. שרנו בלהט, אני, בעלי והילדים, והיה רגע כזה שהסתכלתי עליהם שרים ביחד וחשבתי לי "מה אני צריכה יותר מזה? יש לי הכל". הקול שלי רעד באמצע השיר והעיניים התרטבו לי, שלחתי יד מהססת אל בעלי והוא לחץ אותה בחום. היה לי חם ונעים בפנים והרגשתי עשירה.
הרגע היפה עבר כמובן די מהר, ונזכרתי שאנחנו לא חיים באי בודד, ושבעולם האמיתי, החסרים גדולים עלי נורא. נפשי החסרה ככ והקלפים החסרים בחבילה שלי, כמו פאזל שלא מתחבר.
אני נזכרת שבקורונה, עת סגרו עלינו קירות ביתנו, טוב היה לי בחלקת האדמה הקטנה שלי, הייתי יצירתית להפליא והרבה חוויות משפחתיות וזכרונות יפים יצרנו באותם ימים. כשנפתחו הסגרים והתחדשו המפגשים, נפשי נבהלה מאד. המפגש עם האחר רע הוא עבורי, ורק מזמן השוואות, צרות עין, וקנאה שלי באחר.
אז היה רגע טוב בליל שבת. היה כוכב. אחד. בודד. כמה הוא יכול להאיר בתוך עולם של לילה?
