יש איזושהי אגדה, שכל מי שניסה להדפיס רבינו ירוחם חדש, או להדפיס עליו פירוש, לא הצליח ולא הוציא את שנתו, או שקרה לו אסון אחר... לפי האגדה מותר להדפיס אך ורק צילום של דפוס ונציה העתיק, ובאמת עד היום אף אחד לא העז להדפיס.
מקור העניין נמצא בספר שם הגדולים לחיד"א, חלק ספרים מערכת ע' אות ל"ב, ושם זה מופיע על רבינו ירוחם וספר העיטור, וז"ל:
"ושמעתי מרבנן קשישאי בעה"ק ירושלים ת"ו שקבלו מהזקנים דספר העטור וספר רבינו ירוחם הם מבחינת סוד עלמא דאתכסיא, וכל מי שעושה באור עליהם או נאבד הביאור או חס ושלום יפטר במבחר ימיו, וספר העטור כבר כתבנו דכמה רבנים עשו פי' ונאבדו והרב בני יעקב נח נפשיה בן ל"ב טהור, וכן רבינו ירוחם הרב מהר"ש יונה עשה באור לחלק אדם וקרא שמו מגיד לאדם, ולמישרים קראו מגיד מישרים ונאבדו, וכמה"ר אשר שלם התחיל לחבר עליו כמו שתראה בס' מטה אשר ונפטר לבית עולמו בקוצר שנים, והרב נתיבות משפט מעט מזער שביאר ונח נפשיה דרב, גם הרב מהר"א לפפא הי"ל באור על רבינו ירוחם כמ"ש תלמידו הרב משכנות יעקב ונאבד. ומכאן תראה קדושת הרב מהר"א גירון שעשה באור לאיזה חלק מהעטור ויצא לאור והאריך ימים ושנים תנצב"ה".
יש כאן שתי נקודות מעניינות. האחת, הוא מביא דוגמאות של פירושים לשני הספרים הנ"ל שאבדו ושל מחברים שנפטרו בדמי ימיהם, והשניה, שכאשר הוא מביא מקרה של מישהו שלא קרה לו כלום הוא תולה את זה בגודל קדושתו.
מעניין עוד לציין, שהרבה שנים אחרי מותו של החיד"א, יצא לאור ספר העיטור מחדש בשנת תרמ"ד בידי ר' מאיר יונה בוורשא. והפלא ופלא - עם פירוש. המהדיר והמפרש כנראה לא הכיר את דברי החיד"א, ולא מת בדמי ימיו. אמנם בהקדמתו הוא מקונן על גודל הצרות שעברו עליו בחייו ואיננו מקשר זאת לכתיבת הפירוש והההדרה של הספר.
וכאן הבן שואל: תורה היא וללמוד אני צריך: איך ייתכן שאסור להדפיס ספר הלכתי בצורה שתקל על הלומדים!!!
_________________
 |
|
|
