באתי לגני - אחד המאמרים העמוקים בתורת החסידות והקבלה, מקיף ופנימי

https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/3140086

https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/3140105

https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/2988892

https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/3140093

https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/3140097

התחבר מגזין תנ"ך פרשת השבוע להכיר את סידור התפילה... הגדה של פסח פרקי אבות משניות ליום השנה (יארצייט) משניות תלמוד בבלי משנה תורה להרמב"ם ספר המצוות לרמב"ם הלכות בית הבחירה לרמב"ם עם פירוש הרב עדין אבן ישראל שולחן ערוך הרב קיצור שולחן ערוך ספר התניא תורה אור לקוטי תורה דרך מצותיך היום יום ספרי כ"ק אדמו"ר סקירות ספרים להחיות את היום 3 שאלות ותשובות על ספר הזוהר מחשבת החסידות ה'נשיא' היומי - לתחילת חודש ניסן יהדות כיצד? לימוד וערכים מדורים פופולריים משפחה וקהילה מגזין אודות כתוב לנו|​שאל את הרב|​תרום ב"ה ספרים ספרי כ"ק אדמו"ר מאמרים מלוקט שבט מאמר באתי לגני תשל"א קונטרס יו"ד שבט - תנש"א « הקודם מאמר באתי לגני תש"ל הבא » מאמר באתי לגני תשל"ב PDF בס"ד. ש"ק ומוצאי ש"ק פ' בשלח, י"א שבט, ה'תשל"א* באתילגני אחותי כלה1, ומביא כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא בהמאמר דיום ההסתלקות ויום ההילולא שלו2, דאיתא במדרש רבה (במקומו) לגני לגנוני, למקום שהי' עיקרי בתחלה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה, אלא שע"י הענינים הבלתי רצויים (מתחיל מחטא עץ הדעת) נסתלקה השכינה מלמטה למעלה עד לרקיע השביעי, ואח"כ עמדו צדיקים (מתחיל מאברהם אבינו) והורידו את השכינה מלמעלה למטה, עד שבא משה שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין3, והורידה למטה בארץ. דענין זה (המשכת וירידת השכינה למטה בארץ) נעשה בעיקר4 ע"י המשכן שעשה משה כמ"ש5 ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וזהו צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עלי'6, שצדיקים הם משכינים (ממשיכים7 ) את השכינה שנק' עד, שוכן עד מרום וקדוש8, שתהי' בגילוי למטה. ולהעיר,שבמדרש שם מבאר תחלה פירוש הפסוק צדיקים יירשו ארץ גו' ולאח"ז אומר שעיקר השראת השכינה בארץ היתה ביום שהוקם המשכן, ובהמאמר משנה את סדר הענינים, שהפסוק צדיקים יירשו ארץ גו' מובא בהמאמר לאחרי שאומר שעיקר ההמשכה היתה ע"י עשיית המשכן. ויש לומר, שבזה מרמז, דזה שצדיקים ממשיכים השכינה למטה (וישכנו לעד עלי'), הכוונה בזה היא לא רק לההמשכה שע"י שבעה הצדיקים שמאברהם עד משה (ע"י עשיית המשכן), אלא גם לההמשכה שלאחרי ההמשכה שהיתה ע"י עשיית המשכן. שגם לאחרי ההמשכה שהיתה ע"י עשיית המשכן, אף שהיתה המשכה נעלית ביותר, ממשיכים צדיקים, ועמך כולם צדיקים9, המשכה נעלית עוד יותר. דלאחרי ההמשכה שע"י שבעה הצדיקים, ובפרט ע"י משה שעל ידו נמשכה השכינה למטה בארץ, עי"ז ניתן הכח לכאו"א מישראל להמשיך עוד יותר. וישלומר, דכמו שהמשכת השכינה למטה שע"י עשיית המשכן היתה ע"י כל ישראל [כמ"ש10 דבר אל בני ישראל גו' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, שהציווי לעשות מקדש ולהמשיך עיקר שכינה למטה הוא לכל ישראל], ומ"ש במדרש שמשה המשיך השכינה למטה הוא, כי עיקר עשיית המשכן וההמשכה שעי"ז היתה ע"י משה, וגם על ידו נמשך הנתינת כח לישראל שע"י ועשו לי מקדש יהי' ושכנתי בתוכם, עד"ז הוא בנוגע להמשכת השכינה עכשיו, שהיא המשכה נעלית יותר גם מההמשכה שע"י עשיית המשכן, שהכח שבכאו"א מישראל להמשיך המשכה זו היא ע"י הצדיקים ראשי אלפי ישראל שבכל דור, אתפשטותא דמשה שבכל דור11, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא נשיא דורינו. ב) והנהלאחרי שמבאר בהמאמר (בקיצור) מאמר המדרש בכללותו12, מבאר בפרטיות יותר ובעומק יותר פרטי הענינים. בפרק הראשון דהמאמר (הפרק השייך לשנה זו13 ) מבאר הענין דעיקר שכינה בתחתונים, ובהפרקים שלאחריו העבודה דועשו לי מקדש (וגם העבודה במשכן ומקדש לאחרי עשייתו14 ) שעל ידה נעשה ושכנתי בתוכם, המשכת עיקר שכינה בתחתונים. ומבאר בפרק הראשון, דהטעם על זה שעיקר שכינה בתחתונים היתה הוא כי15 תכלית הכוונה בבריאת והתהוות העולמות הוא שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים16. ומבאר, דזה שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים הוא שיהי' גילוי אלקות למטה (לא ע"י המשכה מלמעלה אלא) ע"י עבודת האדם, ושהעבודה שעל ידה נעשה גילוי אלקות בעולם היא העבודה דאתכפיא ואתהפכא, כמאמר17 כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין. ומבאר, דפירוש בכולהו עלמין הוא אור שהוא בכולהו עלמין בשוה. והוא האור שלמעלה משייכות לעולמות. דבאור המתלבש בעולמות יש חילוק בין עולמות עליונים לעולמות תחתונים, כמאמר רז"ל18 נטה ימינו וברא שמים נטה שמאלו וברא ארץ, שההמשכה בשמים (עולמות העליונים) היא מבחי' ימין, וההמשכה בארץ (עולמות תחתונים) היא מבחי' שמאל. ובחי' בכולהו עלמין, האור שהוא בכל העולמות בשוה, הוא האור שלמעלה משייכות לעולמות. וזהו כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, שע"י העבודה דאתכפיא ואתהפכא19 נמשך20 האור שהוא בכולהו עלמין בשוה, אור שלמעלה משייכות לעולמות. וצריךלהבין, דלכאורה, הטעם על זה שעיקר שכינה בתחתונים היתה הוא כי נתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, ומה נוגע כאן לבאר שעשיית הדירה צריכה להיות ע"י עבודת האדם, ושהעבודה שעל ידה נעשית הדירה היא העבודה דאתכפיא ואתהפכא, ושע"י עבודה זו הוא המשכת האור שלמעלה משייכות לעולמות. וישלומר הביאור בזה, דבמאמר המדרש עיקר שכינה בתחתונים היתה, שני ענינים. המעלה דתחתונים (לגבי עליונים), שבהם דוקא היתה עיקר שכינה, ושדרגת השכינה שהיתה בתחתונים היא (לא שכינה סתם, אלא) עיקר שכינה. והענינים שבהמאמר (בפרק הראשון) הם ביאור על שני ענינים אלה. דזה שנתאוה שהגילוי אלקות למטה (דירה בתחתונים) יהי' ע"י עבודת האדם מדגיש מעלת התחתונים. דנוסף לזה שנתאוה שהדירה (גילוי אלקות) תהי' בתחתונים, נתאוה שגם עשיית הדירה תהי' ע"י עבודת התחתונים. דע"י שהגילוי אלקות בהתחתונים נמשך ע"י עבודתם, הם כלים להגילוי, ויתירה מזה, שהגילוי שנמשך בהם הוא מצד ענין התחתונים גופא. ומוסיף, שהעבודה שעל ידה נעשית הדירה היא העבודה דאתכפיא ואתהפכא, כי עי"ז מודגש עוד יותר שהגילוי שנמשך בהתחתונים הוא מצד ענינם. דנוסף לזה שהגילוי שנמשך בהם הוא ע"י עבודתם, גם העבודה (שעל ידה נמשך הגילוי) היא עבודה שמצד ענין התחתונים. וזה שההמשכה שע"י העבודה דאתכפיא ואתהפכא הוא המשכת האור שהוא בכולהו עלמין בשוה הוא ביאור על הלשון עיקר שכינה בתחתונים, וכמבואר במק"א21 שעיקר שכינה הוא האור שלמעלה מעולמות. ג) ולהוסיף,דשני ענינים הנ"ל מובנים גם מלשון רז"ל16 נתאוה כו' דירה בתחתונים, נתאוה דוקא. והענין הוא, דבזהר ובע"ח איתא, שישנם טעמים על בריאת העולמות [דבזהר22 איתא שהטעם הוא בגין דישתמודעון לי' ובע"ח23 איתא דהטעם הוא בכדי שיתגלו שלימות כחותיו ופעולותיו], ובמרז"ל הנ"ל איתא דבריאת העולמות היתה לפי שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, דענין נתאוה הוא למעלה מטעם, ובלשון אדמו"ר הזקן24 אויף אַ תאוה איז קיין קשיא, היינו שענין התאוה הוא במקום (דרגא) שאין שייך שם קושיא לפי שהוא למעלה מהשכל. וידוע הביאור בזה, דבזהר ובע"ח מדבר בענין בריאת העולמות כמו שהיא מצד בחינת הגילויים, וכיון שגילויים גם גילויים הכי נעלים הם מוגדרים באיזה גדר, הרצון לעשיית איזה דבר הוא מפני שאותו הדבר הוא בהתאם להגדר שלהם (טעם), ובמארז"ל הנ"ל מדבר בענין הבריאה שמצד העצמות, דכיון שאינו מוגדר בשום גדר, הרצון לבריאת העולמות שבהעצמות הוא לא מפני שיש איזה עילוי בהבריאה אלא שכך נתאוה, למעלה מטעם. וכמו שהענין דנתאוה הוא בהעצמות, גם הענין שהוא מתאוה אליו הוא שיהי' לו דירה בתחתונים, דענין דירה הוא25 ע"ד דירת האדם שעצמות האדם דר בהדירה, היינו שבהתחתונים תהי' המשכת וגילוי העצמות. והנהידוע26 דההוכחה על זה שהסיבה לבריאת העולמות היא לפי שנתאוה (למעלה מהטעם), היא, כי בכדי שיהי' הענין דישתמודעון לי' (ידיעת אלקות) הי' מספיק בהתהוות עולמות העליונים (עולם האצילות ועולמות הא"ס שלמעלה מאצילות) ולא הי' צריך להיות התהוות עולמות התחתונים. ואדרבא, עיקר הענין דישתמודעון לי' הוא דוקא בעולמות העליונים. דהידיעה וההשגה באלקות שבעולמות התחתונים (עולמות בי"ע הרוחניים) היא רק בהמציאות דאלקות ולא בהמהות. ומכש"כ בעולם העשי' הגשמי שאין נרגש בו גם המציאות דאלקות. ועד"ז הוא בהטעם דיתגלו שלימות כחותיו ופעולותיו, שבכדי שיתגלו שלימות כחותיו הי' מספיק בהתהוות עולמות העליונים, דכיון שגם עולמות העליונים הם מציאות והתהוותם היא בדרך התחדשות (יש מאין), לכן ע"י שאוא"ס מהווה אותם מתגלה הכח שבו27 (שבכחו להוות דבר חדש)28. ויתירה מזו יש לומר, שעיקר גילוי שלימות כחותיו הוא דוקא בהתהוות עולמות העליונים. דכיון שהתהוות עולמות התחתונים (בי"ע) הוא ע"י שהכח האלקי שמהווה אותם הוא מתעלם מהם, הרי בפעולה זו דהכח (התהוות בי"ע), אין מתגלה הכח. ומכש"כ שאינו מתגלה בהתהוות עוה"ז התחתון, שההעלם דכח המהווה הוא עוד יותר. ומזה שנתהוו (גם) עולמות בי"ע הרוחניים, ומכש"כ מההתהוות דעוה"ז הגשמי, שאין בו (מצד עצמו) שום מעלה, ובלשון אדמו"ר הזקן29 תחתון שאין תחתון למטה ממנו, מוכח, שתכלית כוונת הבריאה היא (לא מצד הטעם, אלא) לפי שכך נתאווה שעוה"ז התחתון יהי' דירה לו ית', לו לעצמותו. וישלומר דזה שיש הוכחה בשכל על הענין דנתאוה (למעלה מהטעם) ושההוכחה היא מהתהוות עוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו, הוא, כי התהוות עוה"ז התחתון מזה שנתאוה היתה [לא באופן שהענין דנתאוה נשאר בעצמותו וזה שמהענין דנתאוה נתהווה עוה"ז התחתון הוא באופן דהבדלה, אלא] שהענין דנתאוה נמשך בההתהוות דעוה"ז התחתון. [וע"ד התענוג שבאדם (דנתאוה שייך לתענוג), דהגם שהתענוג הוא למעלה מכל הכחות, למעלה גם מרצון, מ"מ (ומצד זה גופא), הוא נמשך בכל כחות הנפש וגם באברי הגוף, ועד שהמרחב דהתענוג נמשך ומתפשט גם בהעצמות שברגל, שמועה טובה תדשן עצם30 ]. ולכן ההתהוות דעוה"ז התחתון עצמה (זה שנברא תחתון שאין תחתון למטה ממנו) מוכיחה הענין דנתאוה. ולהוסיף, דזה גופא שההתהוות דעוה"ז התחתון היתה באופן שהענין דנתאוה נמשך בההתהוות, הוא, כי בכדי שתושלם הכוונה דדירה בתחתונים, שהתחתונים יהיו דירה לעצמותו מצד ענין התחתונים גופא, צריך שתהי' להם איזו שייכות להעצמות (עוד לפני שנעשים דירה), ולכן ההתהוות דעוה"ז התחתון מזה שנתאוה היתה באופן שבהעולם עצמו (בהתהוותו) יהי' הענין דנתאוה, רצון העצמות. ד) ועפ"זיש לבאר מ"ש בהמאמר דהטעם על זה שעיקר שכינה בתחתונים היתה הוא כי נתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, דלכאורה, ע"פ הביאור (בהמאמר) דזה שנתאוה דירה בתחתונים הוא שהגילוי אלקות למטה (דירה בתחתונים) יהי' (לא ע"י המשכה מלמעלה אלא) ע"י עבודת האדם, איך הענין דנתאוה כו' דירה בתחתונים הוא טעם על זה שבתחלת הבריאה31 (לפני שהיתה עבודת האדם) עיקר שכינה בתחתונים היתה. וי"ל הביאור בזה, דזה שעיקר שכינה בתחתונים היתה (בתחלת הבריאה) הוא שהתהוות עוה"ז התחתון היתה באופן שהענין דנתאוה נמשך בההתהוות שלו (כנ"ל), שעי"ז נעשה בו ההכשרה32 שע"י עבודת האדם יהי' דירה להעצמות גם מצד ענינו (דהעולם). וישלומר, דזהו שע"י החטאים נסתלקה עיקר שכינה, כי כיון שחטא הוא היפך הרצון והתענוג דלמעלה, לכן, ע"י החטאים נסתלקה עיקר שכינה מהארץ, שלא הי' בו הענין דנתאוה. ועפ"ז, בההמשכה למטה בארץ ע"י המשכן שעשה משה, שני ענינים. המשכת עיקר שכינה למטה, באתי לגני למקום שהי' עיקרי בתחלה, שעי"ז נעשה העולם מוכשר להיות דירה לו ית', כמו שהי' בתחלת הבריאה. ונוסף לזה, ע"י העבודה דועשו לי מקדש, נעשה גם העולם דירה לו ית', שנמשך בו (בהמשכן, ועל ידו בכל העולם) גילוי אלקות. ה) והנהידוע שכל ירידה היא לצורך עלי'. דירידת הנשמה למטה היא בכדי שעל ידי זה תתעלה הנשמה למדריגה נעלית יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה למטה33, ועד"ז הוא בהירידה (וההשתלשלות) דהעולמות, דזה שירדו ממדריגה למדריגה (מעולם לעולם) עד שנתהווה מהם עוה"ז התחתון, הוא בשביל העלי' שנעשית עי"ז34 [שעוה"ז התחתון דוקא הוא דירה לו ית', דירה להעצמות]. ומזה מובן, שעד"ז הוא בנוגע להירידה שבעוה"ז עצמו, שהירידה שנעשתה בו ע"י חטא עה"ד והענינים הבלתי רצויים שלאח"ז היא צורך עלי', בכדי שהמשכת עיקר שכינה למטה עכשיו (לאחרי שנסתלקה) תהי' נעלית יותר מהמשכת עיקר שכינה בתחתונים שהיתה בתחלת הבריאה. ולכאורההי' אפשר לומר, דזה שירידה היא לצורך עלי' הוא כשהירידה היא ברצונו ית' [שאז מוכרח לומר, שהרצון בהירידה הוא בשביל העלי' שע"י הירידה]. משא"כ ירידה שע"י חטא, שהוא היפך רצון העליון [דע"י כח הבחירה שניתן להאדם ביכלתו לבחור היפך הרצון והכוונה שבשבילם נברא], אין הכרח לכאורה שגם ירידה זו היא לצורך עלי'. והגם שאין שייך שבחירת האדם תעכב שלא תושלם ח"ו הכוונה דדירה בתחתונים35, ובחירת האדם קובעת רק את מהירות השלמת הכוונה36, דמזה מוכח, שהסילוק דעיקר שכינה שע"י חטא עה"ד והחטאים שלאחריו הי' (מלכתחילה) רק לפי שעה, הרי ענין זה הוא רק הוכחה דזה שע"י החטאים נסתלקה עיקר שכינה הי' זה (מלכתחילה) רק לפי שעה, ובהכרח שאח"כ תהי' המשכת עיקר שכינה למטה. אבל, מהי ההוכחה שההמשכה למטה לאחרי הסילוק היא נעלית יותר מההמשכה שהיתה בתחלת הבריאה. והעניןהוא, דאיתא במדרש37 עה"פ38 נורא עלילה על בני אדם, עלילה נתלה בו (באדם הראשון) שהוא הביא את המיתה לעולם (כי ביום אכלך ממנו מות תמות39 ), שהרי התורה קדמה אלפים שנה לעולם וכתיב בה40 זאת התורה אדם כי ימות באוהל. ומבאר אדמו"ר האמצעי41, דזה שעלילה נתלה בו (באדה"ר) הוא לא רק בנוגע להמיתה שבאה ע"י חטא עה"ד אלא גם בנוגע להחטא עצמו. כי זה שלפעמים גובר הרע דיצה"ר על האדם, הוא לפי שמלמעלה הסיתו עליו היצה"ר להביאו לחטא זה. [אלא שהעזר מלמעלה להרע שבאדם להתגבר על הטוב שבו, וכן העזר מלמעלה להטוב שבאדם להתגבר על הרע שבו, הוא מובדל מהאדם ואינו נרגש בו, ולכן אינו מכריח את האדם, וזה שהאדם בוחר בטוב או ברע הוא בחירה חפשית]. וכיון שהירידה דעולם (סילוק עיקר שכינה) שבאה ע"י חטא עה"ד (אף שהחטא הוא היפך הרצון) היתה בכוונה, בהכרח לומר, שהכוונה דהירידה היא צורך עלי', בכדי שהמשכת עיקר שכינה לאחרי שנסתלקה תהי' נעלית יותר מכמו שהיתה בתחלת הבריאה. וע"פהנ"ל (סעיף ב) שבעיקר שכינה בתחתונים מודגשים שני ענינים – עיקר שכינה (שלמעלה מעולמות), ובתחתונים (דזה שעיקר בתחתונים הוא (גם) מצד ענינם דהתחתונים) – יש לומר, שהיתרון בהמשכת עיקר שכינה בתחתונים לאחרי שנסתלקה לגבי כמו שהיתה בתחלת הבריאה, הוא בשני הענינים. שהגילוי אלקות שנמשך ע"י עבודת האדם עכשיו הוא גילוי נעלה יותר מהגילוי שנמשך ע"י עבודת אדה"ר קודם החטא, ושהמשכת הגילוי בעולם (בתחתונים) עכשיו הוא בפנימיות יותר. ו) ויובןזה בהקדים ביאור בהמובא לעיל דהגם שחטא (חטא עה"ד, וכן כל החטאים) הוא היפך רצון העליון, מ"מ הוא בכוונה. והענין הוא כמ"ש בעל ההילולא בהמאמרים דחג הגאולה42, דכמו שכל דבר שלמטה יש לו שרש ומקור למעלה, עד"ז הוא בנוגע לחטא ועון, שיש סיבה ונתינת מקום על זה למעלה. ומביא הוכחה על זה מחטא הראשון שהי' בעולם, הוא חטא עה"ד. דלכאורה יפלא, הרי אדה"ר הי' בתכלית העילוי הן מצד נפשו שחכמתו היתה גדולה יותר מחכמת שכלים הנבדלים43 והן מצד גופו שגופו של אדה"ר הי' יציר כפיו של הקב"ה44 ועקבו של אדה"ר הי' מכהה גלגל חמה45, ואיך שייך שחטא ועבר על ציווי ה'. ולהוסיף, שע"פ מאמר רז"ל46 דהטעם שנברא האדם יחידי הוא ללמדנו שכל אחד מישראל הוא דוגמת אדה"ר, יש לומר, דהפלא איך שייך ענין החטא הוא גם בכאו"א מישראל47. דכיון שנפש השנית שבו היא חלק אלוקה ממעל ממש48, וגם בנוגע להגוף דישראל נאמר49 ובנו בחרת מכל עם ולשון ואיתא בתניא50 שזה קאי על הגוף החומרי שנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם, וע"פ הידוע51 שאמיתית ענין הבחירה הוא בהעצמות, מובן, שבהגוף דישראל יש יתרון גם לגבי הנשמה, שבו (בהגוף) דוקא הוא בחירת העצמות, איך שייך שיהי' בישראל חטא. והביאור בזה (במאמר הנ"ל דבעל ההילולא), שהסיבה והנתינת מקום לחטא (כפשוטו, למטה) בהענינים דלמעלה הוא מיעוט הירח52. ולמעלה יותר, הסיבה ונתינת מקום לחטא הוא – שבירת הכלים דתוהו. היינו דבריאת עולם התוהו, עולם שלא אהנייא לי'53 (שלכן הי' בו השבירה), הוא (כמו) היפך הרצון. ולכן הוא סיבה ונתינת מקום לחטא. ולמעלה יותר, הסיבה ונתינת מקום לחטא הוא – צמצום הראשון שהי' בדרך סילוק. כי רצון העליון הוא שיהי' גילוי אור, וסילוק האור (צמצום הראשון) הוא (כמו) היפך הרצון [דהגם שכוונת הצמצום היא בשביל הגילוי, הרי הצמצום עצמו הוא היפך הרצון54 ]. והענין דהיפך הרצון (כביכול) שבצמצום הראשון הוא סיבה ונתינת מקום (ע"י שבירת הכלים דתוהו ומיעוט הירח) לחטא, היפך הרצון כפשוטו. ולהעיר,שההוכחה על זה שגם ענין דהיפך הרצון הוא בכוונה, הוא בעיקר מצמצום הראשון. כי מיעוט הירח, הגם שהקב"ה המעיט את הירח, הרי הסיבה לזה הי' קטרוג הלבנה55. וגם שבירת הכלים דתוהו, הגם שבריאת עולם התוהו מלכתחילה היתה באופן דבונה על מנת לסתור56, יש לומר, דע"י שהי' הצמצום, שהוא שרש התהוות העולמות, נקבע שהתהוות עולם התיקון תהי' לאחרי בנין וסתירת התוהו57, בונה על מנת לסתור וסותר על מנת לבנות56. ועיקר ההוכחה על זה שגם ענין דהיפך הרצון הוא שלא במקרה ח"ו אלא בכוונה הוא מצמצום הראשון. דבנוגע להצמצום א"א לומר שהי' הכרח כביכול בהצמצום בכדי שיוכל להיות התהוות העולמות, שהרי כל הענין דהתהוות העולמות (עולם לשון העלם58 ) הוא מצד הצמצום. דהרצון לעולמות באוא"ס שלפני הצמצום הוא שיהיו עולמות שבהם יהי' גילוי האור. דכיון שענין האור הוא גילוי, גם הרצון לעולמות שהי' בהאור הוא (לא להעולמות עצמם, אלא) להגילוי שיהי' בעולמות. ומזה מובן, דהכוונה בהצמצום [סילוק האור, בכדי שיתהוו עולמות שענינם הוא העלם] היא לא רק בכדי שעי"ז יושלם הרצון לעולמות שהי' תחלה בהאור שקודם הצמצום59, אלא שיש בזה עוד כוונה60, שהיא היפך הרצון שהי' תחלה61. והיינו, דכוונת הצמצום כמו שהיא בהאור (שאוא"ס צמצם עצמו) הוא שיהי' גילוי בהעולמות שיתהוו מהצמצום, וכוונת הצמצום כמו שהיא בהצמצום עצמו היא – שבו מתגלה ענין ההעלם שלמעלה מגילוי, והוא שהעצמות אינו מוכרח ח"ו בענין הגילוי וביכלתו להיות (גם) בהעלם. אלא שגילוי ענין ההעלם [שההעלם הוא מפני שהעצמות אינו מוכרח ח"ו בענין הגילוי] הוא ע"י הגילוי שנמשך אחרי הצמצום. דע"י הגילוי שנמשך בעולמות שנתהוו מהצמצום, יכולים הם להרגיש (נוסף על הרגש הגילוי) גם שרש וסיבת ההעלם שבהם, שהוא מצד יכולת העצמות. [ויש לקשר זה עם הענין דדירה בתחתונים, שעוה"ז התחתון נעשה דירה להעצמות, כי בעוה"ז הוא עיקר ההעלם, וע"י שמתגלה שההעלם שבו הוא מצד יכולת העצמות, הוא נעשה דירה להעצמות]. ז) ועד"זהוא בעבודת האדם, דזה שהאדם יכול לעשות היפך רצון העליון [שזה נעשה ע"י הצמצום, כנ"ל] הוא מפני שהעצמות אינו מוכרח בשום דבר. אלא שבענין זה [הכח שניתן לאדם לעשות היפך הרצון], הענין דיכולת העצמות הוא בתכלית ההעלם והסתר. וע"י שהאדם עובד את ה' והעבודה היא בכח עצמו ובבחירתו62 [דהגם שאוא"ס הוא בכל מקום ואין דבר חוץ ממנו מ"מ כיון שהוא ית' הוא כל יכול ברא את האדם באופן שיוכל לעבוד בכח עצמו], עי"ז מתגלה שכח הבחירה דהאדם (גם זה שיכול לבחור ח"ו בהיפך הרצון) הוא מצד יכולת העצמות. וישלקשר זה עם תורת הבעש"ט63 עה"פ64 ויהי ערב ויהי בוקר גו', דאיתא במדרש65 ויהי ערב אלו מעשיהן של רשעים ויהי בוקר אלו מעשיהן של צדיקים, ואיני יודע באיזה מהן חפץ, כיון דכתיב66 וירא אלקים את האור כי טוב, הוי במעשיהן של צדיקים הוא חפץ. ותמוה, איך שייך קס"ד שהוא חפץ במעשה רשעים. ומבאר הבעש"ט, דיש תועלת ויתרון לאור מן החושך67, היינו שמעלת יתרון האור ניכרת68 מצד החשך, וכן מעלת החכם ניכרת68 מצד הטיפש67, מעלת הצדיק מצד הרשע וכו'. וזהו ואיני יודע באיזה מהן חפץ, דכיון שגם מעשה הרשעים הוא כסא למעשה צדיקים, יש מקום לומר שהכל נכנס באחדות אחד ח"ו, לכך נאמר וירא אלקים את האור כי טוב אלו מעשיהן של צדיקים, כי במעשה הרשעים צריך הבדלה [ועפ"ז מבאר שם הכתוב69 חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, כדלקמן סעיף יג]. וצריךלהבין, דזה שיתרון האור ניכר מהחושך הוא (לכאורה) שע"י הפחיתות דהחושך ניכר יתרון האור, ואיך שייך לומר שמפני זה גם מעשה הרשעים (חושך) נכנס באחדות אחד70. ויש לומר, דהכוונה בזה שיתרון האור ניכר ע"י החושך היא שע"י האפשרות לבחור במעשה הרשעים ניכר שמעשה הצדיקים הוא בבחירתם החפשית, עבודה בכח עצמם. וכיון שע"י העבודה בכח עצמו מתגלה שגם האפשרות לבחור במעשה הרשעים הוא מצד יכולת העצמות, לכן מקום לומר שהוא חפץ במעשה הרשעים, היינו שהתענוג דלמעלה [וכן גילוי אחדותו ית' – נכנס באחדות אחד] הוא גם בהאפשרות לבחור במעשה הרשעים. ולכך נאמר וירא אלקים את האור כי טוב, שהוא חפץ במעשיהן של צדיקים דוקא. ח) והנהנתבאר לעיל (סעיף ו) דבכוונת הצמצום שני ענינים. בשביל הגילוי, ושע"י הצמצום מתגלה ענין ההעלם (שלמעלה מגילוי) שמצד יכולת העצמות. ולהוסיף, דמבואר בכ"מ71 שגם בכוונת הצמצום בשביל הגילוי, שני ענינים. שכוונת הצמצום היא בכדי שהגילוי דאוא"ס שהאיר לפני הצמצום (האור שהי' ממלא מקום החלל72 ) יהי' גם בעולמות. דקודם הצמצום, לא הי' אפשר להיות מציאות העולמות, ובמילא לא הי' הגילוי בעולמות, וע"י הצמצום נתחדש שהגילוי דאוא"ס יהי' גם בעולמות. ושע"י הצמצום יהי' הגילוי דפנימיות ועצמות אוא"ס שלמעלה מהאור שהי' ממלא מקום החלל. ומבואר שם, דהאור שהי' ממלא מקום החלל הוא ההעלם דאור הקו (היינו שהמשכת הקו מאור זה היא באופן דגילוי ההעלם), (שרש) אור הממלא, והאור שלמעלה מהאור שהי' ממלא מקום החלל הוא (שרש) אור הסובב. וצריך להבין, איך אפשר שיהי' בהעולם גילוי נעלה כזה שלא האיר אפילו קודם הצמצום, ואעפ"כ לא יתבטל העולם ממציאותו. ט) והנהידועה תורת הרב המגיד73 עה"פ74 עשה לך שתי חצוצרות כסף, שהקב"ה והאדם אתם קרויין אדם75 הם שתי חצוצרות, שתי חצאי צורות. דאדם הוא אותיות אל"ף ד"ם76, אל"ף הוא הקב"ה אלופו של עולם, וד"ם הוא האדם [שהאדם מצד עצמו, לפני שמתדבק בהקב"ה, הוא בחינת דם], דזהו שארז"ל77 מאי דכתיב78 לא תאכלו על הדם, לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם, כי האדם מצד עצמו (לפני שמתדבק בהקב"ה ע"י התפלה) הוא בחינת דם79. וכל אחד מהם [האל"ף זה הקב"ה והד"ם זה האדם] הוא רק חצי צורה, וכשמתדבקים יחד נעשה צורה שלימה, אדם. ומבאר שם, שההתחברות דהקב"ה עם האדם הוא ע"י שהקב"ה עשה כמה צמצומים דרך כמה עולמות כדי שיהי' אחדות עם האדם. ועד"ז הוא מצד האדם, שבכדי שיתחבר עם הקב"ה צריך הוא לפרוש את עצמו מכל הגשמיות עד שיעלה דרך כל העולמות ויהי' אחדות עם הקב"ה עד שיבוטל במציאות80, ואז יקרא אדם. ומבאר הצ"צ81, דזה שהקב"ה עשה כמה צמצומים כו' והאדם צריך לפרוש את עצמו כו' הוא כמבואר בלקו"ת ד"ה תקעו השני82 שבכדי שיהי' החיבור דעליון ותחתון צריך העליון לירד למטה ממדריגתו והתחתון צריך לעלות למעלה ממדריגתו. ומבאר, דזה שהקב"ה עשה כמה צמצומים כו' הוא כי בא"ס נאמר83 כי לא אדם הוא, ובכדי להתלבש בעשר ספירות, ציור אדם, הוא ע"י כמה צמצומים. ומוסיף, דזה שהע"ס הם בציור אדם הוא לפי שע"ס הם ג' קוין84, וגם לפי שע"ס הם בדרך כלל מחשבה דיבור ומעשה, א' ד' מ"ם85. ומקשר זה עם ענין ג' בחינות אדם. ולכאורה הכוונה, דזה שג' האותיות אד"ם רומזים על מחשבה דיבור ומעשה, הכוונה בזה היא לא רק לג' הבחינות מחשבה דיבור ומעשה שבע"ס דאצילות, אלא גם לג' בחינות אדם, בי"ע הכלליים (א"ק, עתיק ואריך, ואצילות)86, שהם דוגמת מחשבה דיבור ומעשה87. ועפ"ז, זה שהקב"ה עשה כמה צמצומים להתלבש בציור אדם, הכוונה בזה היא להצמצומים שעל ידם היא ההמשכה לבי"ע הכלליים, שהם שלשה מיני צמצומים עצומים כלליים88. דכל צמצומים אלו הם בכדי שתהי' ההמשכה בציור אדם העליון. ולאח"ז, בכדי שתהי' ההמשכה מאצילות לבי"ע, הוא ע"י הפרסא. וכמ"ש בתורת הה"מ הנ"ל בפירוש הכתוב89 ועל דמות הכסא, שהוא ית' מכוסה שם, ומבאר הצ"צ81, דכסא (מלשון כיסוי) הוא הפרסא שהיא דוגמת המשל שמכסה ומסתיר90 על השכל שבתוכו. וצריך להבין, דכיון שהחיבור דאוא"ס עם האדם הוא ע"י כמה וכמה צמצומים וגם ע"י פרסא, איך שייך שהאדם ע"י עבודתו ימשיך גילוי שלמעלה מהצמצום. יו"ד) והעניןהוא, דכתיב91 ועבדתם את הוי' אלקיכם, ומדייק אדמו"ר מהר"ש92, דענין עבודה הוא תיקון ושירות מה שהעבד עובד ומתקן לרבו, וכיון שהוא ית' הוא שלימותא דכולא93, איך שייך ענין העבודה בנוגע למעלה. ומבאר94, דבאמת אין שייך לומר שהעבודה היא צורך גבוה ע"ד שירות העבד לרבו, אלא שעלה ברצונו ית' שיתאוה להיות לו דירה בתחתונים, ושזה יהי' ע"י עבודת האדם. ומבאר שם, דעיקר ענין העבודה הוא כשעושה היפך רצונו, אתכפיא. וכדאיתא בגמרא95 עה"פ96 ושבתם וראיתם גו' בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, דכששונה פרקו מאה פעמים נק' לא עבדו כי לימוד התורה שלו הוא כפי הרגילות (שבימיהם הי' הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים), וכששונה פרקו מאה פעמים ואחד, שינוי הרגילות, אתכפיא, נק' עובד אלקים. וזהו גם שעבודה הוא מלשון עורות עבודים, כי עיבוד עורות הוא ע"י שדורכים אותם97. וזהו היתרון דאתכפיא לגבי אתהפכא, כי ענין העבודה הוא שמייגע עצמו נגד טבעו98. ומבאר שם, שזהו גם המעלה שבתשובה, כדאיתא בתדב"א99 בנוגע לבעל תשובה, הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים, לשנות פרק אחד ישנה ב' פרקים. וישלהוסיף100, דמזה שכתיב ועבדתם את הוי' (אלקיכם) מובן שהעבודה (השירות) היא לא רק לשם אלקים, אור הממלא101, אלא גם להוי', אור הסובב101. ולהוסיף, דע"פ מ"ש הרמב"ן102 שהתורה נכתבה בסגנון דשלישי המדבר [כמו וידבר הוי' אל משה103 ], וידוע דשלישי המדבר הוא עצמות אוא"ס שלמעלה גם מהוי', יש לומר, דזה שהמצוה ועבדתם את הוי' הוא שלישי המדבר הוא מפני שענין העבודה נוגע גם לעצמות אוא"ס. ועפ"ז פירוש ועבדתם את הוי' אלקיכם הוא, שע"י ועבדתם, אתכפיא, נמשך גילוי הוי', אור הסובב. והמשכת הגילוי דהוי' היא בפנימיות, ועד שהוי' הוא אלקיכם, כחכם וחיותכם104, יחוד סובב וממלא. ועי"ז נמשך גם הגילוי דעצמות אוא"ס (שלישי המדבר) שלמעלה גם מהוי' (סובב). ויש לומר, דהוי' שהוא בגדר גילוי אלא שהוא למעלה מעולם105 הוא בכללות האור שלפני הצמצום שהאיר בגילוי, ושלישי המדבר שלמעלה מהוי' הוא (בכללות) עצם האור שגם לפני הצמצום לא הי' בגילוי. וביאורהענין (שע"י העבודה דאתכפיא, שינוי הרגילות והטבע, נמשך הגילוי דהוי' וגם הגילוי דבחינת שלישי המדבר) יש לומר ע"פ מ"ש בתורת הה"מ הנ"ל בפירוש הכתוב89 (ועל דמות הכסא דמות) כמראה אדם, שהקב"ה הוא כמו מראה אדם, כמו שנתעורר בו (בהאדם) כן נתעורר אצלו ית' [וכמ"ש106 ה' צלך, שה' הוא כמו הצל שלך107 ]. ולכן, ע"י שהאדם כופה את עצמו לעשות כנגד רצונו וטבעו, המשכת הגילויים דלמעלה היא לא כפי הטבע שלהם. שגם האור שהגילוי שלו מצד "טבעו" הוא לפני הצמצום (למעלה מעולמות), מאיר בעולם, ויתירה מזו, שגם האור שמצד "טבעו" הוא למעלה מגילוי (גם מגילוי לפני הצמצום) נמשך בגילוי בעולם. יא) והנהענין הנ"ל הוא ביאור על זה שהגילויים נמשכים בעולם. אבל צריך להבין איך יכול העולם לקבל גילויים נעלים שלמעלה ממנו באין ערוך ולא יתבטל ממציאותו. וביותר אינו מובן, דמציאות העולמות וגילוי האור שלפני הצמצום (גם גילוי האור שהי' ממלא מקום החלל) הם שני הפכים, כמובן מזה שההתהוות דמציאות העולמות היא דוקא מסילוק האור, ואיך יכולים הם לקבל גילוי האור שקודם הצמצום. והנהאף שהאור שלא האיר גם לפני הצמצום הוא אור נעלה יותר מהאור שהי' ממלא מקום החלל, מ"מ, דיוק הנ"ל [דהצמצום שממנו נתהוו העולמות וגילוי האור שקודם הצמצום הם שני הפכים], הוא בעיקר בנוגע להאור שהי' ממלא מקום החלל. וכמו שמבאר אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בהמשך תער"ב108 החילוק בין פעולת הצמצום באור הגבול (שרש הממלא) ופעולת הצמצום באור הבל"ג (שרש הסובב), דפעולת הצמצום באור הגבול היא בהאור עצמו, שע"י הצמצום בא במדה וגבול, ופעולת הצמצום באור הבל"ג היא (לא בהאור עצמו, אלא) שלא יאיר במקום החלל. וזהו שההתעלמות דאור הבל"ג היא (לא שנתעלם תוך העלם הצמצום, אלא) שנתעלם ונכלל במקורו, דענין ההתעלמות במקורו הוא זה שאינו מאיר במקום החלל, אבל בהאור עצמו לא נעשה שינוי [וע"ד המבואר במק"א109 דבאור הבל"ג לא הי' צמצום ממש ורק נגע בו הצמצום]. ויתירה מזו, שגם פעולה זו באור הבל"ג שאינו מאיר בגילוי במקום החלל, הוא רק בנוגע להעולמות (שאינו נרגש בהם), ולא בנוגע להאור. ושני ענינים בזה. שבידיעתו ית', גם עכשיו (לאחרי הצמצום) הוא מאיר במקום החלל בגילוי ממש, כמבואר בכ"מ110. ויתירה מזו, דכיון שלגבי אור הבל"ג אין הצמצום מעלים, הרי מצד האור (הבל"ג) הוא יכול להיות בגילוי ממש שיורגש גם בהעולמות. דאור הגבול, כיון שבו פעל הצמצום שהגילוי שלו בעולמות יהי' לפי ערך העולמות, לכן, קשה כביכול111 שיתגלה בעולמות כמו שהוא בשרשו לפני הצמצום, כי שני ענינים אלה (פעולת הצמצום שהיתה בו, והגילוי שלא כפי הסדר שנקבע ע"י הצמצום) הם שני הפכים. משא"כ אור הבל"ג, כיון שלגבי' לא היתה פעולת הצמצום, בכדי שיהי' בגילוי שלא כפי הסדר שנקבע ע"י הצמצום (היינו שהגילוי שלו יהי' באופן שיורגש גם בהעולמות), אין זה דבר קשה112. והנהבהמשך הנ"ל, החילוק שבין אור הגבול ואור הבל"ג הוא בנוגע להמשכת וגילוי האור. דהמשכת גילוי אור הגבול כמו שהוא בשרשו הוא קשה, משא"כ המשכת גילוי אור הבל"ג. ויש לומר, שעד"ז הוא גם בנוגע לזה שהעולם מקבל גילוי שאינו בערכו. דבנוגע לגילוי אור הבל"ג, אפשר שהגילוי שלו בעולמות יהי' מצד זה שהאור הוא בל"ג, הגם שהעולמות (מצד ענינם) אינם כלים להגילוי. והדיוק איך אפשר שהעולם יקבל גילוי שאינו בערכו הוא (בעיקר) בנוגע לגילוי אור הגבול. דכיון שבאור זה פעל הצמצום שהגילוי שלו בעולמות יהי' לפי"ע העולמות, צריך להבין, איך אפשר שהעולם יקבל אור שאינו בערכו. והעניןהוא, כמבואר בהמשך הנ"ל113, שעל ידי העבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא מהפכים את חושך הצמצום לאור, ועי"ז נעשים העולמות (שנתהוו מהצמצום) כלים לגילוי אור נעלה יותר, הן בנוגע לגילוי אור הגבול114 והן בנוגע לגילוי אור הבל"ג, וגם גילוי אור הבל"ג מאיר בהם בפנימיות. יב) ועפ"זיש לבאר מ"ש בהמאמר שעשיית הדירה בתחתונים היא ע"י אתכפיא ואתהפכא כמאמר כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, דבמאמר הזהר שמביא נאמר כד אתכפיא סט"א ובהמאמר אומר אתכפיא ואתהפכא. וי"ל הביאור בזה, דבמאמר הזהר מדבר בהמשכת הגילוי דלמעלה (אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, המשכת אור הסובב), וזה נעשה ע"י אתכפיא, ע"י שהאדם עושה נגד טבעו ורצונו (כנ"ל סעיף יו"ד), אבל בכדי שיהי' דירה בתחתונים, דענין דירה בתחתונים הוא שהגילוי שנמשך בתחתונים יהי' גם מצד ענינם דהתחתונים, שיהיו כלים לזה (כנ"ל סעיף ב), זה נעשה ע"י אתכפיא ואתהפכא. וצריךלהבין, דמבואר בהמאמר בענין המעלה דאתהפכא, שיתרון האור הוא מן החושך דוקא, דע"י שהחושך נהפך לאור נעשה יתרון האור. דמזה מובן, שהמעלה דאתהפכא היא לא רק בנוגע להתחתון (שע"י העבודה דאתהפכא נעשה כלי), אלא שע"י אתהפכא נעשה גם יתרון בההמשכה (יתרון האור). ובמאמר הזהר שמביא נאמר כד אתכפיא סט"א כו'. ויש לומר, דההמשכה שע"י אתכפיא היא גילוי, אלא שהגילוי הוא למעלה משייכות לעולמות. [דע"י שהאדם עושה כנגד טבעו, המשכת הגילוי היא לא כפי הטבע שלו, וגם האור שלמעלה משייכות לעולמות (אסתלק) נמשך בגילוי בעולם]. והעבודה דאתהפכא מגעת במקום שלמעלה מגילוי [כי זה שהחושך נהפך לאור הוא מצד העצמות שאור וחושך שוים לגבי'. וגם, לפי שע"י אתהפכא נעשה התחתון כלי (כנ"ל), שעי"ז נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים, כוונת העצמות], ועי"ז נעשה יתרון גם בהאור והגילוי שנמשך משם. ולכן צריכים להיות שני הענינים, אתכפיא ואתהפכא, כי בתחלה צ"ל המשכת הגילויים ע"י אתכפיא, וע"י אתהפכא שלאחרי אתכפיא, נעשה התחתון כלי להגילוי, ונעשה יתרון גם בהגילוי שהמשכתו היא ממקום שלמעלה מגילוי. יג) והנהשני ענינים הנ"ל הם בעיקר בבעל תשובה. דנוסף לזה שהבעל תשובה קורא ושונה יותר מטבעו ורגילותו כמובא לעיל (סעיף יו"ד) מדרושי אדמו"ר מהר"ש, הבעלי תשובה כובשים את יצרם יותר מצדיקים115. ועד"ז הוא בהעבודה דאתהפכא116. כי עיקר המעלה דאתהפכא חשוכא לנהורא היא כשהפיכת החושך לאור היא לא מצד האור אלא שהחושך מצד עצמו נהפך לאור117, וענין זה הוא בעיקר בבעל תשובה. דבצדיקים, גם העבודה דאתהפכא שלהם היא ע"י שמרגישים אלקות, גילוי מלמעלה, והאתהפכא דבעל תשובה, שמשתנה ונהפך מן הקצה אל הקצה, היא מצד עצמו118. ויש לומר, דענין זה מרומז בתורת הבעש"ט עה"פ ויהי ערב ויהי בוקר גו' (שהובאה לעיל סעיף ז), שמבאר שם [בהמשך להביאור בענין איני יודע באיזה מהן חפץ] מה שאמר דוד המלך69 חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, חשבתי דרכי הוא שדוד הי' חושב בדרכיו הגשמיים (כמבואר שם הטעם על זה), ואשיבה רגלי גו' – אשובה להרגיל (רגלי מלשון הרגל) אל עדותיך. ויש לומר, דענינו של דוד הוא שהקים עולה של תשובה119. ובתורה הנ"ל דהבעש"ט מרמז שתי המעלות שבבע"ת. אשובה להרגיל – שינוי הרגילות, אתכפיא, וביאור הענין דאיני יודע באיזה מהן חפץ – ענין הבחירה והעבודה בכח עצמו (כנ"ל סעיף ז), אתהפכא. וזהושהמשכת עיקר שכינה למטה לאחר הסילוק היא נעלית יותר מכמו שהיתה בתחלת הבריאה, כי ההמשכה לאחרי הסילוק שע"י חטא עה"ד והחטאים שלאחריו היא דוגמת ענין התשובה. והיתרון שנתחדש בההמשכה שלאחרי הסילוק הוא בשני הענינים (כנ"ל סוף סעיף ה), הן בהמשכת הגילוי דלמעלה – כי המשכת הגילוי עכשיו היא ע"י העבודה דאתכפיא [ואתהפכא], והן בנוגע להתחתונים – כי העבודה עכשיו היא עבודה בכח עצמו [דזה שע"י הצמצום נתחדש ענין העבודה בכח עצמו הוא בעיקר לאחרי חטא עה"ד], וע"י העבודה בכח עצמו שהיא דוגמת הענין דאתהפכא, ובפרט ע"י העבודה דאתהפכא ממש, נעשה העולם כלי להגילוי. יד) וע"ימעשינו ועבודתינו120 [דמעשינו הוא קיום התומ"צ כפי הטבע, ועבודתינו היא היגיעה בתומ"צ נגד הטבע (אתכפיא)121. ויש לומר, שבמעשינו נכלל גם שע"י היגיעה נעשה זה הטבע שלו (אתהפכא)], ובפרט בזמן הגלות120, מתקנים הירידה שהיתה ע"י חטא עה"ד, ועד שיהי' נרגש בגילוי שהירידה היא רק בשביל העלי', ועד"ז הוא בכל החטאים [שנשתלשלו מחטא עה"ד], שע"י התשובה נהפכים לזכיות. ויש לומר שעד"ז הוא בנוגע למיתה שבאה ע"י חטא עה"ד, שלע"ל יתהפך לחיים. וכמבואר בכ"מ122 דענין תחיית המתים הוא שהמת יהי' חי. ועד"ז הוא בנוגע להתיקון דמיעוט הירח ודשבירת הכלים ועד לצמצום הראשון, שהצמצום לא יסתיר, ויתירה מזה, שהצמצום עצמו יאיר. ועי"ז יהי' עוה"ז הגשמי כלי לגילוי אלקות, כמ"ש123 ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר, שגם בשר הגשמי יהי' כלי להגילוי, הן להגילוי דכבוד הוי' (מקיף) והן להגילוי דפי הוי' (פנימי)124. וזהו שארז"ל125 העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתי', דהגם שעולם הבא קאי על זמן התחי' שאז יהיו נשמות בגופים126 ומ"מ לא יצטרכו לאכילה ושתי', כי גוף הגשמי יהי' ניזון מזיו השכינה127. ויתירה מזה, שלע"ל יהי' הגוף למעלה גם מהנשמה, שלכן תהי' הנשמה ניזונית מן הגוף128. וכלזה נעשה ע"י מעשינו ועבודתינו עכשיו (כנ"ל), ובפרט ע"י עבודת התשובה, והבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין129, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, דמהענינים שיתחדשו בביאת המשיח הוא שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא130, והקיצו ורננו שוכני עפר131 ובעל ההילולא בתוכם, ויוליכנו קוממיות לארצנו בקרוב ממש. « הקודם מאמר באתי לגני תש"ל הבא » מאמר באתי לגני תשל"ב הערות שוליים *. ) יצא לאור בקונטרס יו"ד שבט – תנש"א, "לקראת יום הבהיר יו"ד שבט הבעל"ט, יום מלאות ארבעים ואחד שנה לנשיאות כ"ק אדמו"ר שליט"א, ויום הסתלקות-הילולא של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע .. ד' בשלח, ח' שבט, שנת ה'תנש"א". המאמר "מיוסד בעיקרו על פרק הראשון מהמשך ההילולא, ויוצא לאור לקראת יו"ד שבט שנה זו – בו לומדים פרק הנ"ל בפעם השלישית*". המאמר נאמר ב' פעמים: בהתוועדות דיום ש"ק פ' בשלח, י"א שבט, ובהתוועדות דמוצאי ש"ק – עם הוספות וכו' מאחד על השני. בהנדפס להלן נכללו ב' המאמרים. *) ראה ב"פתח דבר" לד"ה זה ה'תשכ"ח – תו"מ סה"מ שבט ע' שו ובשוה"ג ב. 1. שה"ש ה, א. 2. ד"ה באתי לגני ה'שי"ת (נדפס בסה"מ ה'תש"י ע' 111 ואילך), שניתן על ידי בעל המאמר ליו"ד שבט ה'שי"ת, יום הסתלקותו. 3. ויק"ר פכ"ט, יא. 4. משא"כ במ"ת – ראה ד"ה באתי לגני ה'תשכ"ח הערה 5 (תו"מ סה"מ שבט ע' שו). 5. תרומה כה, ח. 6. תהלים לז, כט. 7. ראה מ"כ ומהרז"ו לבמדב"ר פי"ג, ב. מהרז"ו לב"ר פי"ט, ז. 8. כ"ה בהמשך ההילולא. וראה ד"ה באתי לגני הנ"ל הערות 27-28 (תו"מ שם ע' שח). 9. ישעי' ס, כא. 10. תרומה כה, ב. ח. 11. תקו"ז תיקון סט (קיב, רע"א. קיד, רע"א). 12. להעיר ממה שכתב בהמאמר בתחלתו (לפני "והענין הוא") "וזהו באתי לגני כו'" – (סגנון רגיל בדרושי דא"ח בסיומם) – כי זהו סיום הביאור דכללות הענין. 13. תשל"א (שנת אמירת מאמר זה) – שנה הראשונה ללימוד ההמשך בפעם השני'. ובשנה זו (תנש"א) מתחילים ללמוד ההמשך בפעם השלישית. – ראה הנסמן לעיל ע' 57 בשוה"ג. 14. בפ"ב – עבודת הקרבנות (בהמשכן לאחרי עשייתו), ובפ"ג ואילך – העבודה דועשו לי מקדש. 15. כ"ה גם בד"ה באתי לגני תשי"א ס"ד (תו"מ שם ע' רסו) ש"והענין הוא כו' דירה בתחתונים" הוא ביאור על זה שעיקר שכינה בתחתונים היתה. 16. ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. 17. ראה תניא פכ"ז ולקו"ת ר"פ פקודי (מזח"ב קכח, ב. וראה גם שם סז, ב. קפד, א). תו"א ויקהל פט, ד. לקו"ת חוקת סה, ג. 18. ראה פדר"א פי"ח. זהר ח"א ל, א. ח"ב כ, א. לז, א. פה, ב. 19. הביאור בזה שמוסיף אתהפכא – ראה לקמן סעיף יב. 20. ונקראת המשכה זו בשם "אסתלק", לפי שהוא גילוי האור שבבחינת רוממות (תו"א שם). 21. ד"ה באתי לגני ה'תשי"א (תו"מ שם ע' רסג ואילך). 22. ח"ב מב, ב. 23. שער ההקדמות הקדמה ג. ע"ח שער א (דרוש עיגולים ויושר) ענף א. 24. אוה"ת בלק ע' תתקצז. המשך תרס"ו ס"ע ז [ריש ע' יא]. סה"מ ה'תש"ב ע' 34. 25. אוה"ת שם. המשך תרס"ו ס"ע ג [ע' ה]. תש"ב ע' 27. ובכ"מ. – נסמן בד"ה באתי לגני ה'תשכ"ח הערה 32 (תו"מ שם ע' שח). 26. בהבא לקמן – ראה המשך תרס"ו ע' ד [ו] ואילך. סה"מ ה'תש"ב ע' 32 ואילך. 27. ראה סה"מ תרס"ד ע' קכט [ג]. וראה גם המשך תער"ב ח"ב ספשכ"ח ואילך [ח"ב ע' תרעג [ח"ג ע' תתקיד] ואילך] שהגילוי ד"כח" הוא בזה שפועל דבר חדש. 28. להעיר, שהענין ד"יש מאין" שבהתהוות בי"ע הוא יותר מהענין ד"יש מאין" שבהתהוות האצילות. ועפ"ז, השלימות דגילוי כחותיו היא דוקא ע"י התהוות הנבראים. אבל ראה ספהמ"צ להצ"צ (קלד, א ואילך), דשם משמע דענין "יש מאין" בנבראים שאינו בנאצלים הוא שהנבראים נראים ליש – ו"חידוש" זה (שהנברא נראה ליש) הוא אדרבה מצד התעלמות הכח, כדלקמן בפנים. ומה שמבואר שם (קכח, ב ואילך) שגילוי כח הא"ס הוא דוקא בהתהוות הנבראים – יש לומר, כי שם מדבר (בעיקר) בענין כח העצמות שבבריאה יש מאין. 29. תניא רפל"ו. 30. משלי טו, ל. וראה גיטין נו, ב. 31. ראה במדב"ר פי"ב, ו: מתחלת ברייתו של עולם שרתה השכינה בתחתונים. 32. ראה סה"מ עת"ר ע' רטו-ז [שטז ואילך], דזה שבתחלת הבריאה עיקר שכינה בתחתונים היתה – הוא שהעולם נברא באופן שיהי' מוכשר שיומשך בו עיקר שכינה, אבל ההמשכה עצמה היתה ע"י העבודה ד"לעבדה ולשמרה". 33. ראה בהנסמן בס' המפתחות לספרי אדה"ז (קה"ת, תשמ"א) ערך נשמות ירידה צורך עלי'. 34. ראה לקו"ת פינחס עז, ג. ר"ה נה, ב. סה"מ תרנ"ח ע' לב ואילך. תרפ"ה ע' קלה. שם ע' קנ. ובכ"מ. 35. כי הכוונה דדירה בתחתונים היא שהעצמות נתאוה להיות לו דירה בתחתונים, ואין שייך שבחירת האדם (נברא) תעכב ח"ו רצון וכוונת העצמות. וראה בארוכה לקו"ש ח"ג ע' 977 בהערה. וראה גם לקו"ש ח"ו ע' 82. 36. לקו"ש ח"ג שם. ושם, שזהו ע"ד מארז"ל (סנהדרין צח, א) זכו אחישנה לא זכו בעתה. 37. תנחומא וישב ד. 38. תהלים סו, ה. 39. בראשית ב, יז. 40. חוקת יט, יד. וראה ד"ה זאת התורה אדם כי ימות באוהל באוה"ת חוקת (ע' תתטז). ד"ה הנ"ל תרמ"ז (סה"מ תרמ"ז ע' קכב). עטר"ת (סה"מ עטר"ת ע' תקטו). ועוד. 41. בתו"ח פ' תולדות ד"ה ויתן לך פ"י ואילך (יב, ד ואילך). וראה גם מאמרי אדה"ז על מאמרי רז"ל ע' קמא ואילך. סה"מ תקס"ב ח"א ע' צו ואילך. תקס"ג ח"ב ע' תשלא ואילך. מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"א ע' שלט ואילך (ועם הגהות – באוה"ת יתרו ע' א'יז ואילך). שערי תשובה לאדהאמ"צ ח"א שער הבחירה פי"ב (כא, ד). 42. י"ב תמוז תרצ"א (סה"מ קונטרסים ח"א קצא, ב ואילך. וראה שם קצב, א-ב. סה"מ תרצ"א ע' שיח ואילך). 43. הם המלאכים – ראה ב"ר פי"ז, ד: אמר להן (הקב"ה להמלאכים) חכמתו מרובה משלכם. 44. ראה ב"ר פכ"ד, ה. קה"ר פ"ג, יב (ב). וראה אדר"נ ספ"א. 45. ויק"ר פ"כ, ב. תנחומא אחרי ב. מדרש משלי בסופו. זהר ח"א קמב, ב. ח"ג בהשמטות שו, ב. תקו"ז בהקדמה י, ב. ועיין ב"ב נח, א. 46. סנהדרין לז, א. 47. ראה זח"ג יג, ריש ע"ב. שם טז, א: ונפש כי תחטא תווהא. 48. תניא רפ"ב. 49. בנוסח התפלה (אהבת עולם). 50. פמ"ט. וראה סה"ש תורת שלום ע' 120 ואילך. לקו"ש חי"ח ע' 409 ואילך. 51. ראה לקו"ת אמור לח, ב. סה"מ תש"ג ע' 24. 52. ולהעיר ממרז"ל (חולין ס, ב) הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח, היינו שמיעוט הירח הוא חטא כביכול, שצריך לכפרה. 53. ב"ר פ"ג, ז. פ"ט, ב. קה"ר עה"פ (קהלת ג, יא) את הכל עשה יפה בעתו (פ"ג, יא (א)). יל"ש קהלת שם (רמז תתקסח). 54. כ"ה הלשון בסה"מ קונטרסים שם. 55. ראה ב"ר פ"ו, ג. 56. סה"מ תקס"ג ח"ב ע' תשכח. מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"ב ס"ע תקפב ואילך. 57. להעיר מסה"ש תורת שלום ע' 145 (ועד"ז בהוספות לסה"מ תער"ב-תרע"ו ע' קמט). 58. לקו"ת שלח לז, ד. מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"א ע' שג. ח"ג ע' א'נט. וראה לקו"ש חל"ד ע' 112 הערה 63. וש"נ. 59. בדוגמת הכוונה בבנין וסתירת התהו בכדי שאח"כ תהי' התהוות עולם התיקון, שהרצון בהתהוות התיקון הוא גם מקודם. 60. להעיר, דהטעם על זה שהצמצום הי' באופן כזה שנסתלק האור לגמרי ואח"כ נמשך הקו, הוא כי באם הי' נשאר אור, אפילו רק אור הקו, לא הי' אפשר להיות התהוות הכלים (המשך תער"ב ח"א פי"ח [ח"א ע' כח [לח]], ובכ"מ). ומזה מובן לכאורה, דבכלים שני ענינים: ענינם העצמי – העלם שאין לו שייכות לגילוי, ואדרבה היפך האור והגילוי, שלכן באם הי' נשאר אור (איזה אור שיהי') לא הי' אפשר להיות התהוותם; וזה שהם כלים להאור הוא כמו ענין שנתוסף על עצם מציאותם (ע"י שאח"כ נמשך הקו, שממנו הוא התהוותם בפועל). ובאם התהוות הכלים היתה רק מצד הרצון שיהי' גילוי בעולמות – לא הי' אפשר להתהוות מזה ענין של העלם. וזה שנתהווה ענין ההעלם שבהם [ובפרט שענין זה הוא עצם מציאותם] הוא לפי שבהתהוותם יש עוד כוונה (כוונה דהעלם) כבפנים. 61. להעיר מהמשך תער"ב ח"ב ע' תתקטז [ח"ד ע' א'רמ], "זה שהי' האוא"ס מאיר בגילוי ה"ז שהי' הרצון בגילוי אור והצמצום והתעלמות האור ה"ז ביטול הרצון כביכול". 62. ראה סה"מ קונטרסים שבהערה 42 [קצו, א. תרצ"א ס"ע שכז], שע"י צמצום הראשון "ניתן מקום שיוכל להיות עבודה בכח עצמו ובבחירתו". 63. הובאה בצפנת פענח (קד, ב) ובן פורת יוסף (מו, ג) להרה"ק כו' ר' יעקב יוסף מפולנאה. הועתק בספר בעש"ט על התורה ח"א פ' בראשית סמ"א ואילך. 64. בראשית א, ה. 65. ב"ר פ"ב, ה. וראה שם פ"ג, ח. 66. בראשית א, ד. 67. וכמ"ש (קהלת ב, יג) "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך". 68. כפירוש המצודת דוד לקהלת שם. וראה בארוכה ספר הערכים-חב"ד כרך ב ערך אור ביחס לחושך ס"ח סק"ג. וש"נ. 69. תהלים קיט, נט. 70. דלהפירוש שנעשה יתרון בהאור ע"י שהחושך נהפך לאור (המשך ההילולא פ"א ובכ"מ) יש מקום לטעות שיהי' "אחטא ואשוב" בכדי להגיע להעילוי דהפיכת זדונות לזכיות. משא"כ להפירוש שיתרון האור ניכר ע"י שרואים הפחיתות דחושך – הרי אדרבה, ידיעה זו מעוררת רצון לצאת מהחושך. 71. המשך תרס"ו ע' ד [ו]. ע' תקט [ס"ע תרעא]. המשך תער"ב ע' תתקכד [ח"ד ע' א'רנב]. סה"מ ה'תש"ב ע' 32. ובכ"מ. 72. ראה ע"ח שער א (דרוש עגולים ויושר) ענף ב. אוצרות חיים ומבוא שערים בתחלתם. 73. אור תורה פ' בהעלותך (מה, ד [ע' קפב]. בהוצאת קה"ת תשמ"א ואילך – סי' קלד). הובאה ונתבארה באוה"ת (יהל אור) לתהלים צח, ו (ס"ע שנז ואילך). ובארוכה – בהמשך תער"ב ח"ב פשפ"ד (ע' תשצ [ח"ד ע' א'סח]) ואילך. 74. בהעלותך יו"ד, ב. 75. יבמות סא, רע"א. 76. של"ה כא, א. 77. ברכות יו"ד, ב. 78. קדושים יט, כו. 79. אוה"ת לתהלים שם ע' שנח. המשך תער"ב שם פשצ"א [ח"ב ע' תתג [ח"ד ע' א'פז]] ואילך. 80. הלשון באו"ת (הנדפס) "ממציאות", אבל ביהל אור ע' שנח ובהמשך תער"ב ר"פ תז [ח"ב ס"ע תתלז [ח"ד ס"ע א'קלב]] "במציאות", כבפנים. 81. באוה"ת לתהלים שם ס"ב. 82. לקו"ת דרושים לר"ה נה, סע"ג. 83. שמואל-א טו, כט. 84. ראה תו"א יתרו עא, ב – הובא ביהל אור שם. 85. ראה לקו"ת בהעלותך לא, ג. 86. ראה בארוכה ד"ה להבין מ"ש בע"ח שיש ג' בחי' אדם להצ"צ – נדפס באוה"ת בלק ע' תתקסב ואילך. אוה"ת ענינים ע' עז ואילך. 87. ראה בארוכה לקו"ת אחרי כה, סע"ד ואילך (בענין בי"ע הפרטיים). 88. לשון אדה"ז בתניא פמ"ט (סט, רע"א). אלא שבתניא שם מדבר בענין בי"ע הפרטיים. 89. יחזקאל א, כו. 90. משא"כ הצמצומים שלפני הפרסא אינם מסתירים. ולכן באצילות, אלקות הוא בגילוי אלא שהגילוי הוא בצמצום. וראה תו"א וירא יד, ב-ג. 91. משפטים כג, כה. 92. בהמשך מים רבים תרל"ו פפ"ו (ע' צא). 93. ראה תקו"ז בהקדמה ("פתח אליהו") יז, ב. עבודת הקודש ח"א פ"ח. 94. שם פ' צ (ע' צה-ו). 95. חגיגה ט, ב. 96. מלאכי ג, יח. 97. ראה עד"ז ד"ה כימי צאתך ה'תשי"ב (תו"מ סה"מ ניסן ס"ע קסט) סי"א. 98. ראה גם אגה"ק סי"ב (קיח, א ואילך) "לשון עבודה אינו נופל אלא על דבר שהאדם עושה ביגיעה עצומה נגד טבע נפשו". 99. כן נסמן גם באגרת התשובה פ"ט. וראה ויק"ר (פכ"ה, א), הובא בראשית חכמה שער התשובה פ"ג [ד"ה למדנו (קי, ב)]. 100. בהבא לקמן, ראה בארוכה ד"ה לא תהי' משכלה תשי"ב (סה"מ תשי"ב ע' ריד ואילך). וש"נ. 101. סהמ"צ להצ"צ סב, א. ובכ"מ. 102. בהקדמתו לפירושו על התורה. 103. דבאם משה אומר זה הול"ל וידבר הוי' אלי, ובאם הוי' אומר זה הול"ל דיברתי אל משה, ולשון וידבר הוי' אל משה הוא כשלישי המדבר. 104. ראה לקו"ת ר"פ ראה. 105. דהוי' הוא למעלה מהזמן וגדר העולם הוא (מקום ו)זמן (שעהיוה"א פ"ז – פב, א). 106. תהלים קכא, ה. 107. תו"א מקץ לו, ג (הובא באוה"ת לתהלים שם ע' שנט). 108. ח"ב ע' תתקכז ואילך. וראה שם ס"ע תתקלד ואילך. 109. ראה סה"מ תרמ"ג ע' פ. המשך תרס"ו ע' קצד [ס"ע רנח ואילך]. ובכ"מ. 110. ראה המשך תער"ב ח"ב ע' תתקפח. שם ע' תתקצב [ח"ד ע' א'שדמ ואילך. שם ע' א'שמט ואילך]. סה"מ ה'תש"ד ע' 226. ועוד. 111. וע"ד המבואר בכ"מ בענין קשה לזווגן כקריעת ים סוף (סוטה ב, א. וש"נ) כי בקרי"ס התאחדו שני הפכים (המשך תער"ב שם ע' תתקכח [ח"ד ע' א'רנח]). 112. והמבואר שם שמצד הגילוי דאוא"ס מתבטל העולם ממציאותו (כשאינו כלי להגילוי) – הרי אוא"ס אינו מוגבל ח"ו גם בענין זה. וכמו במתן תורה "שהי' גילוי אוא"ס ממש למטה (וירד הוי' על הר סיני) והמטה הי' במקומו שלא הי' בו שום הזדככות" ואעפ"כ "לא נתבטל ונשאר במציאותו" כי "לגבי א"ס אין שום דבר מונע ומעכב" (המשך הנ"ל ע' תתקלא [ח"ד ס"ע א'רסב ואילך]). 113. ע' תתקלב [ח"ד ע' א'רסד]. 114. ראה המשך תער"ב שם ע' תתקצא [ח"ד ע' א'שמח ואילך]. 115. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ד. 116. דנוסף לזה שע"י תשובה מאהבה (שלימות התשובה) זדונות נהפכים לזכיות (יומא פו, ב) – גם העבודה דאתהפכא היא בעיקר בבעלי תשובה. 117. וכהלשון בההמשך דההילולא פ"ה "דהחושך עצמו יאיר". 118. ראה בארוכה לקו"ש ח"ט ע' 63 ואילך. 119. מו"ק טז, ב. ע"ז ה, א. 120. ראה תניא רפל"ז. 121. ראה לקוטי לוי"צ לתניא שם (ע' טו), שמציין לאגה"ק סי"ב (קיח, א ואילך). וראה בארוכה תו"מ סה"מ אב ע' קפח ואילך. 122. ראה סה"מ עת"ר ע' ק [ס"ע קלח] "דתחה"מ הוא מעצמות אוא"ס דשם מות וחיים שוים ומשום זה יכול גם המת לחיות". וראה עד"ז סה"מ ה'תש"א ע' 48. 123. ישעי' מ, ה. 124. המשך תער"ב ח"ב ע' תתקל [ח"ד ס"ע א'רס ואילך]. 125. ברכות יז, א. 126. כדעת הרמב"ן בשער הגמול בסופו (בהוצאת שאוועל – ע' שט). וכ"ה ההכרעה בתורת החסידות – ראה לקו"ת צו טו, ג. דרושים לשבת שובה סה, סע"ד. סהמ"צ להצ"צ מצות ציצית (דרמ"צ יד, ב). ובאוה"ת חוקת (ס"ע תתט. שם כרך ה ע' א'תרלז) כתב, שאדה"ז בהדרושים מזכיר רק דעת הרמב"ן. 127. המשך וככה תרל"ז פצ"א-ב [סה"מ תרל"ז ח"ב ע' תרכג ואילך]. המשך תער"ב שם ע' תתקלא [ח"ד ע' א'רסב ואילך]. סה"מ תרח"ץ ע' ריט. ובכ"מ. 128. המשך וככה וסה"מ תרח"ץ שם. 129. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה. 130. הובא בלקו"ת דרושים לשמע"צ צב, ב. שה"ש נ, סע"ב. ובהנסמן במאמרי אדהאמ"צ דברים ח"ג ע' א'קכט. וראה זח"ג קנג, ב. 131. ישעי' כו, יט. עיין בספר ספר המאמרים מלוקט » סדרת ספר המאמרים - מלוקט כוללת את המאמרים שהגיה הרבי במשך השנים ויצאו לאור כחוברות בפני עצמם. בספר זה תשרי חשון כסלו טבת שבט עוד... אודות המו"ל ועד הנחות בלשון הקודש ועד הנחות בלשון הקודש » "ועד הנחות בלה"ק" הוקם בשנת תשמ"א (1981) על-ידי צוות אברכים מוכשרים, במטרה להדפיס ולפרסם את תורתו של הרבי בלשון-הקודש. בקר באתר עוד במדור זה מאמר באתי לגני תשל"ב מאמר באתי לגני תשל"ז מאמר באתי לגני תש"מ מאמר באתי לגני תשמ"ח מאמר ארבעה ראשי שנים תשל"א הצג הכל » עוד כתבות שיעניינו אותך לשחזר את העולם י' שבט תשכ"ט - 29 בינואר 1969 לצפיה (6:34) התוועדות לרגל י' שבט י' שבט תשכ"ז - 29 בינואר 1969 לצפיה (2:02) האם העולם שלנו הוא 'גן' או ג'ונגל? י' שבט תשל"ב - 26 בינואר 1972 לצפיה (7:27) העולם הוא הגן של אלוקים פרק 2 הוסיפו תגובה ᠋ יש לך משהו להוסיף? רוצה להעיר, לשאול, לשתף? זה המקום התחבר ראשי • תרום • כתוב לנו • שאל את הרב עברית תנאים ופרטיות • © 2024 Chabad.org

https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/2988968

התחבר מגזין תנ"ך פרשת השבוע להכיר את סידור התפילה... הגדה של פסח פרקי אבות משניות ליום השנה (יארצייט) משניות תלמוד בבלי משנה תורה להרמב"ם ספר המצוות לרמב"ם הלכות בית הבחירה לרמב"ם עם פירוש הרב עדין אבן ישראל שולחן ערוך הרב קיצור שולחן ערוך ספר התניא תורה אור לקוטי תורה דרך מצותיך היום יום ספרי כ"ק אדמו"ר סקירות ספרים להחיות את היום 3 שאלות ותשובות על ספר הזוהר מחשבת החסידות ה'נשיא' היומי - לתחילת חודש ניסן יהדות כיצד? לימוד וערכים מדורים פופולריים משפחה וקהילה מגזין אודות כתוב לנו|​שאל את הרב|​תרום ב"ה ספרים ספרי כ"ק אדמו"ר תורת מנחם התוועדויות תשט"ז באתי לגני, יו"ד שבט, ה'תשט"ז הנחה בלתי מוגה « הקודם שיחת ש"פ שמות, מבה"ח שבט, ה'תשט"ז הבא » שיחת יום ב' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשט"ז PDF בס"ד. יו"ד שבט, ה'תשט"ז* (הנחה בלתי מוגה) באתי1לגני אחותי כלה2, ואיתא במדרש רבה במקומו3 לגני לגנוני, דעיקר שכינה בתחתונים היתה, אלא שלאח"ז הנה ע"י חטא עץ הדעת והחטאים שלאחריו סילקו את השכינה מלמטה למעלה, ואח"כ עמדו הצדיקים והורידו את השכינה מלמעלה למטה, עד שבא משה, שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין4, והוריד את השכינה מרקיע הא' לארץ, שזוהי תכלית הכוונה להיות דירה לו ית' בתחתונים, לגנוני, דעיקר שכינה בתחתונים היתה. וזהו גם מ"ש5 ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מישראל6, שהם יעשו דירה לו ית' בתחתונים. וזהו שאחת העבודות העיקריות שהיו במשכן ומקדש היא עבודת הקרבנות, שענינה הוא הקרבת נפש הבהמית7, שעי"ז נעשה קירוב כל הכחות8, ואח"כ נעשה ריח ניחוח להוי'9, שהו"ע ההמשכה למטה10. וזהו ג"כ מה שהמשכן נבנה מעצי שטים11, דשיטה הוא מלשון שטות, כי, העבודה שעל ידה עושים בתחתונים דירה לו ית' (ענינו של המשכן), שהו"ע המשכת אור הסובב כל עלמין שהוא בכולהו עלמין בשוה, היא ע"י העבודה דאתכפיא סט"א ולאח"ז גם העבודה דאתהפכא, כמאמר12 כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, דפירוש אסתלק (כאן) הו"ע של גילוי למטה, אלא שהגילוי הוא באופן של הסתלקות13, והוא בכולהו עלמין בשוה, וכיון שענין זה נעשה ע"י העבודה דאתכפיא ואתהפכא, לכן הי' המשכן מעצי שטים, שמורה על הפיכת השטות דלעו"ז, שהו"ע החטא, כמאמר14 אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, שעי"ז סילקו את השכינה מלמטה למעלה, ולכן צריכה להיות העבודה באופן של שטות דקדושה, שהו"ע העבודה שלמעלה מטו"ד, ועי"ז אהני לי' שטותי'15, להפוך את השטות דלעו"ז, ולעשות דירה לו יתברך בתחתונים16. ב) וממשיךכ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא בהמאמר17: ובזה יובן מה שעצי המשכן נקראים בשם קרשים, וכמ"ש11 ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים (עכ"ל). והיינו, שהתואר עצי שטים ישנו בהם גם קודם שנעשו שייכים להמשכן, ובשביל עשיית המשכן הוצרכו ליקח עצי שטים ולעשות מהם קרשים. ותוכן הביאור בהמאמר, שהשם קרש שייך גם לאופן העבודה הנ"ל, שע"י העבודה דאתכפיא שמביאה לאתהפכא, מהפכים את השטות דלעומת זה לענין של קדושה (כדלקמן). ובהקדיםהביאור בענין השם (שהרי הלשון "קרש" הוא שם הדבר) שעל ידו היא התהוות הדבר, חיותו וקיומו. דהנה, ידוע פירוש הבעש"טא ע"פ18 לעולם הוי' דברך נצב בשמים, כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו', תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם, כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח"ו, היו כל השמים אין ואפס כמו קודם מאמר יהי רקיע כו' ממש. וכן בכל הברואים שבכל העולמות ואפילו ארץ הלזו הגשמית ובחי' דומם ממש, אילו היו מסתלקות ממנה כרגע ח"ו האותיות מעשרה מאמרות שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית, היתה חוזרת לאין ואפס ממש כמו לפני ששת ימי בראשית ממש. וז"ש האריז"ל19 שגם בדומם ממש (שזהו הסוג היותר תחתון מד' הסוגים מדבר חי צומח ודומם) כמו אבנים ועפר ומים יש בחי' נפש וחיות רוחנית, דהיינו בחי' התלבשות אותיות הדיבור מעשרה מאמרות המחיות ומהוות את הדומם להיות יש מאין ואפס שלפני ששת ימי בראשית. ואף שלא הוזכר שם אבן בעשרה מאמרות שבתורה, אעפ"כ נמשך חיות לאבן ע"י צירופים וחילופי אותיות כו', והיינו לפי שאין האבן יכול לקבל חיות מהעשרה מאמרות עצמם כמו שהם, כי אם ע"י שיורד החיות ומשתלשל ע"י חילופים ותמורות האותיות עד שנמשך מהן צירוף שם אבן, והוא חיותו של האבן. וכן בכל הנבראים שבעולם, השמות שנקראים בהם בלשון הקדש (שאינם שם הסכמי בלבד), הן הן אותיות הדיבור המשתלשלות מעשרה מאמרות שבתורה לברוא את הנבראים יש מאין ולהחיותם לעולם. וזהוגם מ"ש הרב המגידב בארוכה ע"פ20 וכל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו, דאיתא במדרש21 שכאשר המלאכים שאלו להקב"ה מה תהי' מעלת אדם הראשון, ואמר להם שתהא חכמתו מרובה משלכם, העביר הקב"ה לפני המלאכים כל בהמה חי' ועוף, אמר להם מה שמותם, ולא ידעו, כיון שברא אדם העבירן לפניו ואמר לו מה שמותם של אלו, אמר לזה נאה לקרותו שור כו'. והקשה הרב המגיד, דלכאורה אינו מובן, וכי מה חכמה גדולה היא לקרות להם שמות. ועוד צריך להבין מה שאמר לזה נאה לקרוא וכו', למה השם שקרא לכל אחד ואחד שמו נאה לו. אך הענין הוא, כי אע"פ שבכל לשון ולשון מע' לשונות יש ג"כ קריאת שם לכל דבר בשמו, עכ"ז אינו שם העצם לדבר ההוא, רק שם הדבר בעלמא כדי להכיר בין דבר לחבירו, משא"כ בלה"ק, כל מה שנקרא שמו כך הוא שמו האמיתי שם העצם משרשו, עד"מ שו"ר התחתון נקרא שמו כך ע"ש שרשו למעלה שהם ג' אותיות שו"ר, וכן כולם עד"ז. ולכן אדה"ר שהי' בו חכמה יתירה, והשיג וידע השורש של כל מין ומין, הי' יכול לקרותם בשם האמיתי. ולזה אמר לזה נאה לקרותו וכו', כלומר, מה שאני קורא שמו כך, אינו שם דבר ושם מושאל בכדי להכירו, רק נאה לקרותו כך, כי הוא שם שרשו ודאי, ולכן שמו נאה לו. וממשיך הרב המגיד לבאר בנוגע לשמות בני אדם, דלכאורה, בשלמא הראשונים שקראו בניהם על שם המאורע (כדאיתא במדרש22), היו יודעים שורש נשמת הבן, והיינו, דכיון שידעו המאורע שיארע עם הבן הילוד לאחר זמן, וקראוהו על שם מאורע זה, הרי מזה גופא ראי' שידעו מה נעשה בשרשו ומקורו, שבזה תלויים המאורעות שיארעו עם הנשמה בגוף במשך הזמן. אבל עכשיו שאנו קוראים בנינו על שם אבותינו (כדאיתא במדרש שם), והרי אין אנו יודעים השרש ומקור כו'. ומ"מ, גילה לנו האריז"ל23 שגם אלו השמות אינם דרך מקרה או רצון האב ואם לקרותו כך, אלא הקב"ה הוא הנותן שכל חכמה ודעת בלב אביו ואמו לקרותו בשם שהוא משורש נשמתו של הבן. ומסיים, שזהו ג"כ מ"ש רז"ל24 שר' מאיר הוה דייק בשמא, דבתורתו של ר"מ כתוב כתנות אור (לא בעי"ן, אלא באל"ף)25, לפי שאצלו לא הי' ענין של קליפה כלל, דקליפתו זרק26, שהי' מאיר אצלו האמת כמו שהוא, ולכן הכיר מהשם את שרש הנשמה שבגוף, ובמילא הי' יכול לידע את המאורעות שיארעו עם הנשמה בגוף. והנהכיון שהשמות שבלה"ק אינם שמות הסכמיים, אלא כל שם הוא שרשו של הדבר הנקרא בשם זה, והוא גם חיותו של הדבר, שעל ידו נברא מאין ליש, ולא באופן שנברא ע"י השם פעם אחת ושוב אינו זקוק להשם, אלא שם זה מהוה אותו בכל עת ובכל רגע, כפי שמאריך רבינו הזקןג בביאור התשובה על טעות הכופרים שמדמין מעשה ה' עושה שמים וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו, כמו אומן שעושה כלי, שלאחרי עשיית הכלי אין הכלי צריך לידי האומן, והיינו, לפי שעשיית הכלי ע"י האומן היא יש מיש, רק שמשנה הצורה כו' (היינו, שמגלה את הצורה שהיתה בה תחלה בהעלם), משא"כ בבריאת יש מאין, יש צורך שכח הבורא יהי' בהנברא תמיד, כיון שלולי זאת יחזור להיות אין ואפס – הרי מובן שכל המאורעות שיארעו בכל דבר קשורים גם הם עם השם בלשון הקודש שמהוה את הדבר בכל עת ובכל רגע, אע"פ שמאורע זה אירע כמה שנים לאחרי שניתן השם לדבר זה. ומזהמובן גם בנוגע להשם קרש, שזהו השם בלשון הקודש שניתן לעצי שטים בשעה שהתחילו להכין אותם שמהם יהי' בנין המשכן(כמ"ש ועשית את הקרשים למשכן), והוא המהווה ומחי' ומקיים אותם, הנה שם זה שייך גם לכל הענינים שצריכים להיות נפעלים ע"י העצי שטים (הפיכת השטות דלעו"ז לקדושה). ג) וביאורהענין, כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמאמר ענינם של ג' האותיות ק' ר' ש' שמהם מורכבת תיבת קרש. ובהקדם המבואר לעיל בענין השמות, שכן הוא גם בנוגע לשמות האותיות, והיינו, שכל אות מהאותיות דלשון הקודש יש לה שם, ושם זה קשור עם תוכנה וענינה של האות. וכן הוא בנוגע לתמונה וציור של כל אות, שיש לה קשר ושייכות לתוכנה של האות, כפי שמבאר רבינו הזקן27 שכל אות ואות מכ"ב אותיות היא המשכת חיות וכח מיוחד פרטי (מהקב"ה) שאינו נמשך באות אחרת, לכן גם תמונתן בכתב כל אות היא בתמונה מיוחדת פרטית המורה על ציור ההמשכה כו'. וממשיך כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמאמר17, דאיתא בהקדמת הזהר28 בענין האותיות דאעלו קמי' קוב"ה למיברי' בהו עלמא, דאות ק' ר' אתוון דאתחזיאו על סיטרא בישא אינון, היינו שיש להן שייכות לענינים דהיפך הקדושה. וגם אות שי"ן, עם היות שמצד עצמה ראוי' היא שיבראו בה את העולם, להיותה אות קשוט, ועוד זאת, שרומזת על ג' האבות29 שהם יסוד הקדושה, מ"מ, הרי איתא בזהר שם שהאותיות ק' ר' נטלי אות שי"ן בגווייהו בגין לאתקיימא, ומזה נעשה הצירוף דשקר, וזהו שאמר הקב"ה לאות שי"ן, הואיל ואתוון דזיופא נטלין לך למהוי עמהון לא בעינא למברי בך עלמא. ויתרה מזה, כפי שמסיים בזהר שם, מכאן מאן דבעי למימר שיקרא יטול יסודא דקשוט בקדמיתא ולבתר יוקים לי' שיקרא, והיינו, שכדי שתהי' איזה מציאות לשקר (דמאחר שהוא היפך האמת אין לו שום מציאות כלל) הרי זה דוקא עי"ז שמערבים בו מילתא דקשוט, כמו האותיות ק' ר' דאתחזיאו על סיטרא בישא שנטלי אות שי"ן בגווייהו בגין לאתקיימא. וכיון שג' האותיות דתיבת קרש שייכות להיפך הקדושה (לא מבעי האותיות ק' ר', אלא אפילו האות ש' שבה משתמשים האותיות ק' ר' דאתחזיאו על סיטרא בישא, כנ"ל), נמצא, שהשם קרש שייך לתוכן העבודה דעצי שטים בהפיכת השטות דלעו"ז לקדושה. ד) וביאורהענין שהאותיות ק' ור' הם אתוון דאתחזיאו על סטרא בישא, יובן ע"י ביאור החילוק בין אותיות ק' ר' לאותיות הדומות להם שהם בסטרא דקדושה. ועל זה ממשיך כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמאמר: הנה ק' ר' הן לנגד ד' ה' (שהרי ר' מתדמה לד' וק' לה'), דד' ורי"ש הנה דומים זל"ז בדמותן וכן בפירושן (והיינו כמשנת"ל שהן תמונת וציור האותיות, דמותן, והן שמות האותיות, פירושן, מורים על מהותן של האותיות). ומבאר הדמיון דד' לר' בפירושן (שמותן), דד' הוא מלשון דלות ועניות, וכן אות רי"ש הוא מלשון עניות ודלות, וכמ"ש30 מחיתת דלים רישם, וכתיב31 ריש ועושר כו'. ויש לומר, שהטעם שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר פסוקים אלו דוקא, הוא, לפי שמהם מובן (לא רק הדמיון בפירוש האותיות ד' ור', אלא) גם החילוק שביניהם, דהנה, כשם שבתמונתן הם רק דומים זל"ז, אבל אינם שוים ממש זל"ז, כן הוא גם בפירושן, והיינו, שענין העניות שבאות ר' הוא למטה יותר מענין העניות שבאות ד', וראי' לזה ממ"ש מחיתת דלים רישם, היינו, שהשברון והמורא של הדלים הוא רישם, שמזה מוכח שענין הרישות הוא למטה מענין הדלות. ועד"ז בפסוק ריש ועושר, שהניגוד לענין העושר, שהוא נעלה יותר מהענין דדי מחסורו אשר יחסר לו32, הוא הענין דריש, שזהו"ע שאין למטה ממנו, דלי דלות. וממשיך בהמאמר, שהגם דר' וד' דומים בתמונתם ופירושם, מ"מ, ה"ה מובדלים ומרוחקים זמ"ז בתכלית (היינו, לא זו בלבד שיש חילוק ביניהם ואינם דומים לגמרי, אלא שהם הפכיים זמ"ז), דאות ד' הוא בקדושה, ואות ר' הוא מאתוון דאתחזיאו על סטרא בישא. ה) והעניןבזה, דאף שאות ד' מורה על דלות, הנה דלות זו הו"ע הביטול והשפלות, דזהו כל ענין הקדושה להיות בבחי' ביטול בתכלית. ולהבין זה מבאר בהמאמר שענין הדלות בקדושה הו"ע ספירת המלכות, דלית לה מגרמה כלום33, לפי שהיא בתכלית הביטול והשפלות, עד שאזעירת גרמה34, היינו שהמלכות עצמה ממעטת את עצמה להיות בתכלית הביטול והשפלות. ובכחות נפש האדם הוא כח הדיבור, שלית לי' מגרמי' כלום, והוא מקבל ולבוש להכחות שלמעלה ממנו, וכמו השפעת השכל ומדות. וביאורהענין, דהנה, ספירת המלכות היא מדת ההתנשאות, וממנה נתהווה כל סדר ההשתלשלות, ומ"מ, צריכה להיות בתכלית השפלות וביטול, ודוקא עי"ז יש בה ב' הענינים, הא', שמקבלת את כל הענינים מלמעלה, שזהו"ע כל הנחלים הולכים אל הים35, והב', שהיא מהווה את כל הענינים שלמטה. ובפרטיות יותר, כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר האמצעי בארוכהד בענין ספירת המלכות שלית לה מגרמה כלום, שיש בזה ב' פירושים. פירוש הא', דלית לה אור מצד עצמה, רק מה שמקבלת מלמעלה ממנה, בדוגמת הלבנה שאין לה אור עצמי, כי אם מה שמקבלת אור מן השמש. ופירוש הב', דלית לה מגרמה כלום, כי אם מה שמקבלת מלמטה למעלה, ע"י העלאת מ"ן ממלאכים ונשמות דבי"ע. והענין בזה, דספירת המלכות ענינה הוא גילוי לזולת, היינו שיתהווה ממנה בריאה, והרי כללות ענין הבריאה הוא באין ערוך לגמרי לא"ס ב"ה, הנה עז"נ36 והוכן בחסד כסא, והיינו, שענין הכסא, כסא מלך, נעשה מצד החסד שלמעלה, שמצד טבע הטוב להטיב37, צמצם את עצמו והמשיך האורות כו', כדי שיוכל להיות כללות ענין הבריאה ע"י ספירת המלכות. ועוד ענין בזה, שענין המלכות נעשה ע"י העלאת מ"ן מהעולמות שלמטה, שזהו"ע אין מלך בלא עם38, שעי"ז פועלים שמהתנשאות עצמית יומשך להיות ההתנשאות על העם, שמזה נעשית מציאות הבריאה, חיותה וקיומה. ועד"מ בענין המלכות למטה, דכיוון שהמלך משכמו ומעלה גבוה מכל העם39, צריכים לעורר ולפעול אצלו רצון למלוכה שיהי' מלך על עם, כי מצד עצמו לא יומשך התנשאות על עם מהתנשאות עצמית להיותם באין ערוך, וענין זה נעשה עי"ז שהעם מכתיר את המלך ועומד בהתעוררות לקבל עול מלכותו, ואז נעשה בנין המלכות, שיסכים למלוך עליהם. ועד"ז למעלה, כמארז"ל40 אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, כיון שמצד עצמו אינו שייך לזה. והחילוק בין ב' ענינים אלו הוא, שענין הא' עיקרו בשעה שצריכים להמשיך את ענין המלכות מתחילה, ע"ד בנין המלכות בראש השנה, שענין זה הוא באופן שהמלכות מצד עצמה לית לה מגרמה כלום, כי אם מה שמקבלת מלמעלה ממנה, היינו, ממדת החסד, שזהו"ע והוכן בחסד כסא. וענין הב' עיקרו כאשר צריך לחזק ולחדש את ענין המלוכה (לאחר שנעשה ענין ההתהוות כו'), שגם בזה לית לה מגרמה כלום, כיון שענין זה נעשה ע"י העלאת מ"ן דעולמות בי"ע למלכות דאצילות. ומכל זה מובן ענין הדלות בקדושה, שהו"ע תכלית הביטול והשפלות דספירת המלכות, שענינה הו"ע ההתנשאות, שמזה נעשית מציאות הבריאה כולה. ו) וממשיךבהמאמר, שההפרש בין אות ד' לאות ר' בתמונתם הוא, שאות ד' יש לו יו"ד מאחוריו, דאות יו"ד מורה על תכלית הביטול והשפלות שבספירת המלכות, שעי"ז נעשית בחינת כלי לקבלה, וכמאמר41 כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק, וכמו המקבל, הנה בכדי שיהי' כלי לקבלה, הרי זה דוקא כאשר הוא בתכלית הביטול והשפלות, דאז הוא כלי לקבל אמיתת השפעת הרב, ואין זה מספיק עדיין מה שהתלמיד אינו בבחינת יש ומציאות, כי אם דוקא כאשר יהי' בבחינת ביטול והעדר המציאות (עכ"ל). והעניןבזה, דהנה, אמיתית הענין דרב ותלמיד הוא כאשר הם באין ערוך זה לזה, ולכן, כדי שהתלמיד יוכל לקבל השפעת השכל מהרב, הרי זה דוקא כאשר עומד בביטול במציאות לגמרי. והיינו, שלא מספיק מה שאינו מציאות לעצמו עד שלא ישמע כלל את דברי הרב, ולא מספיק שנשאר במציאותו אלא שפועל בעצמו (ער שטעלט איין זיין מציאות) לקבל את השפעת השכל מהרב, אלא בשעת ההשפעה צריך להיות בביטול והעדר המציאות לגמרי. והיינו, שבשעת שמיעת שכל הרב אינו יכול אפילו להיות בבחי' משפיע לעצמו, שכלי שכלו הם בתנועה של רצון להבין את דברי הרב, שאז לא יוכל לקבל את שכל הרב שהוא באין ערוך אליו, כי דוקא כלי ריקן מחזיק, והיינו, דכיון שצריך להחזיק ענין שבאין ערוך, צריך להיות כלי ריקן לגמרי, שלא תהי' אפילו מציאות הרצון להבין ולהשיג את השכל שמשפיע לו הרב. ויתירה מזה, שאפילו תשוקת התלמיד לקבל השפעה מהרב לא צריכה להיות נרגשת אצלו בשעת ההשפעה. דהנה, תשוקת התלמיד לקבל השפעה מהרב הוא דבר הכרחי, הן בנוגע להתלמיד, שתשוקה זו פועלת אצלו ביטול המציאות שיוכל להיות כלי לקבל שכל הרב, והן בנוגע להרב, שלהיותו באין ערוך להתלמיד, הרי ההשפעה להתלמיד היא ירידה גדולה בשבילו, שלא תהי' אצלו מצד עצמו, ורק כאשר הרב רואה אצל התלמיד תשוקה גדולה, הרי זה פועל עליו שירצה לצמצם עצמו להוריד עניניו ולהשפיע אותם להתלמיד, ועד שענין זה מגיע בעומק יותר בכחות הרב, לגלות אצלו ענינים נוספים שלא היו אצלו מקודם לכן, שזהו"ע ומתלמידי יותר מכולם42. אמנם, במה דברים אמורים, קודם ההשפעה, שאז צריכה להיות תשוקה זו, ובלעדה אי אפשר להיות חיבור ב' ענינים שהם באין ערוך, משא"כ בשעת ההשפעה, הרי רואים במוחש, שכאשר התלמיד עומד באותה התלהבות ותשוקה שרוצה לקבל השפעת השכל מהרב, הנה תשוקה זו מבלבלת אותו לשמוע ולקבל את השכל שאומר לו הרב. וכדי שיוכל לקבל את שכל הרב, צריך להיות בביטול והעדר המציאות לגמרי, שלא ירגיש אפילו את התשוקה לקבל את שכל הרב. וזהו"ע כלי ריקן, שכלי שכלו הם באופן דכלי ריקן. והיינו, שצריך שיהי' להתלמיד כלי השכל, כי, כדי לקבל דבר שכל צריך מקום שהוא מעין זה, שזהו כלי השכל, אבל כלי השכל צריך להיות כלי ריקן, ודוקא אז ביכלתו לקבל את השפעת הרב שבאין ערוך אליו. ובזהיובן הטעם שדוקא ספירת המלכות לית לה מגרמה כלום, דלכאורה אינו מובן, הרי כל הספירות הם בסדר דמלמעלה למטה, והספירות שלמטה מקבלים מספירות שלמעלה מהם, ועד לראשית הספירות שמקבלת מאוא"ס, וא"כ, למה דוקא על ספירת המלכות אומרים דלית לי' מגרמה כלום. אך הענין הוא, שבחי' ז"א, ובכלל כל הספירות שלמעלה מספירת המלכות, קבלתם מהספירות שלמעלה מהם היא ע"ד עילה ועלול, שעו"ע אינם באין ערוך, ואינם מהות אחר זמ"ז, שהרי ישנו מציאות העלול כמו שהוא בהעילה, וגם כאשר העלול נעשה מציאות לעצמו הרי העילה היא בקירוב מקום אליו. וכן הוא בהספירות שמקבלים זמ"ז, שאופן הקבלה הוא בקירוב מקום, והיינו שמהות הספירות הוא בערך זל"ז. וגם מה שהספירות מקבלים מאוא"ס, שענין זה הוא ע"י צמצום הראשון שהוא בדרך סילוק לגמרי43, הרי ההשפעה אל הספירות היא עי"ז שחזר והאיר44. משא"כ ספירת המלכות, כיון שעל ידה בריאת היש שהוא מהות אחר לגמרי, שהו"ע שבאין ערוך, לכן המלכות היא המקבל האמיתי (דער אמת'ער מקבל), ולכן דוקא במלכות הוא הענין דלית לה מגרמה כלום. וזהו"ע אות ד', שזהו"ע של דלות, אלא שזהו הביטול דאזעירת גרמה, ביטול המציאות לגמרי, שעי"ז היא מקבלת מהספירות שלמעלה ממנה. ז) וממשיךבהמאמר: וזהו כל ענין הקדושה שיהי' בבחינת ביטול בתכלית, ובזה הוא כל ענין העבודה (עכ"ל). והיינו, דכיון שמדובר כאן אודות כללות ענין תכלית בריאת האדם בסדר השתלשלות, שהכוונה היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, לכן מבאר שכל ענין הקדושה וכל ענין העבודה הוא להיות בבחינת ביטול בתכלית, וזה נקרא בשם סיטרא דקדושה45. והענין בזה, דהנה, כללות עבודת האדם נקראת בשם תפלה, שהרי תפלות במקום קרבנות תקנום46, ואחת העבודות העיקריות שהיו במקדש היא עבודת הקרבנות (כמו שנתבאר בסעיפים הקודמים47), ולכן כללות עבודת האדם היא עבודת התפלה48, כמ"ש49 ולעבדו בכל לבבכם, ואמרו רז"ל50 איזו היא עבודה שהיא בלב כו' זו תפלה. וענין התפלה הו"ע הביטול והשפלות, כפי שממשיך בהמאמר (וכדלקמן ס"ט). ח) ובזהיובן מ"ש בגמרא51 בתחלה (בתחלת תפלת שמו"ע) הוא אומר אד' שפתי תפתח52, כיון דתקינו רבנן למימר אד' שפתי תפתח, כתפלה אריכתא דמיא (ולכן אין זה הפסק בין גאולה לתפלה). וצריך להבין, למה תיקנו לומר בתחלת התפלה אד' שפתי תפתח, שאז ישנה קושיא וצריכים לתרץ תירוץ, הרי לכאורה מספיק ענין התפלה כמו שהוא, שהם י"ח הברכות, ללא הוספת הפסוק אד' שפתי תפתח. ומזה ראי', שפסוק זה נוגע לכללות ענין התפלה. ויובןבהקדים שמצינו ענין זה גם בתורה שקודמת לתפלה, כמאמר53 אסתכל באורייתא וברא עלמא, היינו, שכל סדר ההשתלשלות ישנו תחילה בתורה, וכיון שבסדר ההשתלשלות בעבודת האדם (שהו"ע תפלה) תלוי הכל בביטול ושפלות, הרי מובן שזהו לפי שכן הוא גם בתורה. והענין הוא, כפי שמביא בהמאמר מ"ש בגמרא54 שהתורה לא תמצא בגסי הרוח ולא במי שמרחיב לבו עלי' כים, ומבאר, שגסי הרוח הוא שאין לו ביטול. והיינו, שאין הכוונה לשלילת הענין דגסי הרוח כפשוטו, דהיינו בעלי גאוה, כפירוש העולם, דכיון שתועבת הוי' כל גבה לב55, ואין אני והוא יכולים לדור56, הרי הוא במעמד ומצב הפכי לגמרי, ולא צריך לחדש ולהביא ראי' מפסוק שאין לו שייכות לתורה. אך הענין הוא, כידוע הפירוש57 בגסי הרוח, שהרוחניות שלו הוא בגסות. והיינו, דאף שיש לו נפש אלקית שפועלת פעולתה, והרי אפילו המדריגה היותר תחתונה שבנה"א היא גם רוחניות, מ"מ, מצד ההתלבשות בנפש הבהמית ועל ידה בהגוף, ומה גם שהגילוי דנה"א עצמה אינו אלא ממדריגה תחתונה, הנה הגסות של הגוף ונה"ב פועלים גסות גם בהרוחניות שלו, ועד שהרוחניות שלו נעשית גשמיות, ועאכו"כ שאינו שייך לעשות מגשמיות רוחניות. והעצה לזה היא לשבור את רוחו הגס, כדאיתא בזהר58 אעא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי' גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי'. וזהו גם מ"ש59 זבחי אלקים רוח נשברה, היינו, ששבירת הרוח הוא זבחי אלקים. דהנה, לעיל מיני'60 כתיב לא תחפוץ זבח ואתנה, ואח"כ נאמר זבחי אלקים רוח נשברה, והקשה בזהר61 וכי לא בעי קוב"ה דיקרבון קמי' קרבנא כו', אלא דוד לקמי' שמא דאלקים קאמר, וקרבנא לא קרבין לשמא דאלקים, אלא לשמא דהוי' כו'. והיינו62, שכל קרבן מן הבהמה הוא לשם הוי' היא מדת הרחמים, אבל לשם אלקים היא מדת הדין אין מקריבין קרבן בהמה, וכמ"ש63 זובח לאלקים יחרם בלתי להוי' לבדו. וכדי לפעול שגם מצד שם אלקים, מדת הדין, יהי' ענין המחילה, באופן שיהי' נרצה לו לכפר עליו64, עז"נ זבחי אלקים רוח נשברה, שהו"ע שבירת גסות הרוח. ומבאר כ"ק אדמו"ר הצ"צה, דלכאורה, החוטא ולא שמע לקול ה', איך יתכפר על ידי הקרבן (והיינו, דכיון שהאדם נשאר במצבו הקודם, למה יתכפר לו על ידי הקרבן מה שעשה שלא כדבעי), רק שזהו מדת הרחמים דשם הוי', ואף ג"ז רק על השגגות כו'. אכן, רוח נשברה ולב נשבר, גם מדת הדין לא תבזה כו'. ומבאר הטעם, לפי שקרבן בהמה הו"ע בירור קליפת נוגה, ועי"ז מתפייסת רק מדת הרחמים, וכדי לפעול הפיוס גם במדת הדין זהו על ידי רוח נשברה, שהו"ע שבירת גסות הרוח, שעי"ז בא להעבודה דאתכפיא סט"א ואתהפכא סט"א, שמהפכים גם מג' קליפות הטמאות לגמרי65, וזהו זבחי אלקים, שבזה מתפייסת גם מדת הדין (שיש לה שייכות לג' קליפות הטמאות לגמרי), שגם מצדה יהי' ונרצה לו לכפר עליו. והנהכשם שבתורה צ"ל ענין הביטול, כן הוא גם בתפלה, ולכן מתחילים כל תפלה באמירת הפסוק אד' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך. והענין בזה, כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר מהר"שו ע"פ דברי מהר"מ אלשיך, שפירוש הפסוק אד' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך, הוא, שכשם שאד' שפתי תפתח בתורה (כפירוש התרגום פתח באורייתא), כי התורה היא דבר הוי', ולימוד האדם הוא באופן דשפתי תפתח, דברי אשר שמתי בפיך66, כעונה67 אחרי הקורא68, כמו"כ אנו מבקשים ופי יגיד תהלתך, שגם בתפלה יהי' כן, והיינו, דאף שהתפלה צ"ל באופן דלעבדו בכל לבבכם, שהעבודה היא מצד האדם, מ"מ, מבקשים מהקב"ה שיהי' ופי יגיד (מלשון הגדה והמשכה69) תהלתך (כפי' התרגום תושבחתך, שהו"ע התפלה), שהתפלה שלנו תהי' כעונה אחר הקורא, דהיינו תפלתו של הקב"ה, כמארז"ל70 קוב"ה מצלי יה"ר שיכבשו רחמי את כעסי. וזהו שתיקנו להתחיל התפלה בפסוק אד' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך, וחשיב כתפלה אריכתא, דבכדי שהתפלה תהי' כדבעי, וכמ"ש האלשיך71 שהתפלה תפעל כתפלת ר' חייא ובניו72 [דלכאורה, כיצד יכולים לדרוש זאת מכאו"א, וכיצד יכול האדם לדרוש זאת מעצמו], הנה לזה באה הקדמת הבקשה, דכשם ששפתי תפתח בתורה, שלימודו הוא כעונה אחר הקורא, כמו"כ ופי יגיד תהלתך, שאינו מציאות לעצמו, אלא הוא רק מגיד וממשיך תפלתו של הקב"ה שיכבשו רחמיו את כעסו, היינו, שיכבשו את מדת הדין והמדידות וההגבלות, ויפעלו חיבור התחתון והעליון (שזהו כללות ענין התפלה), להיות דירה לו יתברך בתחתונים. ט) וממשיךכ"ק מו"ח אדמו"ר בהמאמר בביאור ענין התפלה בפרטיות יותר: ובזה יובן מ"ש73 תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני כי עני ואביון אני, דתפלה לדוד הוא ההתקשרות והביטול דבחינת מלכות (שזהו שדוד הי' מרכבה לספירת המלכות74), הנה גודל תוקף הבקשה (שהתפלל דוד עבור כל בנ"י, עבור כנס"י) הטה כו' וענני, מפני מה הוא, לפי דעני ואביון אני (עכ"ל). והיינו, שנוסף לכך שנגש לתפלה עם ההקדמה הכללית דפי יגיד תהלתך, צ"ל אצלו ההרגש דעני ואביון אני. והענין בזה, כדאיתא בזהר75 שישנו הענין דתפלת עשיר, שבכללות הו"ע תפלה למשה76 [שהרי משה נקרא בשם עשיר, כדאיתא בגמרא77 שאין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה, וכולן ממשה כו', עשיר, כמ"ש78 פסל לך, פסולתן שלך יהא, שמזה נתעשר משה79], וישנו הענין דתפלת עני, תפלה לעני כי יעטוף80, ואיתא בזהר שתפלת העני קודמת לתפלת העשיר. והיינו, דעם היות שגם תפלתו של משה (עליו נאמר81 והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה) היתה באופן דופי יגיד תהלתך, מ"מ, קודמת תפלה לעני כי יעטוף לתפלתו של משה, תפלת עשיר. והענין בזה, דהנה, תפלת משה שהיא תפלת עשיר, גדלה מעלתה ביותר, וכפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בארוכהז, שאמיתית ענין העשירות הוא לא כפי שיכולים לחשוב שזהו רק שלא חסר שום דבר, כי ענין זה הוא רק די מחסורו אשר יחסר לו32, ואין זה עדיין ענין העשירות. והיינו82, שבכללות ישנו ענין העניות, ולאח"ז ישנו הענין של השלמת החסרון של העני, די מחסורו אשר יחסר לו, אבל אי אתה מחוייב לעשרו83, ולמעלה מזה הו"ע העשירות, שאין שום דבר שחסר לו, אפילו לא חסרון של ענינים כאלו שמקודם לכן לא היתה לו שייכות אליהם, כי אם שמושפע בריבוי השפע כו'. ועד"ז הוא ברוחניות, שענין תפלת עשיר דמשה היינו שהיו אצלו כל עניני קדושה לא רק ללא שום חסרון, אלא באופן של עשירות. ומ"מ, תפלת העני קודמת לתפלת העשיר, והיינו, שכדי שהתפלה זאל דערנעמען גאָר אינגאַנצן, צ"ל תפלה לעני הטה ה' אזנך ענני כי עני ואביון אני, לפי שהביטול ושפלות מגעת (ובמילא ממשיכה גם למטה) בעומק ולמעלה יותר אפילו מתפלת עשיר, שלא זו בלבד שאין אצלו חסרון בעניני קדושה, אלא עניני קדושה הם אצלו באופן של עשירות. י) ומסייםבהמאמר: וזהו האות ד', משא"כ ריש אין בו יו"ד, שאין בו בחינת הביטול, אדרבה הוא בבחינת ישות וגסות, ולכן הוא מאתוון דאתחזיאו על סטרא בישא, והעניות והדלות דסט"א הוא שאין להם שייכות לאלקות, ובזה גופא ה"ה נעשים בבחינת יש ומציאות יותר ויותר (עכ"ל). והיינו, שהחילוק בין האותיות ד' ור' הוא באופן שהם הפכיים לגמרי, שלא זו בלבד שאות ד' היא בקדושה ואות ר' היא מאתוון דאתחזיאו על סט"א, אלא יתירה מזה, שאות ד' היא מדריגה נעלית בקדושה גופא, שזהו"ע ספירת המלכות, שאף שהיא באופן של דלות, דלית לה מגרמה כלום, הרי דוקא עי"ז כונסת היא בתוכה את כל האורות שלמעלה, וממנה נמשך כללות ענין ההתנשאות למטה, להיות דירה לו ית' (וכמשנת"ל שע"י תכלית הביטול מגיעים למעלה יותר מתפלת עשיר). ואילו אות ר', שבסט"א גופא היא תכלית הישות, להיותה באופן של דלות ורישות, שלא זו בלבד שהיא דלה מכל עניני קדושה, אלא שהיא גם רשה מכל עניני קדושה, שמזה נעשית מציאות חומריות למטה, תכלית מציאות היש. יא) וזהושהאות ר' היא אחת האותיות דתיבת קרש, שעז"נ ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים, היינו, שתכלית העבודה היא למצוא בקדושה את הענין שנותן מקום למציאות כזו שע"י השתלשלות וצמצומים ונפילות יוכל להיות הענין דסט"א, שזהו"ע האותיות ק' ור', כדאיתא בספרי קבלה84 שענינם הוא נצח והוד, שהו"ע הגבורות והצמצומים למטה מטה בקדושה, שמזה יכול להיות (לאחרי הצמצומים והנפילות) הענין דלעו"ז בתכלית השפלות, וע"י העבודה דאתכפיא סט"א ואתהפכא סט"א, עושים מהם קרשים למשכן, שעי"ז מקיימים תכלית כוונת בריאת העולם, שיהי' ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מישראל, כפי שהי' בהתחלת הבריאה (ובאופן נעלה יותר), שעיקר שכינה בתחתונים היתה. « הקודם שיחת ש"פ שמות, מבה"ח שבט, ה'תשט"ז הבא » שיחת יום ב' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשט"ז הערות שוליים *. על העתק ההנחה שבספריית אגודת חסידי חב"ד ציין כ"ק אדמו"ר שליט"א ציוני המ"מ לדברי רבותינו נשיאינו, שהזכיר בהמאמר. ציונים אלו נעתקו במקומם בהערות ע"ס הא"ב. וראה לעיל ע' V. 1. מאמר זה מיוסד בעיקרו על הפרק הששי מהמשך באתי לגני ה'שי"ת. 2. שה"ש ה, א. 3. שהש"ר עה"פ. 4. ויק"ר פכ"ט, יא. 5. תרומה כה, ח. 6. ראה ראשית חכמה שער האהבה פ"ו קרוב לתחלתו (ד"ה ושני פסוקים). של"ה סט, א. רא, א. שכה, ב. שכו, ב. ועוד. 7. ראה לקו"ת ויקרא ב, ג ואילך. ד"ה ושאבתם מים בששון תש"א פ"ג (סה"מ קונטרסים ח"ב תנ, א ואילך. הועתק ב"היום יום" יב אדר שני). 8. ראה ספר הבהיר סמ"ו (קט). סמ"ח (קכג). וראה גם סה"מ תש"ט ע' 29 (השני). 9. ויקרא א, ט. פינחס כח, ח. ועוד. 10. ראה לקו"ת פינחס עו, א. 11. תרומה כו, טו. ויקהל לו, כ. 12. בתניא פכ"ז ובלקו"ת ר"פ פקודי מציין לזהר ח"ב קכח, ב (ובלקו"ת שם מציין גם לזהר שם סז, ב. וראה גם שם קפד, א). וראה גם תו"א ויקהל פט, ד. לקו"ת חוקת סה, ג. 13. ראה תו"א שם. 14. סוטה ג, א. 15. כתובות יז, א. 16. בכל הנאמר עד כאן – ראה לעיל ד"ה באתי לגני ה'תשי"א-ה'תשט"ו. 17. פרק ו (סה"מ ה'שי"ת ע' 119 ואילך). 18. תהלים קיט, פט. 19. ראה עץ חיים שער לט (שער מ"ן ומ"ד) דרוש ג. 20. בראשית ב, יט. 21. תנחומא חוקת ו. ב"ר פי"ז, ד. וראה של"ה יד, א. 22. ב"ר פל"ז, ז. 23. שער הגלגולים הקדמה כג. שער מארז"ל בסופו. עמק המלך שער א ספ"ד. 24. יומא פג, ב. 25. ב"ר פ"כ, יב. 26. חגיגה טו, ב. 27. תניא שעהיוה"א פי"ב בהגהה. 28. ב, ב. 29. ראה זהר שם. וראה פרדס שער כג (שער ערכי הכינויים) מערכת שבת. שער כז (שער האותיות) פכ"ד. כתר שם טוב סימן ערב. שמז. 30. משלי י, טו. 31. שם ל, ח. 32. פ' ראה טו, ח. 33. ראה זהר ח"א קפא, א. רמט, ב. ח"ב ריח, ב. עץ חיים שער ו (שער העקודים) פ"ה. 34. זח"א כ, א. 35. קהלת א, ז. וראה המשך והחרים תרל"א (סה"מ תרל"א ע' שה ואילך). ובכ"מ. 36. ישעי' טז, ה. 37. ראה עמק המלך שער א (שער שעשועי המלך) רפ"א. הערת כ"ק אדמו"ר שליט"א במאמרי אדמו"ר האמצעי קונטרסים ע' ה. וש"נ. 38. בחיי וישב לח, ל. שם ר"פ בלק. כד הקמח ר"ה (ב) ד"ה ועוד (בהוצאת שאוועל – ע' שעט). תניא שעהיוה"א רפ"ז (פא, ב). ובכ"מ. 39. שמואל-א ט, ב. ונתבאר באוה"ת וירא ח"ד תשסד, ב. שה"ש ח"ב ע' תיד ואילך. 40. ר"ה טז, סע"א. וש"נ. 41. ברכות מ, א. וראה חדא"ג שם. תו"א ס"פ משפטים. ד"ה אני לדודי ה'ש"ת ס"ג (הערת כ"ק אדמו"ר שליט"א בסה"מ ה'שי"ת ע' 120). 42. תענית ז, א. וש"נ. 43. ראה עץ חיים שער א (דרוש עיגולים ויושר) ענף ב. אוצרות חיים ומבוא שערים בתחילתן. לקו"ת הוספות לויקרא נא, ג. ובכ"מ. 44. ראה עץ חיים שם ענף ב-ג. סה"מ תרס"א ע' קסו ואילך. 45. ראה תניא פ"ו. 46. ראה ברכות כו, א-ב. זח"ב כ, ב. 47. פרק ב (סה"מ ה'שי"ת ס"ע 112 ואילך). 48. ראה תניא קו"א קנה, א. קסב, ב. 49. עקב יא, יג. 50. תענית ב, א. 51. ברכות ד, ב. ט, ב. 52. תהלים נא, יז. 53. זח"ב קסא, סע"א ואילך. 54. עירובין נה, א. 55. משלי טז, ה. 56. סוטה ה, א. 57. לקו"ת נצבים סב, א. 58. ח"ג קסח, א. הובא בתניא רפכ"ט. 59. תהלים שם, יט. 60. שם, יח. 61. ח"ב קח, א. וראה זח"ג ה, א. וראה גם ד"ה באתי לגני תשי"ב פ"ב (סה"מ תשי"ב ע' רו). 62. זהר הרקיע לזח"ב שם. 63. משפטים כב, יט. וראה מדרש הנעלם בזהר חדש בראשית ד, א. 64. ויקרא א, ד. 65. ראה יהל אור שם: "שהרי היצה"ר שבאדם כשמחטיאו גרוע מק"נ והוא מתדבק בג"ק הטמאות .. וכשהלב נשבר ונדכה, נשבר ג"ק הטמאות כו'". 66. ישעי' נט, כא. 67. ע"ד סוכה לח, ב. 68. ראה תו"א יתרו סז, ב. לקו"ת שה"ש מד, ב. ובכ"מ. 69. ראה בחיי תבוא כו, ג (הובא באוה"ת (יהל אור) לתהלים שם (ע' קצח)). לקו"ת שם מא, א. ובכ"מ. 70. ברכות ז, א. 71. תהלים עה"פ. וראה גם אוה"ת (יהל אור) שם. 72. ב"מ פה, ב. 73. תהלים פו, א. 74. ראה פרדס שער כג (שער ערכי הכינויים) בערכו. ערכי הכינויים (לבעל סדר הדורות) בערכו. ובכ"מ. 75. ראה זח"ג קצה, א. ועוד. 76. תהלים צ, א. 77. שבת צב, א. נדרים לח, א. 78. תשא לד, א. 79. ראה נדרים שם. 80. תהלים קב, א. 81. בהעלותך יב, ג. 82. עיין כתובות (סז, ב. ושם) ג' האופנים: די מחסורו כו' לעשרו כו' הי' משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף בכלי כסף ישתמש בכלי נחשת. 83. כתובות שם. 84. ראה לקו"ת להאריז"ל פ' ויקהל-פקודי. וראה גם ספר הערכים חב"ד מערכת אותיות התורה – אות ק' (ע' שכב ואילך). וש"נ. הערות א. שער היחוד והאמונה פרק א. ב. אור תורה ס"פ בראשית סימן יד. ג. שער היחוד והאמונה פרק ב . ד. תורת חיים שמות ע' 370 (בהוצאה החדשה - בא צו, ד ואילך). ה. אוה"ת תהלים (יהל אור) קאפיטל נא (ע' קצט ואילך). ו. תרכ"ו ד"ה זה (ד"ה אד' שפתי תפתח תרכ"ח (נדפס בסה"מ תרכ"ז ע' תסט ואילך) בתחילתו ובסופו (וראה עד"ז סה"מ שם ע' תסה). ועוד) . ז. ד"ה תפילה למשה תר"ס (סה"מ תר"ס ע' מט ואילך) . עיין בספר תורת מנחם - התוועדויות » סדרת תורת מנחם - התוועדויות היא סדרת ספרים שבה מופיעים כל המאמרי החסידות והשיחות שנשא הרבי מליובאוויטש בהתוועדויות שהתוועד ברבים, וכן מכתבים שכתב לכלל הציבור. בספר זה התוועדויות תש"י התוועדויות תשי"א התוועדויות תשי"ב התוועדויות תשי"ג התוועדויות תשי"ד עוד... אודות המו"ל ועד הנחות בלשון הקודש ועד הנחות בלשון הקודש » "ועד הנחות בלה"ק" הוקם בשנת תשמ"א (1981) על-ידי צוות אברכים מוכשרים, במטרה להדפיס ולפרסם את תורתו של הרבי בלשון-הקודש. בקר באתר עוד במדור זה שיחת יום ב' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשט"ז שיחת ש"פ בשלח, ט"ו בשבט, ה'תשט"ז כי תשא, ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח וער"ח אדר, ה'תשט"ז שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח וער"ח אדר, ה'תשט"ז ליהודים היתה אורה, ש"פ תצוה, פ' זכור, י"ג אדר, ה'תשט"ז הצג הכל » עוד כתבות שיעניינו אותך לשחזר את העולם י' שבט תשכ"ט - 29 בינואר 1969 לצפיה (6:34) התוועדות לרגל י' שבט י' שבט תשכ"ז - 29 בינואר 1969 לצפיה (2:02) האם העולם שלנו הוא 'גן' או ג'ונגל? י' שבט תשל"ב - 26 בינואר 1972 לצפיה (7:27) העולם הוא הגן של אלוקים פרק 2 הוסיפו תגובה ᠋ יש לך משהו להוסיף? רוצה להעיר, לשאול, לשתף? זה המקום התחבר ראשי • תרום • כתוב לנו • שאל את הרב עברית תנאים ופרטיות • © 2024 Chabad.org

https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/3140099

התחבר ספרים תנ"ך פרשת השבוע להכיר את סידור התפילה... הגדה של פסח פרקי אבות משניות ליום השנה (יארצייט) משניות תלמוד בבלי משנה תורה להרמב"ם ספר המצוות לרמב"ם הלכות בית הבחירה לרמב"ם עם פירוש הרב עדין אבן ישראל שולחן ערוך הרב קיצור שולחן ערוך ספר התניא תורה אור לקוטי תורה דרך מצותיך היום יום ספרי כ"ק אדמו"ר סקירות ספרים להחיות את היום 3 שאלות ותשובות על ספר הזוהר מחשבת החסידות ה'נשיא' היומי - לתחילת חודש ניסן יהדות כיצד? לימוד וערכים מדורים פופולריים משפחה וקהילה מגזין אודות כתוב לנו|​שאל את הרב|​תרום ב"ה ספרים ספרי כ"ק אדמו"ר מאמרים מלוקט שבט מאמר באתי לגני תשל"ז י"ל ט"ו בשבט תשל"ז « הקודם מאמר באתי לגני תשל"ב הבא » מאמר באתי לגני תש"מ PDF בס"ד. מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט, ה'תשל"ז* באתילגני אחותי כלה1, ומביא ע"ז כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל היאצ"ט וההילולא במאמרו הידוע ליו"ד שבט תש"י, דאיתא במדרש רבה2א לגן אין כתיב כאן אלא לגני לגנוני, למקום שהי' עיקרי [היינו עיקר דירתו] בתחילה, ד[בעת בריה"ע] עיקר שכינה בתחתונים הי', וע"י הענינים בלתי רצויים שהיו לאח"ז נסתלקה השכינה מארץ לרקיע עד שנסתלקה לרקיע השביעי. ואח"כ עמדו שבעה צדיקים והורידו את השכינה למטה, החל מאברהם אבינו שהוריד את השכינה מרקיע ז' לו' עד כי משה שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין4, הורידה למטה בארץ. וזהו כללות ענין עבודת הצדיקים, ועמך כולם צדיקים5, להמשיך השכינה למטה, כמ"ש6 צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עלי', דעבודת צדיקים היא וישכנו – להשכין, לעד – השכינה, בחינת שוכן עד מרום וקדוש, עלי' – למטה בארץ. והמשכת השכינה למטה שע"י משה היתה במעשה המשכןב, דענינו הוא מ"ש7 ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, שבו וע"י הי' המשכת השכינהג. והנה התחלת המשכן הי' בהקרשים12, שעשו אותם מעצי שיטים, וכמ"ש13 ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים. והענין בזה הוא [כמו שמבאר בהמאמר שם14 ע"פ הגמרא15 והמדרש16] דשיטים הוא מלשון שטות, והוא השטות דלעו"ז, כמארז"ל17 אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, והעבודה היא להפוך ע"י אתכפיא ואתהפכא את השטות דלעו"ז לשטות דקדושה [כמאמר18 אהני לי' שטותי' לסבא]. וזהו מה שהקרשים היו מעצי שיטים, שע"י עבודת האדם עושים מהשטות דלעו"ז (שיטים) קרשים למשכן. וזהו ג"כ השם קרשים, דקרש הוא אותיות שקר, אלא שבצירוף אחר, והיינו שענינם הוא שמשקר העולם עושים קרש למשכן, ועי"ז מקימים (שטעלט מען אויף) את המשכן. ב) וממשיךד בהמאמר שם23 דהנה בהקדמת הזהר בענין האותיות דאעלו קמי קוב"ה למברי' בהו עלמא כו' איתא דאות ק' ר' אתוון דאתחזיאו על סטרא בישא אינון, ובגין לאתקיימא נטלי אות ש' בגווייהו כו', דהאות ש' את קשוט איהו (כמ"ש לעיל בזהר שם). והטעם שהיו צריכים לאות של אמת הוא משום דשקר אין לו רגלים כו'. והעבודה היא לעשות משקר זה (דאות ק' ור') קרשים למשכן, והוא ע"י הלעו"ז דאותיות אלו. דאת זה לעו"ז עשה האלקים24, ובדוגמא לאות רי"ש (אות דשיקרא) בלעו"ז, הנה ישנה אות דלי"ת בקדושה. דאע"פ דד' ור' הם שוים בפירושם, דד' הוא מלשון דלות ועניות וכן אות רי"ש הוא מלשון עניות ודלות, מ"מ ה"ה מובדלים ומחולקים בעניניהם ועד שהחילוק ביניהם הוא חילוק עיקרי. וכמובן ממה דאיתא במדרש25 בהזהירות שצ"ל שלא להחליף ד' בר' ור' בד', ובאותיות אלו הוא החילוק שבין הוי' אחד להענין דאל אחר [ובשני הכתובים הד' ור' הם באות רבתי], וכאשר יחליף רי"ש במקום הדלי"ת ודלי"ת במקום הרי"ש הרי זה מחריב עולמות. שמזה מובן שהחילוק שביניהם הוא מן הקצה אל הקצה. והחילוק שביניהם בציורם הוא [כמו שמבאר בסעיף השביעיה] שבאות ד' יש יו"ד זעירא [בחינת נקודה] מאחוריו, משא"כ באות ר', וע"י יו"ד זה הנה במקום רי"ש, שהו"ע העניות והדלות דלעו"ז, נעשה אות ד' דקדושה (ע"כ מתוכן ס"ז שם). ואע"פ שגם דלי"ת הוא מלשון דלות ועניות (כנ"ל), אי"ז כלל ענין העניות דרי"ש דלעו"ז, כי ענין הדלות דקדושה מורה על ענין הביטול דקדושה, וכמ"ש ונפשי כעפר לכל תהי', כי עני ואביון אני גו'26, שזהו ענין הדלות מצד הביטול שבקדושה [וכמבואר בארוכה בסעיף הקודם27 האופנים ומדריגות דביטול, עד להביטול דאזעירת גרמה28 וסיהרא לית לה מגרמה כלום29 – דביטול זה דלית לה מגרמה כלום הוא ביטול בתכלית ובשלימות, יותר גם מהביטול דאזעירת גרמה. דבאזעירת גרמה הרי עדיין ישנה מציאות, אלא שהמציאות היא בבחינת זעיר, משא"כ בלית לה מגרמה כלום, שאין לה מציאות כלל (גם לא באופן דזעיר) והוא בתכלית הביטול] משא"כ העניות והדלות שבלעו"ז שענינה הוא כמ"ש30 ולרש אין כל. וממשיך לבאר בהמאמר31 ענין היו"ד שמאחורי הדלי"ת (שע"י מחולק מהרי"ש דלעו"ז, שאין בה יו"ד) דאם שהוא אות זעירא מכל האותיות הנה הוא ראש לכל האותיות, דכל אות הרי תחלתו אות יו"ד והוא מה [דאיתא בגמרא מנחות32] שביו"ד נברא העוה"ב [ומזה נמשך אח"כ בספירת היסוד (כפי שיתבאר לקמן)] דעל זה אומר33 כי כל בשמים ובארץ ותרגם דאחיד בשמיא ובארעא, שהיא ספירת היסוד שבחינת המלכות מקבלת ממנה כו' (ע"כ מהמאמר שם). ג) וביאורענין שייכות ב' הענינים דביו"ד נברא העוה"ב עם כי כל בשמים ובארץ שמקשרם בהמאמר, אף דלכאורה הם ב' ענינים נפרדיםו, יובן על פי מה שמבאר כ"ק אדמו"ר הזקן בתורה אור36 פי' הכתוב37 המגביהי לשבת גו', דהיו"ד דאחר הה"א (דהמגביהי) הוא יתיר אלא דר"ל דעלי' זו דמלכות דאצילות הנקראת ה' שיהי' עולה כו' הוא ע"י היו"ד והוא היו"ד שבתוך הה"א, כי מלכות דאצילות הוא בחינת דל"ת דלית לה מגרמה כלום ובהמשכת המצוה נעשה בתוכה יו"ד ונעשית עי"ז בחינת ה' וע"י היו"ד שבתוכה היא עולה למעלה כו'ז. אמנם מקודם ש(ע"י המשכת היו"ד בהד') נעשה ה', ישנו יו"ד שהוא חלק דהד', וזהו ענין המתבאר כאןח. [וע"פ ביאור זה מובן שענין היו"ד דיסוד, כי כל בשמים ובארץ, אינו ענין המבואר ברוב המקומות דקאי על יחוד שמשא וסיהרא, יסוד ומלכות, כי יחוד זה (יחוד שמשא וסיהרא) הוא כשספירת המלכות היא בבחינת ה"א, ויתבאר להלן בסעיף ח', והמבואר כאן הוא כמו שהיו"ד זעירא (דיסוד) היא חלק מאות דלי"ת39]. וביאור הענין (דהיו"ד הנמשכת בדלי"ת) הוא כמו שמבואר בתו"א36 [ובזה מבאר כ"ק אדמו"ר הזקן והצ"צ הקשר שבין ביו"ד נברא העוה"ב עם היו"ד דיסוד] מיוסד על מאמר הזהר40 עה"כ41 יהי שם ה' מבורך, שלהיות הגילוי (מבורך) בבחינת מלכות הנקרא שם הוא ע"י יהי. די"ה קאי על חו"ב, והם נמשכים ביו"ד (דיסוד ז"א), והיינו דיהי הוא חו"ב ביסוד. ועיקר ההמשכה (ביסוד ז"א) היא מיסוד אבא דוקאט, דיסו"א [דבאבא קאי מ"ש ביו"ד נברא העוה"ב] הוא ממש נמשך ומתלבש ביסוד ז"א (ועי"ז ההמשכה, מבורך, בספירת המלכות). וזהו ביאור ההמשך בהמאמר31 שמיד לאחר אמרו דביו"ד נברא העוה"ב ממשיך דע"ז אומר כי כל בשמים ובארץ, כי בחינת היו"ד שבה נברא העוה"ב (בחי' יסוד אבא) היא עצמה נמשכת ומתלבשת בספירת היסוד, עד שהוא ממש כי כל בשמים ובארץ דספירת היסוד. ד) והנהטעם ההכרח שתהי' המשכת היו"ד (דספירת היסוד וכו') בהדלי"ת (דספירת המלכות), אע"פ שנת"ל שצריך להיות הביטול בתכלית (אזעירת גרמה, ולית לה מגרמה כלום), הוא כי ענין הביטול (לעצמו, אינו התכלית כי אם) הוא הכנה בשביל הגילויי הבא לאחריויא. ויובן זה (שתכלית הביטול הוא בשביל הגילוי) בהקדים מה שמבאר כ"ק אדמו"ר הזקן בתניא פמ"ט שהביטול שצ"ל אצל כ"א מישראל הוא כמים הפנים לפנים51. כמו שהקב"ה כביכול הניח וסילק לצד אחד דרך משל את אורו הגדול הבלתי תכלית כו' והניח כל צבא מעלה הקדושים והשרה שכינתו עלינו כו' ובנו בחרת מכל עם ולשון כו' וקרבתנו וכו' כאשר ישים כו' אזי ממילא כמים הפנים לפנים תתלהט נפשו כו' להניח ולעזוב כל אשר לו כו'יב. וכיון שהביטול הוא כמים הפנים לפנים, מובן דכשם שאצל האדם הנה לאחר שהתבוננות הנ"ל פעלה הביטול דלהניח ולעזוב כל אשר לו, תכלית הביטול הוא לעשות לו ית' דירה בתחתונים, ע"י התורה ומצוותי'53, הנה עד"ז הוא ג"כ למעלה (שזה מעורר עבודת האדם בדוגמא לזה), מה שבתחלת סדר ההשתלשלות הניח וסילק את אורו הגדול לצד אחד הוא בשביל הגילוי שלאח"ז. ובלשון הע"ח (בתחלתו52) דטרם שנאצלו הנאצלים כו' הי' אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא הי' מקום לעמידת העולמות כו' ואח"כ צמצם עצמו וכו' והמשיך קו ישר ודק וכו', הנה גם צמצום זה תכליתו [אינו בשביל הצמצום כ"א בשביל] המשכת הקו שע"י הצמצום. ובלשון תורת הבעש"ט54 זהו ענין ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור55 (כמבואר שם) כלומר ויאמר הש"י מכח מדת אלקים שהוא מדת גבורה המצמצם האור מחמת זה יהי' אור המתקיים שיוכל העולם לסובלו. היינו דכוונת הצמצום אינה בשביל הצמצום עצמו כ"א שעי"ז יהי' אור המתקבל ומתקיים. וכמו שמבאר בזה הרב המגיד נ"ע בארוכה56 דזהו מ"ש ויהי אור [דבשאר הנבראים נאמר ויהי כן, משא"כ כאן שנאמר ויהי אור] וגם ארז"ל57 דכל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער, שזהו משום שהאור שנמשך אח"כ בפועל (ע"י הצמצום דויאמר אלקים) אינו בדומה (קומט ער ניט) להאור כמו שהוא בהצמצום, היינו בכוונת הצמצום (ווי דער אור שטייט אין צמצום). והיינו דהאור שבהמאמר דויאמר אלקים אינו האור הנמשך אח"כ בפועל, בהקו קצר ודק (בלשון הע"ח הנ"ל) [ולכן לא נאמר ויהי כן, כיון שאינו אותו האור שבויאמר אלקים יהי אור] אלא הוא אור אחר (אַן אַנדער אור). ולכן נאמר ע"ז ויהי, שהוא לשון צער וצמצום, אמנם עי"ז נעשה אור המתקיים. ה) והנהמה שנת"ל דכוונת הצמצום הוא בשביל הגילוי הוא בעיקר בצמצום הראשון דוקא. כמבואר בארוכה במאמרי בעל ההילולא דשנת תש"ב58, דהנה ידוע דהצמצום הראשון שהי' באוא"ס ב"ה חלוק מהצמצומים דסדר השתלשלות דהצמצומים דסדר ההשתלשלות הוא רק מיעוט אור בלבד והיינו שבההשתלשלות ממדריגה למדריגה מתמעט האור ע"י הצמצום [מסך ופרסא וכיו"ב], משא"כ בצמצום הראשון שהוא סילוק אור הראשון לגמרי, ודוקא בצמצום זה שהוא בדרך סילוק ישנו ענין נפלא שאינו בהצמצומים דסדר השתלשלות. והענין הוא, כמבואר שם ובהמשך תער"ב לכ"ק אדמו"ר נ"ע59, דמעלת הצמצום (שבדרך סילוק דוקא) אינה רק בשביל שיהי' אצילות האורות, כ"א בעיקר בכדי שיוכל להיות התהוות הכלים. וכמו שתירץ בע"ח60 מה שהי' הצמצום בדרך סילוק דוקא ולא הי' ענין הקו דק ע"י מיעוט בלבד, שזהו משום דאם הי' נשאר בתחילה הקו דא"ס [כמו שהוא ע"י צמצום בדרך מיעוט האור בלבד ולא סילוק] לא הי' אפשר להיות התהוות מציאות כלים. וע"י שהי' הצמצום בדרך סילוק האור, הנה לכל לראש נתגלה ענין הגבול, הרשימו [שהוא שרש הכלים] היא בגילוי, וגם אור הקו הנמשך אחר הצמצום ה"ה בא ע"י הפסק הצמצום, ואינו כמו האוא"ס (אפילו האור הגבול) שלפני הצמצום [וכנ"ל בתורת הרב המגיד בהטעם שלא נאמר ויהי כן אלא ויהי אור], ועי"ז נעשה התהוות הכלים ומקבלים בתוכם את אור הקו. ועי"ז נעשה אח"כ עוד ענין נפלאיג שהכלים מתתקנים באופן כזה עד שלא רק שמקבלים בקבלה טובה את בחינת אור הגבול שלמעלה ואינם מתבטלים ממציאותם (שג"ז הו"ע של חידוש, כנ"ל) אלא עוד זאת שהם מקבלים גם את בחינת אור הבל"גיד, ונשארים במציאותםטו. ו) והנהכל הענינים (שלמעלה) דוגמתם גם בעבודת נש"י, וכן הוא במה שנת"ל שע"י הצמצום נמשך הגילוי. והענין הוא, דהנה כללות העבודה מתחלקת בהעבודה שבבחינת פנים והעבודה שבבחינת אחור70. והחילוק שביניהם, בכללות, הוא בדוגמת החילוק (כפשוטו) שבין פנים ואחור, שבכללות הוא ענין העורף. דהנה הפנים71 מה שנקרא כן (בשם פנים), הוא משום דבו נתגלה הפנימיות וכן בו נמצאים החושים בגלוי, חוש הראי' בעינים, חוש השמיעה באזנים, חוש הריח בחוטם, הדיבור בפה. משא"כ באחור, בהעורף, הנה החיות הוא בהעלם. ועד"ז יובן למעלה החילוק שבין האור שלפני הצמצום ולאחר הצמצום, וכמו שנת"ל שהאור הנמשך ע"י הצמצום הוא שלא בערך ואינו בדומה להאור שלפני הצמצום [כי מכיון שהמשכתו הוא ע"י הפסק הצמצום שבבחינת סילוק אור הראשון לגמרי לכן האור הנמשך ע"י הוא בבחינת אור חדש (וכנ"ל מתורת הרב המגיד דויהי אור (חדש) ולא ויהי כן (הוא דויאמר אלקים))] עד שהאור שלאחה"צ לגבי לפנה"צ הוא בערך האחור לגבי פנים. ועד"ז העבודה שבבחינת אחור לגבי העבודה שבבחינת פנים שאינם בערך זל"ז. אמנם אעפ"כ, הנה ע"ד שנת"ל בענין הצמצום, שע"י הצמצום נמשך גם לאחר הצמצום האור שלפני הצמצום (ואפילו בחינת אור הבל"ג), עד"ז הוא ג"כ בעבודה שגם באופן העבודה שבבחינת אחור מאיר בחינת הפנים [וכן נמשך באופן כזה בנשמות ותורה (וכפי שיתבאר לקמן)]. ז) וביאורהענין הוא, דהעבודה שבבחינת פנים היא (בכללות) העבודה כמו שהיא מצד עולם האצילות, והעבודה שבבחינת אחור היא (בכללות) העבודה שמצד עולמות בי"ע. דהנה עולם האצילות, בכללות הוא כמו שסדר ההשתלשלות והעולמות הם (שטייען) מצד אלקות. דאצילות הוא מלשון אצלו וסמוך, וכדאיתא בפרדס72 ונקרא עולם האחדות, דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד, כדאיתא בהקדמת תקו"ז73. ועולמות בי"ע נקראים עלמא דפרודא, משם יפרד74, שזהו היפך מעולם האחדות (אצילות). ועד"ז הם ב' אופני העבודה דפנים ואחור, דבאצילות העבודה היא בבחינת פנים (שאלקות הוא בגילוי), ובעולמות בי"ע העבודה היא בבחינת אחור, דההנהגה שבבי"ע הוא בבחינת אחרי הוי' אלקיכם תלכו75, ובלשון הידוע76 שבבי"ע עולמות הם בפשיטות ואלקות הוא בהתחדשות, שזהו"ע בחינת אחור (שאלקות הוא בבחינת העלם)טז. וע"ז ההוראה, דהן אמת ש[התורה על הרוב תדבר84 ו]העבודה היא בבחינת אחרי הוי' אלקיכם תלכויז, בדוגמת העבודה שהי' לפני מתן תורה, כמ"ש78 לכתך אחרי במדבריח, אמנם כדי שיהי' קיום להעבודה (שבבחינת אחור) ותפעול פעולתה צריך נתינת כח לזה ע"י שיתבונן שמצד פנימיות נפשו ופנימיות לבבו הוא (תמיד) בבחינת פנים, כפס"ד הרמב"ם הידוע בהלכות גירושין ספ"ב, דכאו"א מישראל באיזה מעמד ומצב שיהי' רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו כו', וכמו"כ יתבונן בזה שאפילו בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'88, כיון ש(פנימיות נפשו) הוא חלק אלוקה ממעל ממש89. וע"י התבוננות זו, אע"פ שמצד מצבו הוא בבחינת אתכפיא ולא הגיע עדיין לבחינת אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקו90 [שאז מתבטל כל ענין הצמצום ולעו"ז], הנה מ"מ יש לו (מההתבוננות שבפנימיות נפשו ולבו, הוא בבחינת פנים) נתינת כח והארה והשפעה עד להשפעה גלוי' גם בנוגע לחיצוניות נפשו (אחור דנפשו), בעבודתו שבבחינת אחרי הוי' אלקיכם תלכו, העבודה שבבחינת אחור. ועד שזה פועל גם על לבושיו דמחדו"מ, שביחד עם זה שהענינים נעשים בפועל, דהמעשה הוא העיקר91, הנה ע"י שמאיר הארה מפנימיות נפשו (שע"י ההתבוננות) יש לו בזה (נוסף על המעשה בפועל) גם חיות ונעימות ועד שיש לו גם תענוג. וכמו שנת"ל (מהרמב"ם הנ"ל) דאף שכופין אותו כו' אמנם כשאומר רוצה אני הנה זהו רצונו האמיתי, שהרי תורת אמת אומר ע"ז שזהו לרצונו92, שזהו מצד הארת פנימיות נפשו שבאה בגילוי ופועלת גם על חיצוניות נפשויט, ובחינת פנים מאיר גם בהעבודה שמצד עצמה היא בבחינת אחור. ח) והנהכמו שהוא בתחלת ההשתלשלות (בענין הצמצום) ובעבודה, כן הוא גם בנשמות. וכמו שמבאר כ"ק אדמו"ר האמצעי בשער התשובה94 [בקיצור] במאחז"ל95 שהשבטים אמרו ליעקב כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. דידוע הדיוק בזה96, דמהו"ע ההקדמה שהקדימו כשם שאין בלבך, דלכאורה הול"ל רק אין בלבנו אלא אחד, וכן מהו ההו"א שבאו השבטים לשלול. אך הענין הוא, דההקדמה דכשם שאין בלבך אלא אחד הוא הסבר ונתינת טעם למה שאמרו אין בלבנו אלא אחד. דאע"פ שהשבטים הם בבחינת מרכבתא תתאה דעולם הבריאהכ, התחלת עולמות בי"ע, עלמא דפרודא, דכללות ענין עולמות האלו הוא בבחינת פירוד כמ"ש ומשם יפרד, אחרי ה"א (כנ"ל) הנה אעפ"כ אין בלבנו אלא אחד. והיינו, דאף ש(גם בשלימות העבודה דעולם הבריאה הנה) העבודה בגלוי היא בבחינת ועד שהוא רק חילופי אתוון דאחד98, והיינו שהעבודה היא בבחינת אחרי הוי' אלקיכם גו', מ"מ בלבנו דהיינו בפנימיות הלב הוא בבחינת אחד. והנתינת כח ע"ז שגם (בהשבטים) בהיותם בבי"ע, עלמא דפרודא, יהי' בפנימיות הלב בבחינת אחד, היא מצד שאין בלבך אלא אחד (כנ"ל שזהו הסברה ונתינת טעם ע"ז שאין בלבנו אלא אחד). שבחי' של יעקב (בלבך) שמקומו הוא בעולם האצילות, ולא עוד אלא שהוא בחיר שבאבות99, שהאבות הן הן המרכבה100, ולכן עבודתו וכו' היא בבחינת אחד, הנה זה ממשיךכא גם בלבנו (דהשבטים, בבי"ע) אלא אחד (הביטול וכו' דאחד). אמנם אעפ"כ אומרים על המשכה זו כשם כו' כך כו', היינו דאי"ז אותו הענין ממש. וכמו שמבאר כ"ק אדמו"ר הצ"צ בהדרושים101 דמה שאמרו כשם שאין בלבך כו' כך כו' הוא ממש ענין המאמר102 כגוונא דאינון מתייחדין לעילא אוף הכי איהי אתייחדת לתתא בכורסייא למיהוי אחד באחד103 כו', שע"י שאינון מתייחדין לעילא באחד נמשך כמו"כ לתתא בכורסייא למיהוי אחד באחד [עד שנמשך כן גם בהי"ב שבטים, כמבואר שם בארוכה שזהו הי"ב גבולי אלכסון הנעשים מהתכללות הו' קצוות (דהו' מדות) זב"ז], אבל מ"מ זהו כגוונא בלבד, ואינו אותו הענין ממש כמו שהוא באצילות. וכמו"כ הוא במה שאמרו השבטים (כנ"ל שכן נמשך בהי"ב שבטים) כשם שאין כו' כך כו' דמבחינת יחו"ע שבלבך, שבאצילות, נמשך לנו (בבי"ע) להיות בבחינת יחו"ת ג"כ להיות בבחינת ביטול היש לאין אבל לא כמו יחו"ע ממש רק כשם כו' כך כו'. וזהו מה שגם בנשמות דבי"ע (נשמות השבטים) נמשך הארה מנשמות דאצילות (נשמת יעקב). ע"ד שהוא בכללות ההשתלשלות ובעבודה. ט) והנהמזה שבנשמות נמשך מבחינת פנים גם בבחינת אחור (כנ"ל בארוכה) מובן דגם בתורה [דאסתכל באורייתא וברא עלמא104] בחינת פנים דתורה מאירה בבחינת אחור שבה. ויובן זה ע"פ מה שמבאר כ"ק אדמו"ר מהר"ש בההמשך וככה תרל"ז [דהשנה היא שנת המאה לאמירתו]105 דבתורה ישנם ד' בחינותכב . דהנה כתיב11 תורה צוה לנו משה מורשה גו' שהתורה ניתנה לנו בירושה, שלשון מורשה הוא ג"כ לשון ירושה106, ולכאורה הלא ארז"ל107 התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, וה"ז היפך הדרש מורשה לשון ירושה, ופעם מצינו בדברי רז"ל108 שהתורה ניתנה לנו במתנה ופעם מצינו שהתורה נקראת בשם כלה כדרשת חז"ל109 [עה"כ דתורה צוה לנו וגו'] א"ת מורשה אלא מאורסה שהתורה היא כלה מאורסה לאיש הם נש"י כו'. והנה כל הד' בחינות אלו ה"ה ענינים ונושאים שונים זמ"ז שהרי ענין הירושה הוא דבר שבא בהכרח שהרי המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל110 שמצות ירושה היא ע"פ ההכרח כו'. וענין מתנה הוא מדעת הנותן דאם הנותן רוצה ליתן המתנה ה"ז טוב ובא"ל ה"ה אינו של המקבל כלל, וענין התקן עצמך ה"ז ע"י עבודה דוקא שכאשר יעבוד בטוב, אזי טיב עבודתו אשר עבד בה יגיע לו וכשאין העבודה כ"כ לא יש אצלו, שז"ע מה שמזרז לומר התקן עצמך ללמוד לפי שאינה ירושה הבאה בהכרח, וגם אינו מתנה שנותנים גם אם לא עבד כ"כ, כ"א התקן עצמך ליגע את עצמך בלימוד התורה שעי"ז יצליח לו כו'. וענין מה שהתורה נקראת כלה זהו ג"כ ענין אחר כו'. והענין הוא111 דהנה קיום התורה א"א כ"א ע"י יגיעה עצומה כו' וכמארז"ל112 יגעת ומצאת תאמין, לא יגעת ומצאת אל תאמין כי בלתי היגיעה א"א למצוא דברי תורה, וכענין אמרם התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך שתאמר שתבוא גם בלתי יגיעה כלל כו' ולפי"ע העבודה אשר יעבוד בלימוד התורה לפי"ע זה יגדל בהבנת התורה והמשכת אלקות שנמשך ע"י לימודו ויגיעתו בתורה כו' וע"ז הוא שארז"ל113 כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו שממשיך המשכת אלקות בתורה, ובבחינת המשכה זו נקראים נש.מות ישראל בשם חתן והתורה נקראת כלה כו' ומה שהקב"ה קורא ושונה זהו כנגדו דוקא, היינו ע"י שהאדם קורא ושונה. וענין ירושה ומתנה הוא114 דהנה כל ענין מעשה המצוות [דגדול לימוד שמביא לידי מעשה115] שנתלבשו בדברים גשמיים הוא בכדי לברר ניצוצות דתוהו שנפלו בשבה"כ [שהם אורות מרובים, בכמות ובאיכות], וע"י בחינת בירור זה עי"ז יורשים כח"ב דתהו, ומפני כי זהו לא לפי ערך הבירור כו' [וכידוע דהבירור דעתה הוא רק בז"ת דתהו ועי"ז יורשים בדרך ממילא גם כח"ב דתהו, כמבואר בהמשך ד"ה אל תצר את מואב לאדמו"ר האמצעי116] לכן נקרא ירושה. וכאשר זוכה לבוא לידי ירושה זו אז נותנים במתנה היינו שנמשך מאוא"ס בחינה שלמעלה מתהו שזה בחינת מתנה היינו מה שא"א כלל להגיע כ"א בדרך מתנה לבד. והיינו שזהו למעלה מירושה שהגם שגם ירושה אינו מה שמרויח ע"י יגיעתו עכ"ז יש לו שייכות שהרי מפני מה הבן יורש את אביו מפני כי בא ממנו כו'. הרי שענין הירושה בא למי שיש לו קישור וחיבור ושייכות עמו כו'. ועד"ז יובן בנמשל שלפי שמברר ניצוצים דתהו [נעשה בחינת אח לטובה לעשו] ולכן נותנים לו בדרך ירושה בחי' אורות כח"ב דתהו כו'. ואמנם ענין המתנה הוא מה שלא בא ע"י פעולתו כלל כו'. ובנמשל הוא כו' מה שאין אתעדל"ת מגיע לשם א"כ ההמשכה משם זהו מתנה. וזהו משארז"ל117 ג' שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה, ולכאורה צלה"ב הלא ארז"ל כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו, וע"כ לא ימצא בעולם שעה א' פנוי' שלא ילמדו באותו זמן כלל, שיש מי שאין לו פנאי ביום ולומד בלילה, ועיקר הלימוד הוא ביום כמאמר118 אנן פועלי דיממא אנן, ומ"מ אמרו ג"כ118 לא אברי לילה אלא לגירסא, ונמצא כי כל היום וכל הלילה לא ימצא שעה א' פנוי' שלא ימצא א' מישראל שלא ילמד בעת ההיא, וא"כ הקב"ה קורא ושונה כנגדו, ומה"ע מה שג' שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה כו'. גם לשון יושב ועוסק בתורה מהו כו'. אך הענין הוא כנ"ל דמ"ש כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו, היינו שנמשך לפי"ע יגיעתו ועבודתו, שזהו דיוק הלשון כנגדו, והיינו שהוא בחינה שבמדוה"ג. משא"כ מ"ש ג' שעות ראשונות קאי על ההמשכה [שלמעלה ממדוה"ג לגמרי] שנמשך בבחינת מתנה מלמעלה גם שלא ע"י אתעדל"ת כו' ולכן נאמר ע"ז יושב, בדוגמת השפלת היושב [שבעת ישיבתו נשפל ראשו למטה], ועוסק בתורה. וג' ראשונות קאי על בחינה שלמעלה ממדוה"ג בדוגמא להג"ר שמובא בספרי קבלה בכ"מ. ומ"מ גם בחינה זו שלמעלה מאתעדל"ת כלל נמשכת ע"י שתחילה ישנה היגיעה והירושה שנת"ל [וזהו"ע תלמודו בידו119], שעי"ז נותנים לו במתנה גם בחינה זו. ובכללות, הנה זהו כללות החילוק שבין גליא דתורה לפנימיות התורה. דגליא דתורה היא בחינת התורה שבאה במדידה והגבלה, וכדאיתא בגמרא מנחות120 שאפשר להיות מציאות שילמד אדם כל התורה כולה, הרי דישנה בחינה בתורה הבאה בהגבלה. ואעפ"כ נאמר121 ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ועוד יותר, ואהי' אצלו גו' שעשועים גו' לפניו122 שזה קאי על בחינת פנימיות התורה. וזהו"ע בחינת פנים ואחור דתורה, היינו בחינת פנימיות וגליא דתורה, ובחינת פנים דתורה מאירה גם בבחינת אחור. ומב' בחינות אלו דפנים ואחור שבתורה נמשך אח"כ למטה בנשמות ב' הבחינות פנים ואחור וכן מה שבחינת פנים דנשמות מאירה בבחינת אחור. י) וזהוגם כן הביאור במ"ש123 זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי, ואמרו רז"ל124 שנענש דוד על זה. וכמבואר בלקו"ת125 ובתורה אור126 ובכ"מ127 הטעם, שמה שנענש על שקרא את התורה זמירות הוא משום שאע"פ שתורה היא בבחינת זמירות, אמנם ישנה בחינת התורה שלמעלה מזה, שיר, ועד שבאי"ע למעלה יותר, שהיא בחינת שעשועים לפניו, בחינת שירו של הקב"ה ונעלמה מעיני כל חי128 שזהו בחינת פנימיות התורה. ובחינה זו שבתורה, שהיא בבחינת שעשועים לפניו, ה"ה למעלה מכל מדוה"ג, באי"ע למעלה מבחינת זמירות דתורה, אבל אעפ"כ היא נמשכת גם למטה, ולכן נאמר לדוד שזמירות קרית להו (ששיבח את התורה להיותה זמירות) בתמי', כיון דבתורה ישנה בחינה שבאי"ע למעלה יותר מבחינת זמירות, בחינת שעשועים לפניו, בחינת שיר וטעמים שבתורה. ובזה יובן מה שנענש בשכחה דוקא, והשכחה היתה בענין נשיאת הארון בכתף, שעונש זה הי' מדה כנגד מדה129. והענין הוא, דענין הארון הוא שבו היו הלוחות וכמ"ש130 אין בארון רק שני הלוחות. וענין הלוחות הי' שלא הי' בהם ההתחלקות דפנים ואחור, כדאיתא בירושלמי131 עה"כ132 כתובים משני עבריהם מזה ומזה גו', שמכל צד היו יכולים לקרותם, מד' עבריהם כו', והיינו ש(הי' כולו פנים ו)לא הי' בו התחלקות דפנים ואחור. וזהו גם ענין מצות נשיאת הארון בכתף, שענינה לחבר את הכתף, והיינו בחינת אחור, להארון, בכדי לבטלה עי"ז אל הארון (שבו היו הלוחות), בדוגמא לכמו שהוא בהלוחות שבארון עצמו, דאע"פ דמגילה כתובה פנים ואחור133 מ"מ ע"י הלוחות שבארון בחינת פנים ואחור (שבהמגילה) מתאחדים עד שנעשים אחד (בחינת פנים), ועד"ז הו"ע חיבור הכתף אל הארון (שבו הלוחות). ומהתאחדות בחינת פנים ואחור שע"י הלוחות, צריך להמשיך כן גם בלימוד התורה, שבחינת אחור דתורה (גליא דתורה) מתאחדת עם בחינת הפנים שבה (פנימיות התורה). וזהו מה שדוד נענש בשכחה דוקא, כי אין שכחה לפני כסא כבודך, מצד בחינת הפנימיות אין שייך השכחה. דכשהאדם שקוע (ליגט) בפנימיות נפשו באיזה ענין אז אין שייך שישכח ע"ז, כ"א דוקא כשמסירתו אל הענין הוא בבחינת אחור, בבחינת אחור דשימת לבבו. ולכן נענש בשכחה, מדה כנגד מדה. להיות שבתורה שיבח בחינת האחור, בחינת זמירות שבה בלבד. ולכן הי' עונש השכחה במצות נשיאת הארון בכתף, להיות שענינה שע"י (הלוחות שב)תורה הנה בחינת פנים ואחור (שבתורה) מתאחדים באופן שהם כולו פנים, כנ"ל דכתובים גו' מזה ומזה גו'. יא) והנהלימוד התורה צ"ל בהקדמת (בלשון הגמרא134) ברכו בתורה תחילה, היינו עבודת האדם לפני התורה. שזהו מה שאבא בנימין הי' מתפלל על תפלתו שתהא סמוכה למטתו135, שהטעם לזה הוא, כמו שמבאר כ"ק אדמו"ר הזקן136, בכדי שלימוד התורה שלו יהי' לאחר התפלה, דהתפלה שלפני לימוד התורה היא בדוגמא להענין דברכו בתורה תחילה, ברכו (מלשון המשכה) בתורה כו'. ומזה מובן, דכמו שבתורה, הנה בחינת פנים מאירה גם בבחינת אחור (כנ"ל בארוכה) הנה עד"ז צ"ל בהעבודה (דתפלה) שלפנ"ז, בהעבודה דיחו"ע ויחו"ת. יב) והעניןהוא, כמבואר בקונטרס עה"ח137 בארוכה, דהעבודה שמצד יחו"ת היא בבחינת אחרי הוי' אלקיכם תלכו, והעבודה שמצד יחו"ע היא בבחינת ביטול במציאות (היינו דבחי' יחו"ע ויחו"ת הם בחי' פנים ואחור בעבודה). והנה138 התורה על הרוב תדבר, ובפרט בזמן הגלות, הנה עיקר העבודה היא בבחינת יחו"ת (אחרי הוי' אלקיכם תלכו), אבל גם אז צריך להיות זכירה דהעבודה שבבחינת יחו"ע [זכירה בדוגמת הזכירה דעמלק. דעמלק הוא אותיות מלק, מלשון ומלק את ראשו ממול ערפו81, והיינו דמקום יניקתו הוא בבחינת אחור וענינו לפעול השכחה (כנ"ל דענין השכחה הוא מצד בחינת האחור). ולכן מזהיר הכתוב בנוגע אליו במיוחד זכור ואל תשכח139]. שמזמן לזמן עכ"פ צ"ל עבודתו בבחינת יחו"ע, בכדי שיהי' קיום לעבודתו בבחינת יחו"ת צ"ל נתינת כח והארה ע"ז מהעבודה שבבחינת יחו"ע. ובחינת יחו"ע מאירה בבחינת יחו"ת. ובחינת יחו"ע (הנותנת כח לקיום העבודה שבבחינת יחו"ת) קשורה עם לימוד פנימיות התורה, כמבואר שם140 דענין פנימיות התורה הוא כמ"ש141 דע את אלקי אביך, והיינו לידע גדולתו וכו' ועי"ז נעשה (כסיום הכתוב) ועבדהו בלבב שלם, שהעבודה היא בשלימות (שזהו כנ"ל דבחינת פנים דתורה (פנימיות התורה) קשורה עם בחינת פנים שבעבודה, העבודה שבבחינת יחו"ע). יג) ובכללות,זהו (שבחינת פנים יומשך גם בבחינת אחור) שתכלית הכוונה הוא שיהי' עיקר שכינה בתחתונים. וכמבואר בפע"ח142 דכל מעשינו ועבודתינו בזמן הגלות מגיעים רק בבחינת חיצוניות ע"ק, ולע"ל יהי' גילוי בחינת פנימיות ע"ק. אמנם אעפ"כ הנה מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות ממשיכים השכר דימות המשיח ושלאח"ז143, שכללות ענינו הוא כמ"ש144 ולא יכנף עוד מוריך, ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו גו'145 עד שיהי' בבחינת פנים בפנים, שבחינת פנימיות ע"ק יהי' בגלוי. ומה שפועלים עתה כן הוא ע"י שבזמן הגלות ישנו הנתינת כח דבחינת פנימיות התורה (שמצד בחינת פנימיות ע"ק), דטועמי' חיים זכו146כג . ופנימיות התורה מביאה להעבודה בבחינת ביטול במציאות, שזה מביא לעבודה שכללות ענינה הוא יחו"ע, שעבודה זו קשורה עם פנימיות הנשמה, וכמבואר בכ"מ, וזהו הכנה קרובה שיומשך בדומה לזה (לעבודה זו), במדתו של הקב"ה שהיא מדה כנגד מדה129, והיינו שע"י יפוצו מעינותיך חוצה דוקא (בחינת פנימיות התורה שמצד בחינת פנימיות ע"ק כו' המביאה לעבודה שמצד פנימיות הנשמה וכו') קאתי מר דא מלכא משיחאכד (גילוי בחינת פנימיות ע"ק, עיקר שכינה, בתחתונים). יד) וזהו(המשכת בחינת פנים באחור, ע"ד היו"ד בהדלי"ת) ג"כ כללות נקודת המאמר דבעל ההילולא, שהתחלתו הוא בבאתי לגני לגנוני, למקום שהי' עיקרי בתחילה דעיקר שכינה בתחתונים היתה, ומובן דמ"ש (במדרש) עיקר שכינה, הכוונה היא פנימיות השכינה150, ששייכת להפנימיות דלמעלה עד לבחינת פנימיות ע"ק. ובחינה זו צ"ל בתחתונים דוקא, וזה נעשה ע"י עבודת האדם, עד שע"י העבודה פועלים כמו שממשיך בסיום המאמר151כה שמעמידים צבאות ה', ופותחים האוצרות הכמוסים, וכל הון יקר שבהאוצרות אשר אספו אבותיו והמלך בעצמו מחלקים אותם לאנשי הצבא ע"י פקידי החיל וראשי הצבא, שזה קאי, בכללות, על ראשיכם לשבטיכם, ראשי ונשיאי ישראל בכל דור ודור, דאתפשטותי' דמשה בכל דרא ודרא152 עד לנשיא דורינו בעל ההילולא, והקיצו ורננו שוכני עפר153 והוא בתוכם ויוליכנו קוממיות לארצנו בקרוב ממש, לקבל פני משיח צדקנו שילמד תורה את כל העם כולו154, פנימיות התורה, ובעגלא דידן. « הקודם מאמר באתי לגני תשל"ב הבא » מאמר באתי לגני תש"מ הערות שוליים *. ) יצא לאור בשעתו, "ט"ו שבט ה'תשל"ז". "המאמר נאמר ב' פעמים – בהתוועדויות דיום ש"ק יו"ד שבט, ובמוצש"ק – עם שינויים והוספות. כיסוד מדפיסים המאמר שנאמר בפרסום יותר – בהתוועדות דמוצש"ק, וההוספות דיום ש"ק באים בהערות. המ"מ – הן לפנים המאמר והן לההוספות שבהערות – באים בשולי הגליון". מאמר זה מיוסד בעיקרו על פרק השביעי מהמשך באתי לגני ה'שי"ת (סה"מ ה'שי"ת ע' 120 ואילך). 1. שה"ש ה, א. 2. שה"ש במקומו. 3. סכ"ג. 4. ויק"ר פכ"ט, יא. 5. ישעי' ס, כא. 6. תהלים לז, כט. 7. תרומה כה, ח. 8. סוטה ט, א. 9. תניא רפי"ז. 10. מלאכי ג, כב. 11. ברכה לג, ד. 12. ראה פי' הראב"ע תרומה כו, טו. 13. תרומה שם. 14. ס"ג. 15. סנהדרין קו, א. 16. ספרי ר"פ בלק. במדב"ר פ"כ, כב. תנחומא בלק טז. 17. סוטה ג, א. 18. כתובות יז, א. 19. תניא שעהיוה"א בתחלתו. וראה או"ת להה"מ ס"פ בראשית. ובכ"מ. 20. ספי"א ופי"ב. 21. שם פי"ב. 22. ראה ד"ה שיר המעלות תרס"ד (סה"מ תרס"ד ע' קנג [בהוצאת תשנ"ד – ע' כז]). 23. בד"ה היושבת בגנים ס"ו. 24. קהלת ז, יד. 25. ויק"ר פי"ט, ב. 26. תהלים פו, א. 27. ס"ו. וראה ג"כ ד"ה באתי לגני תשל"ו (לקמן ע' תפו ואילך. סה"מ תשל"ו ע' 101 ואילך). 28. זהר ח"א כ, א. ח"ג קצא, א. 29. זח"א רמט, ב. 30. שמואל-ב יב, ג. 31. בס"ז. 32. כט, ב. 33. דברי הימים-א כט, יא. וראה זהר ח"א לא, סע"א. ח"ג רנז, סע"א. זהר חדש קג, ב. לקו"ת עקב יז, ב. ובכ"מ. 34. תרומה ע' א'תקיד. 35. שם. 36. מ, א. 37. תהלים קיג, ה. 38. ס"ח. 39. תו"א שם. 40. ח"א רלב, ב. 41. תהלים שם, ב. 42. ע"ח שער הכללים פ"י. שכ"ט פ"ח. ובכ"מ. 43. וכ"ה בתו"א שם. 44. מכילתא יתרו יט, ט. 45. ראה תו"א שם. 46. זח"ג רנו, סע"ב (ברע"מ). רנח, א (ברע"מ). ובכ"מ. 47. ראה תניא אגה"ק ס"ה. ובכ"מ. 48. בס"ו. 49. זהר ח"א קכב, ב. ח"ג קסא, א. 50. תהלים קיט, מה. 51. משלי כז, יט. 52. שער א (דרוש עיגולים ויושר) ענף ב. 53. ראה תניא שם בסוף הפרק. 54. כתר שם טוב לב, ב. וראה לקו"ת מסעי צה, ב. 55. בראשית א, ג. 56. אור תורה ב, ב. וראה ג"כ שם נט, ד. 57. מגילה י, ב. ויק"ר פי"א, ז. 58. סה"מ תש"ב ע' 28 ואילך. 59. ח"א ע' יג. 60. ש"א סוף ענף ג. 61. ראה סה"מ קונטרסים ח"א ע' 130. תרפ"ט ע' 252. 62. ח"א רפ"ח. 63. סה"מ קונטרסים ח"א ע' 132. תרפ"ט ע' 254. וראה שם עוד פרטים בהמבואר בפנים. 64. פרש"י ר"פ בראשית. 65. לקו"א בתחלתו. ובכ"מ. 66. ב"ר פ"א, ד. 67. ע' שנא. 68. ראה המשך תער"ב ח"ב ע' תתק. 69. רות רבה רפ"ב. 70. ראה בארוכה תו"א פד, ב ואילך. 71. ראה תו"א כג, ג. שם צג, ב. 72. שער אבי"ע בתחלתו. 73. ג, ב. 74. בראשית ב, י. 75. ראה יג, ה. 76. ד"ה בסוכות תשבו תש"ו פכ"ז (סה"מ תש"ו ע' 30). 77. בשלח יז, יד-טז. 78. ירמי' ב, ב. 79. תצא כה, יח. 80. לקו"ת להאריז"ל פ' וישב ור"פ שמות. ובכ"מ. 81. ויקרא ה, ח. 82. סנהדרין כ, ב. 83. תצא שם, יט. 84. מו"נ ח"ג פל"ד. 85. ראה ג"כ תניא ספ"מ. 86. ראה עירובין כב, א. 87. ראה תניא פ"י. 88. תניא ספכ"ד. 89. שם רפ"ב. 90. ראה זח"א ד, א. הובא בתניא ספ"י. 91. אבות פ"א מי"ז. 92. ויקרא א, ג. רמב"ם הל' מעשה הקרבנות פ"ד הט"ז. 93. ואתחנן ו, ה. 94. פכ"ה-כ"ו. 95. פסחים נו, א. 96. אוה"ת שבהערה 101. 97. תהלים קכב, ד. תו"א הוספות בתחלתן. 98. זח"ב קלד, א. תניא שעהיוה"א פ"ז. 99. ב"ר פע"ו, א. 100. שם פמ"ז, ו. 101. אוה"ת תצוה ע' א'תרסד. 102. זח"ב קלה, א. 103. כן הוא במאמר הנ"ל וכנראה הוא קיצור לשון הזהר. 104. שם קסא, ב. 105. פס"ו ואילך. 106. ראה סנהדרין נט, א. שם צא, ב. 107. אבות פ"ב מי"ב. 108. נדרים נה, א. 109. ברכות נז, א. וש"נ. 110. כתובות פג, א. וש"נ. 111. המשך וככה תרל"ז פס"ז. 112. מגילה ו, ב. 113. ראה יל"ש איכה רמז תתרלד. תדבא"ר רפי"ח. 114. וככה שם פס"ח. 115. קידושין מ, ב. 116. מאמרי אדמו"ר האמצעי דברים ח"א ע' י ואילך. 117. ע"ז ג, ב. 118. עירובין סה, א. 119. פסחים נ, א. 120. צט, ב. 121. איוב יא, ט. 122. משלי ח, ל. 123. תהלים קיט, נד. 124. במדב"ר פ"ד, כ. סוטה לה, א. 125. במדבר יח, ג. 126. מקץ לא, סע"ג ואילך. 127. וככה שם. ועוד. 128. איוב כח, כא. 129. סנהדרין צ, סע"א. וראה סוטה ח, ב ואילך. 130. דברי הימים-ב ה, י. 131. שקלים פ"ו ה"א. 132. תשא לב, טו. 133. ראה עירובין כא, א. 134. נדרים פא, א. ב"מ פה, ב. 135. ברכות ה, ב. 136. לקו"ת ברכה צו, ב. וראה שם ואתחנן ד, א. 137. פ"ו. 138. שם פ"ז ואילך. 139. תצא כה, יז-יט. וראה תו"א פה, א ואילך. 140. בקונטרס עה"ח פי"ג. 141. דברי הימים-א כח, ט. 142. ש' הק"ש פט"ו. 143. תניא פל"ז. 144. ישעי' ל, כ. 145. שם מ, ה. 146. ראה לקו"ש חט"ו ע' 282. וש"נ. 147. ראה קונטרס ענינה של תורת החסידות ס"ה הע' 36. ס"ו הע' 43. 148. תהלים נה, יט. 149. ד"ה פדה בשלום דיו"ד כסלו (סה"מ תשל"ז ע' 78 ואילך) וכ' כסלו (שם ע' 101 ואילך), ד"ה קטנתי די"ט כסלו (שם ס"ע 89 ואילך). 150. ראה ג"כ ד"ה באתי לגני תיש"א פ"א (לעיל ע' רסג ואילך). 151. פ"י. 152. זח"ג רעג, א. תקו"ז תס"ט קיב, א. קיד, א. תניא פמ"ב. 153. ישעי' כו, יט. 154. לקו"ת צו יז, א. שער האמונה פנ"ו. הערות א. וידוע דבמדרש ואגדה רוב סודות התורה גנוזין בהם, וכן מדות טובות, כדאיתא באגה"ק3 בנוגע לאגדות שבס' עין יעקב, ועד"ז הוא בשאר המדרשים . ב. התחלת ההמשכה היתה בעת מ"ת, אבל בעיקר ובגילוי הי' זה בעשיית המשכן . ג. ובענין המשכן הוראה נצחית. דהנה כל מעשי ידי משה הם נצחיים8, ומשו"ז גם המשכן שעשה משה הוא נצחי, דמזה מובן ש[נוסף ע"ז שכל התורה – שכוללת גם סיפור מעשה ידי משה – היא נצחית9 הנה] ענין המשכן עצמו הוראה נצחית בכל זמן ובכל מקום לכאו"א מישראל, – עליהם נאמר10 זכרו תורת משה עבדי, ותורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב11 . ד. דבזה בא לבאר איך שפרטי האותיות דקרש שייכים הם לתוכן התיבה כולה (שענינה שמשקר העולם עושים קרש). דהנה ידועה תורת הבעש"ט19 דהשמות שנקראים בהם בלה"ק הוא חיותם וקיומם של הנבראים, וכמו שישנו החיות דכללות התיבה (השם) כן כל אות ואות שמהתיבה היא המשכת חיות וכח מיוחד פרטי, ותמונתם בכתב היא מורה על ציור ההמשכה כמבואר בשעהיוה"א20 וגם חיות זו (הפרטית) שייכת היא להחיות שבהתיבה כולה. ואע"פ שהחיות שבהתיבה כולה הוא אור העולה על כולנה, וכוללת ושקולה כנגד כל מיני הכחות והחיות פרטיות של האותיות21, והיינו שהיא שלא בערך למעלה מהחיות שבהאותיות [ועד"ז בתיבת קרש, שלכאורה אין לתוכנה שייכות להאותיות שלה], מ"מ הנה מבואר בכ"מ22 שגם אור זה (העולה על כולנה) שייך לפרטי האותיות. דזהו ג"כ דיוק הלשון דאור העולה על כולנה, שאף שהוא אור שלא בערך האור שבפרטי האותיות מ"מ הוא עולה ע"י כולנה, פרטי האותיות. ומזה מובן גם בנוגע להשם קרש, שגם פרטי אותיותיו שייכים הם לתוכן ענינו, שמשקר עושים קרש . ה. וכל השביעין חביבין4, כנ"ל . ו. וכמובן גם ממ"ש באוה"ת לכ"ק אדמו"ר הצ"צ ד"ה שתי ידות לקרש34, כי ביו"ד נברא העוה"ב קאי על חכמה, שממנה נמשך עוה"ב, ספירת הבינה, ויו"ד דכי כל בשמים ובארץ קאי על ספירת היסוד [ומוסיף באוה"ת35 שזהו יו"ד זעירא, משא"כ יו"ד דחכמה היא יו"ד סתם] . ז. ועי"ז נעשה ג"כ המשפילי לראות בשמים ובארץ . ח. ו(היינו ד)המשכת היו"ד היא באופן שהיו"ד היא מאחורי הדלי"ת. דאין היו"ד נמשך בפנימיות (בבחינת פנים בפנים), שזהו כשהיו"ד שבהדלי"ת היא מלפניו שאז היו"ד הוא קו בפ"ע ונעשה מדלי"ת ה"א [שזהו ענין המבואר להלן בהמאמר38], אבל כאן ההמשכה היא באופן שהיו"ד הוא חלק באחורי הדלי"ת (שההמשכה היא בבחינת אחוריים בלבד) . ט. כדאיתא בכהאריז"ל42 דיסו"א ארוך ומסתיים ביסוד ז"א משא"כ יסוד אימא קצר [וזהו"ע יוסף יתום מאמו], דבינה עד הוד אתפשטת. והביאור בזה הוא כמבואר בכ"מ43 שזהו בדוגמת החילוק שבין שמיעה לראי'. דאינה דומה שמיעה לראי'44, דשמיעה, בחינת הבנה והשגה, מתפשטת ותופסת רק בדברים רוחניים וזהו מה דיסוד אימא עד הוד אתפשטת. משא"כ ראי' תופסת בדברים גשמיים, ועד"ז (למעלה) יסו"א מתפשט ביסוד ז"א, עד שיסו"א ממש מתלבש ביסוד ז"א. וי"ל דזהו ג"כ45 ענין מה שאבא יסד ברתא46, וכידוע47 דשרש האותיות הם מהחכמה, ועד"ז למעלה, דספירת המלכות [שזהו"ע אות דלי"ת המבואר בהמאמר] שרשה מבחינת החכמה . י. והיינו דאי"ז שמצד הביטול דקדושה אין דבר ומציאות כלל, דאדרבא בקדושה הרי ישנו הכל (ס'איז דאָ אַלץ), אלא שענין הביטול הוא כדיוק הלשון (דסיהרא) לית לה מגרמה כלום, שלא נאמר בזה שביטולה הוא דלית לה כלום סתם (בלי תיבת לגרמה), כ"א דלית לה מגרמה כלום מצד עצמה. אבל מצד (וע"י) ביטולה להיו"ד, ספירת היסוד, הנה יש לה הכל. וזהו ג"כ ביאור המשך המאמר, שלאחר שביאר48 שבקדושה הוא ביטול, הנה מסביר31 שאין זה שאין לו דבר, כ"א אדרבא, עי"ז יש לו הכל (שבהדלי"ת דמלכות יש היו"ד דספירת היסוד). וכמו שממשיך בהמאמר (שם) בביאור מאמר רב מתיבתא49 דמאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר, שמצד הביטול דקדושה (איהו זעיר) ישנו גילוי והשפעה יותר מהריבוי (איהו רב) שבלעו"ז. וכן הוא גם בעבודה, כידוע שאין הכוונה בענין הביטול בחינת אסקופה הנדרסת ח"ו, דאדרבא, עבודת ה' צ"ל בהרחבה וכמ"ש50 ואתהלכה ברחבה, שבההנהגה בעניני קדושה, בלימוד התורה וקיום המצוות וכו' צ"ל הגבהה וכו'. ומה שצ"ל ביטול הוא בתור הקדמה, שע"י ביטול זה דונפשי כעפר לכל תהי' יהי' פתח לבי בתורתך, ע"ד הנ"ל שע"י הביטול יש לו הכל . יא. וכיון שנקודת ההמשך (דבאתי לגני) הוא דתכלית הכוונה היא שיהי' דירה לו ית' בתחתונים, דכוונה זו נוגעת לכל סדר ההשתלשלות, מובן שגם זה שתכלית הביטול (דאות ד') הוא בשביל הגילוי (דאות יו"ד) (המתבאר בסעיף זה) ישנו בכללות סדר ההשתלשלות (וכפי שיתבאר לקמן בעולמות, נשמות, תורה וכו') . יב. וכיון שהביטול בא ע"י ההתבוננות בהצמצום הא' כמים הפנים לפנים מובן שהוא בתכלית השלימות. דהנה צמצום זה שהקב"ה כביכול הניח אורו הגדול לצד אחד, הוא בבחינת סילוק לגמרי. דזהו ההפרש בין צמצום הראשון לשאר הצמצומים, דצמצום הראשון הוא סילוק אור הראשון לגמרי, משא"כ שאר הצמצומים הם מיעוט האור, שבהשתלשלות ממדריגה למדריגה מתמעט האור, נמשכת הארה ע"י פרסא ומסך וכו' [ומה שהצמצום הא' הוא בדרך סילוק הוא מפני שדוקא ע"י צמצום כזה אפשר להיות התהוות מציאות העולמות, וכדאיתא בע"ח52 דתחלת הכל הי' אור עליון פשוט ממלא כל המציאות וכו' ולא הי' מקום לעמידת העולמות ואח"כ צמצם א"ע, שהו"ע צמצום הראשון שהוא בבחינת סילוק לגמרי, ולולא שהי' הצמצום באופן כזה (בבחינת סילוק), לא הי' אפשר להיות התהוות מציאות עולמות]. וכיון שהצמצום הי' בדרך סילוק לגמרי [וכדאיתא בתניא (שם) סילק את אורו הגדול] מובן שכמים הפנים לפנים, הנה גם ביטול האדם הבא ע"י התבוננות זו (כנ"ל) הוא ג"כ בתכלית שלימות הביטול, בדוגמת הצמצום דלמעלה . יג. וגודל ההפלאה לגבי שאר הצמצומים היא: דבצמצום בדרך מיעוט האור, הנה לא זו בלבד שהאור הנמשך ע"י הצמצום גם כמו שהוא לפה"צ הוא בערך לכמו שהוא לאחה"צ, אלא שגם כללות האור שלפה"צ הוא בבחינת שייכות להאור שלאחה"צ. משא"כ בההמשכה שע"י צמצום הראשון שבדרך סילוק האור – הנה אף שגם אור הגבול (אור הקו) הנמשך לאחה"צ הוא שלא בערך לכמו שהוא לפה"צ (ראה הערה הבאה), אעפ"כ, הנה לא זו בלבד ש(ע"י שהצמצום הוא בדרך סילוק האור לגמרי) נמשך אור הגבול לאחה"צ והכלים מקבלים אותו בקבלה טובה, כ"א שנמשך גם כללות האור שלפה"צ והיינו אור הבל"ג (ראה הערה הבאה), והכלים מקבלים אותו כו'61 . יד. כי אחר שנתגלה (ע"י הצמצום) בחינת כח הגבול שבא"ס הרי זה מגביל גם את האוא"ס הבל"ג, והיינו שהאור שנתצמצם ונתעלם, שזהו האור הבל"ג ה"ה בא בבחינת גבול ע"י הרשימו (כח הגבול). דלהיות שפעולת הצמצום הוא שיתגלה כח הגבול שבא"ס, לזאת הנה כמו שקודם הצמצום כשהי' התגלות בחינת אוא"ס הבלתי בע"ג הרי הי' התגברות האור הזה הבל"ג על בחינת כח הגבול שלא הי' ניכר כלל, דגם כח הגבול הכלול בעצמותו הוא בלי גבולי ואינו אלא משלימות עצמותו ית' ויתעלה, וכדאיתא בעבוה"ק62 דא"ס הוא שלימות מבלי חסרון ח"ו, וא"ת שיש לו כח בבלי גבול ואין לו כח בגבול הרי אתה מחסר שלימותו, אלא כשם שיש לו כח בבלי גבול כך יש לו כח בגבול, הרי שגם ענינו של כח הגבול שלפה"צ הוא בל"ג, כמו"כ הנה לאחר הצמצום שהי' רצונו ית' שיהי' התגלות בחינת כח הגבול, הכח הגבול מגביל גם בחינת האוא"ס הבל"ג, ועי"ז בא אור הבל"ג בבחינת גבול, וכמבואר במאמרי אה"ק דבעל ההילולא63. אלא שכיון שהאור לאחר הצמצום הוא בהעלם הרי זה בדוגמת היו"ד שבהדלי"ת, שהיא פרט מאחורי הדלי"ת ולא בקו בפ"ע כבה"א . טו. ותכלית הכוונה בבריאת העולמות (והצמצום) הוא בשביל ישראל64, כידוע שמה שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים הוא בשביל ישראל. וכתורת הרב המגיד65 שהצמצום הוא בשביל ישראל, צדיקים, כדמיון אב המצמצם את שכלו בשביל בנו הקטן. ואע"פ שישראל ה"ז בחינת ציור אדם, מ"מ ישנו ג"כ בחינת ישראל כמו שהם למעלה מציור אדם, וכמאמר66 ישראל עלו במחשבה, שהדיוק בזה הוא דעלו בבחינת המחשבה, היינו בבחינה הכי נעלית שבמחשבה, וגם למעלה מבחינת מחשבה גם למעלה ממחשבה הקדומה דא"ק. וכמבואר בהמשך תרס"ו67 ותער"ב68 דמה שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים הוא בשביל ישראל, דנש"י כלולים גם בהבחי' דנשתוקק ונתאווה הקב"ה כו', וכמאמר69 במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים, ועמך כולם צדיקים5. ומזה מובן דגם הצמצום הראשון (קודם ציור ומציאות אדם) הוא ג"כ בשביל ישראל . טז. ובכללות, בחינת אחור ופנים דקדושה הוא גם החילוק שבין זמן הגלות ללע"ל (ולזמן שביהמ"ק הי' קיים). כמבואר בתו"א ד"ה זכור את אשר עשה לך עמלק70 דבזמן הגלות נאמר77 מחה אמחה את זכר עמלק גו', מלחמה לה' בעמלק גו', כי עבודת האדם מצ"ע היא באופן דאחרי הוי' אלקיכם תלכו, בבחינת אחור בלבד. ולכן אפשר להיות אז ההתנגדות דעמלק, וכמו שהי' בפעם הראשונה, בדרך בצאתכם ממצרים, וישראל נמצאו במדבר (שענין המדבר הוא בחינת אחור, כמ"ש78 לכתך אחרי במדבר) הנה משו"ז ויזנב בך כל הנחשלים אחריך79. וזהו ג"כ בחינת פרעה, דפרעה אותיות הערף80, וע"ד שעמלק הוא אותיות מלק, מלשון ומלק את ראשו ממול ערפו81. וע"י המלחמה בעמלק, שהו"ע העבודה בבחינת אחרי הוי' גו' ולאחר הקדמת קיום מצות מינוי מלך [כידוע82 בהג' מצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ, שצ"ל הקדמת מינוי מלך למחיית עמלק, ולאח"ז] באים לקיום מצות בנין ביהמ"ק, שאז העבודה היא בבחינת פנים. ועז"נ83 והי' בהניח הוי' אלקיך לך מכל אויביך מסביב גו', שאז יהי' העבודה דמחה תמחה (האדם עצמו) את זכר עמלק, שבכללות יהי' זה בבנין ביהמ"ק השלישי, אבל עד אז, ובפרט בזמן הגלות העבודה היא בבחינת אחור . יז. וגם כשמתבונן בפנימיות העולמות ובפנימיות הנשמה (כמבואר בתו"א70) מ"מ עבודתו היא בבחינת אחור בלבד. דהעבודה בבחינת אהבה בתענוגים (אמיתית בחינת פנימיות) ענינה קבלת שכר מעין עוה"ב, ועכשיו העבודה היא היום לעשותם85 בלבד86. ורק בצדיקים, שלבם חלל בקרבם ואצלם הוא הסרת הבגדים הצואים לגמרי, שמואסים מאד בתענוגי עוה"ז, ועבודתם היא בבחינת אהבה בתענוגים87 הנה אצלם גם עתה העבודה בבחינת פנים . יח. ראה הערה טז . יט. דגם עתה (בזמן הגלות) נמשך אצל כאו"א מישראל הארה ומעין מהעבודה שבבחינת פנים. דהרי כאו"א מישראל אומר בכל יום ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך93 (שהו"ע העבודה בבחינת פנים. ראה בתו"א70), גם כשעבודתו היא במצב דאחרי הוי' גו' . כ. וזהו מ"ש97 ששם עלו שבטים שבטי י-ה, די"ה קאי על אצילות, והיות דהשבטים הם נשמות דבי"ע לכן צ"ל עלו, עלי', בכדי שיהיו שבטי י-ה . כא. להיות שבחינת יעקב, הוא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, לכן נמשך ע"י מהביטול דאצילות גם בבריאה . כב. ברוב הדרושים מובא שיש בתורה ג' מדריגות, אבל בהמשך זה (דתרל"ז) מחלק ומבאר ד' בחינות . כג. והיינו גילוי תורת הבעש"ט, והנשיאים שלאחריו עד בעל ההילולא . כד. שזהו מדה כנגד מדה, כידוע147 דענינו של משיח הוא יחידה, וכן פנימיות התורה היא ג"כ בחינת היחידה שבתורה. ועד"ז גם העבודה אז תהי' מצד בחינת יחידה שבנפש [שאז הפדי' היא באופן של שלום, וכמ"ש148 פדה בשלום נפשי וגו', שכתוב זה הוא מהשיעור תהלים דיו"ד שבט, וכמו שנת"ל בהמאמרים הקודמים149 בארוכה] . כה. ויהי רצון שכן תהי' לנו . עיין בספר ספר המאמרים מלוקט » סדרת ספר המאמרים - מלוקט כוללת את המאמרים שהגיה הרבי במשך השנים ויצאו לאור כחוברות בפני עצמם. בספר זה תשרי חשון כסלו טבת שבט עוד... אודות המו"ל ועד הנחות בלשון הקודש ועד הנחות בלשון הקודש » "ועד הנחות בלה"ק" הוקם בשנת תשמ"א (1981) על-ידי צוות אברכים מוכשרים, במטרה להדפיס ולפרסם את תורתו של הרבי בלשון-הקודש. בקר באתר עוד במדור זה מאמר באתי לגני תש"מ מאמר באתי לגני תשמ"ח מאמר ארבעה ראשי שנים תשל"א מאמר בחודש השלישי תשל"ד מאמר הנני ממטיר לכם תשל"ז הצג הכל » עוד כתבות שיעניינו אותך לשחזר את העולם י' שבט תשכ"ט - 29 בינואר 1969 לצפיה (6:34) התוועדות לרגל י' שבט י' שבט תשכ"ז - 29 בינואר 1969 לצפיה (2:02) האם העולם שלנו הוא 'גן' או ג'ונגל? י' שבט תשל"ב - 26 בינואר 1972 לצפיה (7:27) העולם הוא הגן של אלוקים פרק 2 הוסיפו תגובה ᠋ יש לך משהו להוסיף? רוצה להעיר, לשאול, לשתף? זה המקום התחבר ראשי • תרום • כתוב לנו • שאל את הרב עברית תנאים ופרטיות • © 2024 Chabad.org

https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/5989951

התחבר מגזין תנ"ך פרשת השבוע להכיר את סידור התפילה... הגדה של פסח פרקי אבות משניות ליום השנה (יארצייט) משניות תלמוד בבלי משנה תורה להרמב"ם ספר המצוות לרמב"ם הלכות בית הבחירה לרמב"ם עם פירוש הרב עדין אבן ישראל שולחן ערוך הרב קיצור שולחן ערוך ספר התניא תורה אור לקוטי תורה דרך מצותיך היום יום ספרי כ"ק אדמו"ר סקירות ספרים להחיות את היום 3 שאלות ותשובות על ספר הזוהר מחשבת החסידות ה'נשיא' היומי - לתחילת חודש ניסן יהדות כיצד? לימוד וערכים מדורים פופולריים משפחה וקהילה מגזין אודות כתוב לנו|​שאל את הרב|​תרום ב"ה ספרים ספרי כ"ק אדמו"ר תורת מנחם התוועדויות תשל"ג באתי לגני, ש"פ בא, יו"ד שבט (מאמר א), ה'תשל"ג הנחה בלתי מוגה « הקודם מברק לקראת יום ההילולא יו"ד שבט, ה'תשל"ג הבא » ש"פ בא, יו"ד שבט, ה'תשל"ג PDF בס"ד. ש"פ בא, יו"ד שבט (מאמר א), ה'תשל"ג (הנחה בלתי מוגה) באתי1 לגני אחותי כלה2, ומביא בעל ההילולא3 מ"ש במד"ר (במקומו4 ) לגני לגנוני, למקום שהי' עיקרי בתחלה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה5, דהיינו בעוה"ז התחתון שאין למטה הימנו. וע"י חטא עה"ד (שעז"נ6 נורא עלילה על בני אדם) והחטאים שלאח"ז במשך שבעה דורות שהיתה ההנהגה באופן בלתי רצוי, נסתלקה השכינה עד לרקיע השביעי, ואח"כ עמדו שבעה צדיקים והורידו את השכינה למטה, וההתחלה בזה היתה מאברהם, דאחד הי' אברהם7, שע"י עבודתו הוריד את השכינה מרקיע ז' לו', וכן בדורות שלאח"ז, עד שבא משה שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין8, והוריד את השכינה מרקיע הא' לארץ, והיינו שלא זו בלבד שהוריד את השכינה מרקיע הא' לרקיע שלמטה ממנו, כמו הצדיקים שקדמו לו, אלא עוד זאת, שהורידה לארץ. וזהו מ"ש9 צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עלי', היינו שישראל שעליהם נאמר ועמך כולם צדיקים10, ירשו ארץ שהוא ג"ע, לפי שהם משכינים (היינו ממשיכים11 ) בחינת שוכן עד12, שהו"ע עדי עד13, דקאי על סוכ"ע, שיהי' בגילוי למטה בארץ. וזהו באתי לגני לגנוני למקום שהי' עיקרי בתחלה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה. והעניןהוא, דהנה תכלית הכוונה בבריאת והתהוות העולמות היא מה שנתאוה הקב"ה לעשות לו ית' דירה בתחתונים, לעשות דייקא, שצריך להיות ע"י מעשה דוקא, וכמש"נ למשה ועשו לי מקדש (ומשכן איקרי מקדש14 ) ושכנתי בתוכם15, ועשית (אתה) קרשים למשכן16, וכמו"כ הוא בעבודת כל אחד מישראל, בכל הדורות ובכל יום ויום, שצריך לעשות משכן שיהי' בו ושכנתי בתוכם, בתוך כאו"א מישראל17, ע"י שעושים משקר העולם קרשים למשכן. וזהו תוכן עבודתם של אנשי הצבא, דהיינו כאו"א מישראל, שהרי ישראל נקראו צבאות ה'18, לעשות דירה לו ית' בתחתונים (וזוהי נקודת ההמשך). ב) וממשיךלבאר בפרק שלישי (שהוא הפרק השייך לשנה זו19 ), מ"ש ועשית קרשים למשכן עצי שטים עומדים, דשטים הוא מלשון שטה, דפירושו נטי', וכן פירוש שטות, דהיינו, הטי' מדרך המיצוע שהוא דרך החכמה. והנה, ענין השטות בצד הבלתי רצוי הוא כמארז"ל20 אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, והיינו, שאיש ישראל מצד עצמו אינו שייך לחטא, וכמאמר אדה"ז21 : אַ איד ניט ער וויל און ניט ער קאָן זיין אָפּגעריסן פון אויבערשטן, ומה שעובר על רצון השי"ת הרי זה מצד הרוח שטות המכסה על האמת, ונדמה לו שעודנו ביהדותו. אמנם, מה שקרשי המשכן הוצרכו להיות מעצי שטים (ובפרט שזהו שמם אשר יקראו להם בלשון הקודש, ומבואר בשער היחוד והאמונה22 שהשם מורה על תוכנו של הדבר הנקרא בשם זה), שטים לשון שטות, הרי זה מורה שעבודת כל אחד מישראל היא להפוך שטות זה לקדושה. וזהו ענין עבודת הקרבנות, ועתה בזמן הגלות הנה תפלה במקום קרבנות תקנום23, ובכללות הו"ע עבודת אתכפיא ואתהפכא, וכמבואר בפרקים הקודמים ובהפרקים שלאח"ז. ומבארשם, שבפעולת הרוח שטות דנה"ב שגורמת לאדם שיעבור עבירה, יש ב' ענינים, הא', שמכסה ומסתיר על האור והגילוי דנה"א, שעי"ז נעשה אצלו קרירות והעדר ההרגש בענינים רוחניים, והב', שנה"ב עצמו גובר, שנעשה אצלו התקשרות וחמימות בעניני העולם. ומזה מובן, שגם בעבודה לבטל ולהפוך את השטות דלעו"ז ישנם ב' ענינים. וי"ל שהם שני אופני העבודה דאתכפיא ואתהפכא, וכמבואר בתניא24 בפירוש הכתוב25 ועשה לי מטעמים, לשון רבים, שיש שני אופני עבודה, דחית הרע, שזהו"ע אתכפיא, והיפוך הרע והשתמשות בו לעבודת ה', שזהו"ע אתהפכא. וזהו גם מה שביאר הבעש"ט26, דכאשר באה לאדם איזה אהבה זרה, יתבונן שמאחר ששרש האהבה שלמטה הוא מהאהבה דלמעלה, וא"כ למה יקח את האהבה התחתונה שהיא רק חלק, כשיכול ליקח כל העצם, שהוא אהבת הוי'. וכן הוא גם ביראה ובכל שבעת ימי הבנין. וזהו גם מה שמבואר באגה"ק (בשם צוואת הריב"ש)27 שכאשר ערל מדבר ומבלבלו בתפלתו ה"ה צריך להתבונן בענין זה עצמו, שכל הכח של הנכרי באותה שעה כשמדבר דברים אלו המבלבלים לעבודת הוי' דהיינו כוונת התפלה, הוא מדיבור העליון המתלבש בו, כדי שעי"ז יתעורר האדם להתפלל בכוונה יתירה כו', שזהו העבודה באופן שהדבר המבלבל גופא יתן לו תוספת כח בעבודתו. והרי מובן, שכאשר אינו יכול להפוך המחשבה זרה, שעי"ז יתוסף לו כח בעבודתו, ה"ה צריך עכ"פ לדחות את המח"ז. וא"כ, הרי ישנם שני אופני עבודה, אופן הא', שמהפך את הדבר המבלבל עד שעי"ז מתוסף לו כח בעבודתו, שזהו"ע אתהפכא, ואופן הב', שכאשר אינו יכול להפכו, אזי צריך לדחותו, שזהו"ע אתכפיא. ועד"ז י"ל במ"ש הרב המגיד28 שמה שאמרו רז"ל29 אל יאמר אדם אי אפשי בבשר כו' אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, היינו במי שלא חטא מעולם, אבל הבע"ת צ"ל כל מיני רע ואיסורים מאוסים אצלו, ושיאמר אי אפשי כו', בכדי שלא יפול ח"ו. ומזה מובן, שאצל הצדיק הנה הרצון הפכי גופא מעורר אצלו העבודה דאבי שבשמים גזר עלי, שהו"ע הקב"ע שאין למעלה הימנו, משא"כ הבע"ת שאצלו צריך להיות הסדר שיאמר אי אפשי, היינו שאי אפשר לו לסבול הענין ההפכי המנגד ובורח ממנו כו', שזהו בדוגמת שני האופנים הנ"ל בשעה שהעו"ג עומד כנגדו בתפלתו ומבלבלו, ובכללות הו"ע אתכפיא ואתהפכא. אמנםבפרק זה, אין המכוון לבאר אופני עבודת אנשי הצבא, אלא לבאר מעמדם ומצבם, דהיינו איך יכול להיות שיהי' במצב כזה שיחטא. ומבאר שזהו מצד הרוח שטות, והיינו, שע"י התלבשות נה"א בנה"ב נעשים ב' ענינים, הרתיחות בעניני עולם, והקרירות בעניני קדושה. וכל זה צריך להפוך לקדושה, ולעשות מזה דירה לו ית'. ג) והנהכיון שכל סדר ההשתלשלות הוא בשביל ישראל, וכמ"ש30 בראשית ברא אלקים, ואמרז"ל31 בשביל ישראל שנקראו ראשית, ובשביל התורה שנקראת ראשית, הרי מובן, שכל מה שיש למטה ה"ז בא מענין זה כפי שהוא למעלה, אלא שמובדלים זמ"ז בהבדלות אין קץ, והם באין ערוך זל"ז. ומזה מובן גם בנוגע לענינים דקרירות וחמימות הנ"ל, שאף שאינם שייכים למעלה אפילו בדקות דדקות, כי שם הוא תכלית הקדושה, מ"מ, יש נתינת מקום על זה למעלה, בדרגה שבה מתחילה הנתינת מקום למציאות העולמות32. ויובןזה ע"פ תורת הבעש"ט בענין מעשה בראשית, דכתיב30 בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, ואיתא בזהר33 דקאי על הע"ס, דבראשית קאי על הג' ראשונות, את השמים קאי על ז"א, ואת הארץ קאי על מלכות, וממשיך בכתוב34 שהבריאה היתה ע"י ויאמר אלקים יהי אור, ומפרש בכתר שם טוב35, כלומר, ויאמר הש"י מכח מדת אלקים שהוא מדת הגבורה המצמצם האור, מחמת זה יהי' אור המתקיים שיוכל העולם לסובלו. וי"ל, שמזה נמשך בריבוי השתלשלות שיהיו שני הענינים הנ"ל, קרירות בעניני קדושה וחמימות בעניני העולם, דהצמצום שהי' בהאור (העלם האור) גורם העדר החיות, שהו"ע הקרירות בעניני קדושה, ומצד האור המתקיים במציאות העולם, נמשך רתיחות בעניני העולם שהם היפך מאלקות. וזהו גם מה שמבאר הרב המגיד באור תורה36 על מ"ש (ויאמר אלקים יהי אור) ויהי אור, דלכאורה אינו מובן (כפי שהקשה בזהר37 ובספר הבהיר38 ) למה נאמר ויהי אור, ולא נאמר ויהי כן, כמו בשאר המאמרות, ומבאר, דאיתא בר"מ39 יהי אור דא חסד, ויהי אור דא גבורה, והיינו, שהציווי הי' שיהי' אור החסד, אך בפועל נמשך מהות אור אחר, ולכן לא נאמר ויהי כן, אלא ויהי אור, דהיינו גבורה. ומוסיף בזה באור תורה להרב המגיד40, שאמרו רז"ל41 כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער, וז"ש ויהי אור, ר"ל מכח הצמצום שהוא נראה כמו צער לעולם. ומזה נעשה נתינת מקום לב' הענינים דקרירות וחמימות הנ"ל, והיינו, שהצמצום הראשון דויאמר אלקים, שהוא בדרך סילוק, הנה מזה נעשה למטה הקרירות בעניני קדושה, והצמצום השני דויהי אור, שמורה על הגבורה, שעי"ז נעשה האור המתקיים שנותן מקום לגדרי העולם, הנה מזה נעשה העלם והסתר למטה, שפועל החמימות בעניני העולם. ד) והנהכיון שמקור הרוח שטות הם הקליפות, הרי מובן, שגם בקליפות עצמם יש שני הענינים הנ"ל. והענין בזה, כמבואר בלקו"ת פ' נצבים42 דבדרך כלל הן שני מונעים, הא' נמשך מחסד דקליפה, והוא הקרירות שגורמת מניעת היגיעה בועשה טוב, והב' מבחי' גבורה דקליפה, שהוא החמימות לגרום תאות איסור כו'. ובכללות זהו בחי' עשו וישמעאל43, שעשו הוא גבורה דקליפה, וישמעאל הוא חסד דקליפה. ומזה מובן שגם בשרש הקליפות צ"ל שני ענינים אלו. ויובן ע"פ מ"ש בדרוש מילדות העבריות לאדמו"ר האמצעי44, דמקום הקליפות הוא בין הפנימי להמקיף, דפניהם אל הפנימי שהו"ע היושר, ואחוריהם אל המקיף והעיגולים. והיינו שיניקת החיצונים היא בב' אופנים45, אופן הא' הוא שאחוריהם אל המקיף, שזהו שיניקתם היא מהמקיף, וכמ"ש46 שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך, וכמ"ש47 אם תגבי' כנשר, דקאי על הקליפות שמגביהים עצמם כנשר לבחי' המקיף, ומשם יכולים לקבל, לפי שבבחי' זו נאמר48 אם צדקת מה תתן לו וגו', עד שמשם יכול לקבל אפילו פרעה. ואופן הב' ביניקת החיצונים הוא שפניהם אל הפנימי, שזהו היושר, והיינו, שע"י ריבוי הצמצומים וריבוי ההשתלשלות יכולים לקבל גם מהפנימי. וזהו מ"ש49 כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, דבן קאי על הבינה, והיאורה תשליכוהו, היינו שמסתלק אורו לבחי' המקיף, ויומשך רק בריבוי צמצומים, שעי"ז נעשה בבחי' מציאות כו'. וזה גורם לשתי תנועות הנ"ל, קרירות בעניני קדושה וחמימות בעניני העולם. ה) והנהכיון שישראל הם המבררים את שני הענינים הנ"ל, הרי מובן, שגם בנש"י ישנם ב' הענינים. והענין יובן ע"פ מ"ש באור תורה להרב המגיד50, לא הי' צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם51, ולמה גלה להם מעשה בראשית כו', כמשל אב המצמצם את שכלו ומדבר דברי קטנות בשביל בנו הקטן כו' (ועד"ז הוא למעלה. וממשיך), ובהקב"ה העבר והעתיד שניהם שוים, והי' הוא ית' מתענג ממעשה הצדיקים, וצמצם את עצמו כו'. וממשיך לבאר52 בפירוש הפסוק53 נעשה אדם בצלמנו גו', ע"פ משל מאדם שיש לו בן, שאף שהבן עבר מכנגד פניו והלך מאתו, עכ"ז נחקקה הצורה של הבן במחשבה של האב. אך מי שלא הי' לו בן מעולם, לא יכול לומר שיהא נחקק במחשבתו צורת הבן שיהי' לו אח"כ, כי עדיין לא ראה אותו ולא הכיר צורתו, וזהו דרך בנ"א, אבל אצל הש"י שייך זה לומר אף קודם שנבראו ישראל הי' נחקק צורתם במחשבה, כמ"ש רז"ל54 ישראל עלה במחשבה, כי אצלו ית' העבר והעתיד א'. וצריך להבין, למה מביא המשל מאדם שיש לו בן, ואח"כ אומר שאינו דומה כו', והלא הי' יכול לומר מלכתחלה איך שהוא למעלה, שעלה במחשבתו כו'. גם צריך להבין מה שמביא משל מבן קטן, דלכאורה, אף שעכשיו הסדר הוא שמתחלה הבן הוא קטן ואח"כ מתגדל, הרי הקב"ה הי' יכול להוות לכתחלה בן גדול, ובפרט ע"פ מארז"ל55 שכל מעשה בראשית בקומתן ובצביונם נבראו, וא"כ הרי כך הי' בפועל, שלכתחלה נברא בן גדול, וכדאיתא במדרש56 שאדם וחוה נבראו כבני עשרים. אך הענין בזה, שהמכוון הוא לקטנות וגדלות בעבודת הוי'. דהנה, הנשמה ה"ה אלקות כמו שנעשה נברא57, עד שיכולה להתלבש בגוף ונה"ב, שלכן נעשית מציאות בפ"ע, אלא שאעפ"כ ה"ה מיוחדת באלקות. וכמבואר בלקו"ת58 שאין זה כמו הבן שנלקח ממוח האב ונפרד ממנו אח"כ כו', וגם אינו מחויב ע"פ הדין למסור נפשו בשביל אהבת אביו, כי חייך קודמין59, ואבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת כו'60, וזה מחמת שהוא נהי' מהות בפ"ע (אף שברא כרעא דאבוה61 ). אך הנשמה אינו כך, רק כולא חד, ואינה נפרדת ממנו ית' כלל, ולכן מוכרח להיות לה אהבה כו' במס"נ ממש. ומזה מובן, שכיון שהנשמה היא אלקות שנעשה נברא, לכן שייך המשל מאב ובן, שלאחר שהבן כבר נמצא מצייר האב במחשבתו צורת הבן, ומ"מ הנשמה היא מיוחדת באלקות, ואינה במציאות לעצמה, וכמו שקודם שנבראו הי' נחקק צורתם במחשבתו, כיון שאצלו ית' העבר והעתיד כאחד. וזהו שבתחלה ה"ה בקטנות, היינו שהוא כמו בן קטן, ואח"כ בא לגדלות, דהיינו שמגיע לבחי' מס"נ. וזהו בהתאם לשני הענינים שבנשמה, אשר בכחם מבררים את ב' הענינים שברוח שטות, קרירות בעניני קדושה וחמימות בעניני העולם. ו) והנההכח שיש לנש"י לברר את העולם הוא ע"י תורה ומצוות, ומזה מובן שגם בתורה ומצוות ישנם ב' ענינים אלו. ויובן ע"פ מ"ש בהוספות לתו"א62 ד"ה ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, ובאריכות יותר באוה"ת63 על הפסוק, שכדי לבטל יניקת החיצונים בב' אופנים הנ"ל (ס"ד), צ"ל חרב של שתי פיות45. והענין בזה, דהנה, אף שהתורה היא נעלמה מעין כל חי64, והמצוות הם חוקיו ומשפטיו65 של הקב"ה, הרי מ"מ אמרו רז"ל66 וכי איכפת לי' להקב"ה שיהא שוחט מן הצואר או מן העורף, אלא לא ניתנו המצוות אלא כדי לצרף בהם את הבריות, ועד"ז אמרו רז"ל67 בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. וז"ש ואתה מרבבות קודש מימינו וגו'68, דקאי על התורה שניתנה מימין69, ולאח"ז נאמר אש דת למו, שהו"ע הגבורה, היינו, שיש בתורה ב' הענינים דימין ושמאל [וכיון שע"י התורה צריכים לפעול בעולם, לכן אומר לפנ"ז הופיע מהר פארן וזרח משעיר למו, כמארז"ל70 שהחזיר התורה על עשו וישמעאל ולא קבלוה, והרי שעיר ופארן קאי על עשו וישמעאל, שזהו"ע חסד וגבורה דקליפה כנ"ל]. ובכללות הרי זה ב' הענינים דתורה ומצוות, ובפרטיות יותר, בתורה גופא, תורה שבכתב ותורה שבע"פ, ובמצוות גופא, מצוות עשה ומצוות ל"ת71. ז) והנהכשם שנת"ל שישנם שני ענינים אלו בקליפות, וכן בישראל ובתורה, הרי כיון שהבירור הוא בעולם, מובן, שגם בעולם ישנם שני ענינים אלו. ויובן ע"פ המבואר בד"ה מי כמכה באלים הוי' לאדמו"ר מהר"ש72, שישנם שני ענינים הפכיים בהתהוות העולמות, דמה שבריאת העולם נקרא יש מאין, הרי זה לפי שההתהוות היא באופן של העלם והסתר הבורא מהנברא, עד שבעוה"ז אין ראי' וידיעה באלקות. ולאידך גיסא, הרי מציאות העולם היא מציאות אמיתית, וראי' לזה, ממש"נ בראשית ברא אלקים, ועוד ראי', ממשארז"ל73 שנים לוקטין קשואין אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב, העושה מעשה חייב האוחז את העינים פטור, ואם נאמר שהעולם הוא רק אחיזת עינים, הרי גם העושה מעשה הי' צריך להיות פטור, כיון שגם זה אינו אלא אחיזת עינים. ומזה מוכח שמציאות העולם היא מציאות אמיתית. ושני ענינים אלו שבהעולם הם ע"ד ב' הענינים הנ"ל, דמה שהעולם הוא מציאות לעצמו, ה"ז פועל החמימות בעניני העולם, ומה שהעולם נברא באופן של העלם והסתר הבורא מהנברא, ה"ז פועל הקרירות בעניני קדושה. וזהוגם מ"ש74 אין ערוך לך בעוה"ז, וכפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בהמשך תער"ב75, ובד"ה למען דעת דשמח"ת תר"פ76, שאמיתיות ענין אין ערוך הוא בעוה"ז דוקא (וזהו ג"כ הענין דדירה בתחתונים דוקא), וע"י הידיעה שהעולם הוא באין ערוך, יודעים שגם האורות העליונים הם באין ערוך. דהנה, האור מצ"ע הוא מעין המאור, ולכן לא נרגש שהוא באין ערוך, להיותו מעין המאור, וככל שתגדל מעלת המאור וככל שיתמעט האור (ווי הויך דער מאור זאָל נאָר ניט זיין, און ווי נידעריק דער אור זאָל ניט זיין), הרי האור הוא מעין המאור. ולכן הנה הענין דאין ערוך נרגש בכלים דוקא, ובכלים גופא, דוקא בכלים שאינם בערך אל האור, דהיינו עוה"ז, שדוקא בו נרגש איך שהכל אין ערוך אליו ית'. ונמצא, שיש שני ענינים הפכיים בענין ההתהוות, דמחד גיסא, הרי ההתהוות הוא דוקא מעצמותו ומהותו שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו77, ולאידך גיסא, הרי ההתהוות היא באופן שנעשה מציאות ודבר נפרד, והרי כל זה אינו שייך בעילה ועלול, שהרי בהשתלשלות עו"ע לא נעשה מציאות ודבר נפרד, וככל שישתלשל למטה (ווי נידעריק מ'זאָל ניט גיין), הרי עדיין יש לו שייכות להעילה, והוא ע"ד האור שמרגיש את מקורו, ולכן הנה דוקא העולם שנתהווה באופן של יש מאין, ה"ה מציאות לעצמו ודבר נפרד. ומב' ענינים הנ"ל באים שני התנועות של קרירות בעניני קדושה וחמימות בעניני העולם. ח) אמנםעבודתם של אנשי הצבא, צבאות הוי', היא, להפוך השטות דהעולם לקדושה, והיינו ע"י שמתבונן במצבו, בשני הענינים דקרירות בעניני קדושה וחמימות בעניני העולם, ואח"כ לומד את המעשה אשר יעשון כו', בפשטות הענינים, פרטי הדינים בנגלה דתורה, ואח"כ גם בפנימיות הענינים, כפי שנתגלו בתורת החסידות. וזוהי כללות העבודה דועשו לי מקדש שעי"ז יהי' ושכנתי בתוכם, ועד שיקום איש מבית דוד כו' ויקבץ נדחי ישראל, ויבנה בית המקדש במקומו78, בביאת משיח צדקנו, ואז יקויים היעוד והיתה להוי' המלוכה79. « הקודם מברק לקראת יום ההילולא יו"ד שבט, ה'תשל"ג הבא » ש"פ בא, יו"ד שבט, ה'תשל"ג הערות שוליים 1. מאמר זה מיוסד בעיקרו על פרק השלישי* מד"ה באתי לגני ה'שי"ת. לכמה ענינים שבהמאמר – ראה ד"ה באתי לגני שנאמר במוצש"ק זה, והמשכו בד"ה ובנ"י הלכו ביבשה דש"פ בשלח, וד"ה בחודש השלישי דש"פ יתרו (לקמן ע' 78 ואילך. ע' 132 ואילך. ע' 162 ואילך). *) הפרק השייך לשנה זו – ראה תו"מ סה"מ באתי לגני ח"א ע' VI. וש"נ. 2. שה"ש ה, א. 3. רד"ה באתי לגני ה'שי"ת. 4. שהש"ר עה"פ. 5. ראה ב"ר פי"ט, ז. 6. תהלים סו, ה. תנחומא וישב ד. וראה ד"ה באתי לגני תשל"א (תו"מ סה"מ שבט ע' כה ואילך). 7. יחזקאל לג, כד. 8. ויק"ר פכ"ט, יא. 9. תהלים לז, כט. 10. ישעי' ס, כא. וראה סנהדרין ר"פ חלק. 11. ראה מהרז"ו לב"ר שם. מתנות כהונה ומהרז"ו לבמדב"ר פי"ג, ב. 12. ע"פ ישעי' נז, טו. נוסח התפלה – שחרית דשבת ויו"ט. 13. ישעי' כו, ד. וראה לקו"ת פקודי ד, סע"ד ואילך. ז, ב ואילך. ביאוה"ז לאדמו"ר האמצעי וארא לז, ד [פו, ג] ואילך. 14. עירובין ב, א. 15. תרומה כה, ח. 16. שם כו, טו. 17. הובא בשם רז"ל בלקו"ת ר"פ נשא כ, סע"ב. ובכ"מ. וראה ראשית חכמה שער האהבה פ"ו קרוב לתחילתו (ד"ה ושני פסוקים). אלשיך תרומה עה"פ ("שמעתי לומדים"). של"ה סט, א. רא, א. חלק תושב"כ תרומה שכה, ב. שכו, ב. וראה לקו"ש חכ"ו ע' 173 הערה 45. 18. פרשתנו יב, מא. 19. ראה לעיל הערה 1 ובשוה"ג. 20. סוטה ג, א. 21. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ע' שפד (נעתק ב"היום יום" כה תמוז). שם ע' תקמז (נעתק ב"היום יום" כא סיון). וראה גם ד"ה באתי לגני הנ"ל פרקים ג-ד. סה"מ תרפ"ד ע' רטו. שם ע' רמג. ועוד. 22. פרק א. 23. ברכות כו, א-ב. 24. פרק כז (לד, ריש ע"ב). 25. תולדות כז, ד. 26. צוואת הריב"ש סימן קכ. 27. סכ"ה (קמא, א). 28. הובא בלקו"ת ואתחנן ט, ד. וראה גם המשך מים רבים תרל"ו ע' רלד. סה"מ תש"ד ע' 136. ד"ה באתי לגני תשי"ג ספ"ז (תו"מ סה"מ שבט ע' פג). ובכ"מ. 29. תו"כ ופרש"י ס"פ קדושים. 30. בראשית א, א. 31. הובא בפרש"י עה"פ. 32. בהבא לקמן – ראה גם ספר הערכים-חב"ד ח"ד ערך אוא"ס (ד) ע' תד ואילך ובהנסמן שם. 33. ח"א רנו, ב. וראה אוה"ת בראשית תפז, סע"ב ואילך. סה"מ תרנ"א ע' פט ואילך. 34. שם, ג. 35. סימן רמז. 36. סימן ד. 37. ח"א רסד, א (בהשמטות). ח"ב קכז, ב. קסז, א. 38. סימן נז (קצ). 39. ראה זהר ח"ב שם (קסז, א). תיקוני זהר תיקון ל (עד, א). 40. סוף סימן ב. וראה ג"כ שם סוף סימן קפג. 41. מגילה יו"ד, ב. 42. נא, ד. 43. ראה אוה"ת דברים ע' טו; ברכה ע' א'תתמ (ומציין ללקו"ת נצבים הנ"ל). 44. תו"ח שמות מג, ב [לא, ג] ואילך. וראה שם לג, א [כג, ד] ואילך. 45. ראה גם סה"מ תש"ד ע' 84 ואילך. 46. משלי ל, כח. – ראה ב"ר פס"ו בסופה. עמק המלך שער ו פמ"ה. שער יד פ"ט ופצ"ח. 47. עובדי' א, ד. 48. איוב לה, ז. 49. שמות א, טז. וראה תו"ח שם מז [לד], ב ואילך. וראה שם לו, א [כו, א-ב] ואילך. 50. סימן א. 51. פרשתנו יב, ב. 52. סימן ו. 53. בראשית א, כו. 54. ב"ר פ"א, ד. 55. ר"ה יא, א. 56. ב"ר פי"ד, ז. 57. ראה ביאורי הזהר פינחס לאדמו"ר האמצעי קיד, ד [רכז, ג] ואילך. להצ"צ ח"א ע' תקמו ואילך. 58. דרושים לר"ה סב, ד. 59. ב"מ סב, א. 60. שם לג, א במשנה. 61. עץ חיים שער כג (שער פרק הצלם) פ"א בשם רז"ל. יונת אלם רפ"ד. רפפ"ב. עמק המלך שער עולם הבריאה פי"ז (קעד, ג). של"ה קנד, א. וראה עירובין ע, ב. תוס' יבמות ג, א (ד"ה מקמי). רש"י כתובות צב, א (ד"ה כבעל). 62. קב, ב ואילך. 63. אוה"ת ויחי תכט, סע"ב ואילך. 64. איוב כח, כא. 65. תהלים קמז, יט. 66. תנחומא שמיני ז. ב"ר פמ"ד, א. 67. קידושין ל, ב. 68. ברכה לג, ב. 69. ברכות סב, א. תנחומא ברכה ה. 70. ע"ז ב, ב. תנחומא שם ד. זח"ג קצג, א. וראה ספרי ופרש"י ברכה שם. 71. ראה גם המשך תער"ב ח"א ע' שמט [תעז]. 72. סה"מ תרכ"ט ע' קסא ואילך. וראה גם המשך מים רבים תרל"ו פרק קנח. סה"מ תרמ"ג ע' צה ואילך. המשך תרס"ו ע' תלב [ס"ע תקסז ואילך]. סה"מ תרפ"א ע' קז. ד"ה באתי לגני (הא') תשל"ד (תו"מ סה"מ באתי לגני ח"א ע' קלב ואילך). וראה ד"ה ובנ"י הלכו ביבשה (לקמן ע' 132 ואילך). 73. סנהדרין סז, א במשנה. 74. נוסח תפלת שחרית דשבת. 75. ד"ה עוטה אור פ"ז (המשך תער"ב ח"א ע' יא [יד] ואילך). 76. סה"מ פר"ת ע' נ ואילך. וראה גם ד"ה יחיינו תרצ"ד פי"ד. סד"ה אין ערוך (הא') תרצ"ד (סה"מ תשי"א ע' 39 ואילך. שם ס"ע 113 ואילך). 77. ראה תניא אגה"ק ס"כ (קל, סע"א ואילך). 78. ראה רמב"ם הל' מלכים פי"א ה"ד. 79. עובדי' א, כא. עיין בספר תורת מנחם - התוועדויות » סדרת תורת מנחם - התוועדויות היא סדרת ספרים שבה מופיעים כל המאמרי החסידות והשיחות שנשא הרבי מליובאוויטש בהתוועדויות שהתוועד ברבים, וכן מכתבים שכתב לכלל הציבור. בספר זה התוועדויות תש"י התוועדויות תשי"א התוועדויות תשי"ב התוועדויות תשי"ג התוועדויות תשי"ד עוד... אודות המו"ל ועד הנחות בלשון הקודש ועד הנחות בלשון הקודש » "ועד הנחות בלה"ק" הוקם בשנת תשמ"א (1981) על-ידי צוות אברכים מוכשרים, במטרה להדפיס ולפרסם את תורתו של הרבי בלשון-הקודש. בקר באתר עוד במדור זה ש"פ בא, יו"ד שבט, ה'תשל"ג באתי לגני, מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט (מאמר ב), ה'תשל"ג מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט, ה'תשל"ג ובני ישראל הלכו ביבשה, ש"פ בשלח, שבת שירה, י"ז שבט, ה'תשל"ג ש"פ בשלח, שבת שירה, י"ז שבט, ה'תשל"ג הצג הכל » עוד כתבות שיעניינו אותך לשחזר את העולם י' שבט תשכ"ט - 29 בינואר 1969 לצפיה (6:34) התוועדות לרגל י' שבט י' שבט תשכ"ז - 29 בינואר 1969 לצפיה (2:02) האם העולם שלנו הוא 'גן' או ג'ונגל? י' שבט תשל"ב - 26 בינואר 1972 לצפיה (7:27) העולם הוא הגן של אלוקים פרק 2 הוסיפו תגובה ᠋ יש לך משהו להוסיף? רוצה להעיר, לשאול, לשתף? זה המקום התחבר ראשי • תרום • כתוב לנו • שאל את הרב עברית תנאים ופרטיות • © 2024 Chabad.org

הכנסת אשכול זה והלימוד בו לזכות ולשמירת חיילי צבא הגנה לישראל ובתוכם לזכות בננו החייל נהוראי בן אורה דליהנה להצלתו ולשמירתו מהאויב הפנימי והאויב החיצון ושיזכה להיות גם חייל מצליח של הויה ויקיים את שליחותו בעולם להמשיך קדושה וטהרה לעולם ולהמשיך את אור השכינה לעולם מתוך בריאות ושמחה ונאמר אמן נצח סלה ועד