שיחות של הרבי זיע"א על פרשת תצוה

התחבר ספרים תנ"ך פרשת השבוע להכיר את סידור התפילה... הגדה של פסח פרקי אבות משניות ליום השנה (יארצייט) משניות תלמוד בבלי משנה תורה להרמב"ם ספר המצוות לרמב"ם הלכות בית הבחירה לרמב"ם עם פירוש הרב עדין אבן ישראל שולחן ערוך הרב קיצור שולחן ערוך ספר התניא תורה אור לקוטי תורה דרך מצותיך היום יום ספרי כ"ק אדמו"ר סקירות ספרים להחיות את היום 3 שאלות ותשובות על ספר הזוהר מחשבת החסידות ה'נשיא' היומי - לתחילת חודש ניסן יהדות כיצד? לימוד וערכים מדורים פופולריים משפחה וקהילה מגזין אודות כתוב לנו|​שאל את הרב|​תרום ב"ה ספרים ספרי כ"ק אדמו"ר תורת מנחם התוועדויות תשכ"ה ואתה תצוה, ש"פ תצוה, י"א אדר-ראשון, ה'תשכ"ה הנחה בלתי מוגה « הקודם שיחת ש"פ תרומה, ד' אדר-ראשון, ה'תשכ"ה הבא » שיחת ש"פ תצוה, י"א אדר-ראשון, ה'תשכ"ה PDF בס"ד. ש"פ תצוה, י"א אדר-ראשון, ה'תשכ"ה (הנחה בלתי מוגה) ואתהתצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד1, וממשיך בפסוק שלאח"ז2 באוהל מועד גו' יערוך אותו אהרן מערב עד בוקר גו'. וידוע הדיוק בזה בדרושי רבותינו נשיאינו3, דמאחר שהדלקת הנרות היא ע"י אהרן, למה הציווי הוא ויקחו אליך, דמשמע שיביאו השמן אל משה. וגם צריך להבין מה שבפסוק הראשון, גבי ויקחו אליך (אל משה), נאמר להעלות נר תמיד, ובפסוק השני, גבי אהרן, נאמר מערב עד בוקר. ב) ולהביןזה יש לבאר תחילה כללות הענין דשמן זית, דהנה, ע"פ המבואר בדרושי רבותינו נשיאינו (בתורה אור ובלקוטי תורה, ובארוכה יותר בהכתבים שלא נדפסו עדיין) יש בזה ב' אופנים4. אופן הא', שהשמן הוא נעלה יותר מהזית, כי, הזית מסתיר ומעלים על השמן שבתוכו, ולכן יש צורך בכתישת הזית כדי להוציא ממנו את השמן. וענינו בעבודה, שזית מורה על הגוף ונה"ב שמקליפת נוגה, שמעלימים ומסתירים על נפש האלקית (שמן) המלובשת בהם, ולכן צריך לכתשם כו' כדי שלא יעלימו על אור הנשמה, כמאמר הזהר5 גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי'. וזהו גם מה שהטעם הגשמי של הזית (שנמשך ומשתלשל מענינו הרוחני) הוא מר, וכמארז"ל6 על הפסוק7 והנה עלה זית טרף בפי', אמרה יונה יהיו מזונותי מרורין כזית כו', שמרירות זו מורה על בחי' חשוכא ומרירו דסט"א. וזהו גם מה שהזית משכח תלמודו של ע' שנה8, והיינו, שההעלם וההסתר דזית הוא עד כדי כך שאף שלמד במשך כל ימי חייו, ימי שנותינו בהם שבעים שנה9, ולימודו הי' כדבעי (לא באופן דמגלה פנים בתורה שלא כהלכה ח"ו, שאז אין חסרון אם ישכח זאת), לשמה וכו', שלכן נקרא בתורה בשם "תלמוד" (תלמודו), הנה בכחו של הזית (העלם והסתר הגוף ונה"ב) להשכיח זאת, והרי השכחה היא מעולם הקליפות10. ולכן צ"ל כתישת הזית (שזהו"ע דכתית), שזהו"ע דאתכפיא סט"א, ע"י בירור הגוף ונה"ב כו', ועי"ז מתגלה השמן (שלא זו בלבד שאינו מר, אלא אדרבה, יש בו ענין המתיקות11), שענינו בספירות הוא בחי' החכמה12 (שלכן מחזיר תלמודו של ע' שנה8, וכיון שבכחו להחזיר תלמודו, הרי מובן שהוא למעלה ממנו, והיינו, לפי שענינו של השמן הוא לא רק בחי' חכמה הגלוי', אלא גם בחי' חכמה סתימאה13), שהו"ע הביטול לאלקות. ואופן הב'14, שהזית הוא למעלה מהשמן [והיינו מצד פנימיות הענינים למעלה, דכיון שהזית הוא המקור שממנו בא השמן, ה"ה למעלה ממנו. ולהעיר ממ"ש הפרדס15 בענין יסוד ובנין, שמה שלמטה מקומו בתחתית, הנה למעלה הוא העליון, כמו היסוד, שלמטה הוא בתחתית הבנין, אבל למעלה הוא במדריגה נעלית יותר, למעלה מהבנין. ועד"ז בנוגע לזית שהוא מקור (יסוד) השמן, שבפשטות הענינים כפי שהם למטה, הזית הוא במדריגה תחתונה מהשמן, אבל בפנימיות הענינים כפי שהם למעלה, הזית הוא במדריגה עליונה יותר מהשמן], והיינו, שככל שגדלה מעלת השמן, בחי' החכמה (כולל גם ח"ס, כנ"ל), הנה הזית שהוא מקור השמן הוא במדריגה נעלית יותר. ועפ"ז, גם ענין המרירות (החושך) שבזית רומז על מדריגתו הנעלית, שהוא מבחי' הכתר שלמעלה מהחכמה (שמן), וכמ"ש16 ישת חושך סתרו, שנקרא חושך להיותו מופשט מכל גדר של אור הבא בגילוי17. ג) וישלומר שבזה תלוי גם הפירוש דשמן זית זך, אם זך קאי על השמן, כפירוש רש"י [שיש בו גם סודות התורה] זך בלי שמרים, או שקאי על הזית, כפי' הראב"ע [שגם בפירושו יש סודות התורה, וכפי שמצינו שפירושו הובא ונתבאר בדא"ח בכ"מ (ולהעיר ממ"ש עליו אדמו"ר האמצעי18 (ולע"ע לא מצאתי זה במק"א19) שמסר נפשו על קידוש השם)] שצריך ליקח הגרגרים שאין בהם עיפוש או שלא נאכלה קצתם, ומהם יעשו השמן כו'. והענין בזה, שלפי פשטות הענינים, שהזית שמעלים ומסתיר על השמן מורה על הגוף ונה"ב שמעלימים ומסתירים על אור הנשמה, צ"ל זהירות מיוחדת בבחירת הזית, שהזית עצמו יהי' זך (כפי' הראב"ע), כי, כאשר הזית אינו זך, והיינו, שהגוף ונה"ב אינם מזוככים כלל, אלא הם בתוקף החומריות, הנה לפעמים יכול להיות שגם העצה דמבטשין לי'5 לא תועיל להתגבר על חומריות הגוף ונה"ב. וע"ד הידוע20 בנוגע לקליפת עמלק, שאין שום דבר המועיל לזה כו', אלא שבירתו זוהי תקנתו21. ולכן יש צורך שהזית עצמו יהי' זך, ואז בודאי תועיל הכתישה כו' לעשותו כלי לאלקות. אבל מצד פנימיות הענינים, שהזית הוא בחי' ישת חושך סתרו, שהוא למעלה גם מהאור השייך להשתלשלות העולמות, והוא תכלית הקדושה והביטול, אין צורך בזהירות ודקדוק בנוגע לזית עצמו, אלא רק בשייכות לשמן הבא ממנו, שהו"ע ההמשכה לבחי' החכמה, שהיא ראשית הגילוי בהשתלשלות, ויש לה שייכות לעולמות, ולכן צ"ל זהירות שהשמן והביטול יהי' נקי מכל תערובות, זך בלי שמרים (כפי' רש"י, שפירושו הוא יינה של תורה22, שהו"ע הסוד והפנימיות בפנימיות התורה גופא, ולכן מפרש ע"פ פנימיות הענינים). וישלבאר הדיוק בשלילת ענין השמרים דוקא, שאינם תערובת דבר זר, אלא באים מהזית עצמו, והיינו לפי שמצד ספירת החכמה (שמן) אין מקום למציאות של דבר זר (נפרד) ממש (וכידוע שבעולם האצילות, שכללותו הוא בחי' החכמה23, לא יגורך רע24), כיון שמאיר בה אוא"ס שהוא לבדו הוא ואין זולתו (שזוהי מדריגת החכמה)25, אלא שמצד שייכותה לעולמות שייך בה שמרים, שהם דבר זר בערך השמן, שזוהי מדריגת החכמה עצמה (ובמכ"ש מזה שאפילו בנוגע לחכמה סתימאה איתא בזהר26 דשקיט ואשתכיך באתרי' כחמר טב על דורדייא כו' (שזהו"ע השמרים), ועאכו"כ שבבחי' החכמה שייך ענין של שמרים. וכל זה שייך רק בענין השמן, בחי' החכמה, משא"כ בענין הזית שהוא מקור החכמה, לא שייך אפילו ענין של שמרים). וישלהוסיף ולבאר גם הדיוק בלשון רש"י טיפה ראשונה (ולא הראשון סתם, כלשון המשנה27 והרמב"ם28), דלכאורה אינו מובן דיוק הלשון טיפה, שהרי אין זה לפי ערך כמות השמן הדרוש להדלקת המנורה אפילו ללילה אחד ששיעורו חצי לוג29. ויובן ע"פ המבואר בלקו"ת30 בענין שיעור כזית, שזית הוא בחי' י' דשם הוי'31, שאינו צמצום גמור אלא רק ע"ד לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה כו'32, והיינו, שגם שיעור מועט כולל בתוכו הרבה כו', ועד להמשכה עצומה (כהלשון בלקו"ת30), והיינו לפי ששרש ההמשכה הוא מלמעלה מסדר השתלשלות. ועפ"ז מובן גם בנוגע לדיוק הלשון טיפה. ומדייק טיפה ראשונה, כי, בטיפה יש ב' מדריגות. טיפת היסוד שעל ידה היא ההמשכה מז"א למלכות (וזהו"ע השמן השני שכשר למנחות), וטיפת יסוד אבא, שהו"ע ההמשכה מבחי' החכמה (וזהו"ע השמן הראשון שכשר למנורה). וזהו הדיוק ברש"י טיפה ראשונה, שרומז על המשכת החכמה (ולא על ההמשכה מז"א, שזוהי הטיפה השני'). ד) והנהכדי לבוא לבחי' היותר נעלית דשמן זית זך, צריך להיות הענין דכתית, שהו"ע כתישת הזית. וענין זה הוא לא רק בנוגע לזית כפי שהוא במדריגה התחתונה, שהמרירות של הזית מורה על בחי' חשוכא ומרירו דסט"א, וכתישת הזית הו"ע דאתכפיא סט"א (כנ"ל ס"ב), אלא גם כפי שהזית הוא במדריגה העליונה, מקור השמן, והמרירות שבו מורה על בחי' ישת חושך סתרו, ועד שמצד גודל מעלתו לא שייך בו אפילו ענין של שמרים כמו בהשמן (כנ"ל), מ"מ, צ"ל ענין של כתישה, שהו"ע הביטול (ואדרבה, הענין דכתית הוא לא בנוגע לשמן, אלא בנוגע לזית דוקא). והענין בזה, שאף שמדריגת החכמה (שמן) היא תכלית הביטול, ועאכו"כ מקור החכמה (זית), ובפרט שלאח"ז הוצרכו להביא את השמן אל משה (ויקחו אליך גו'), שענינו הוא תכלית הביטול, כמ"ש33 ונחנו מה, מ"מ, צריך להיות גם הביטול דכתית (ביטול שני), שהוא הביטול דתשובה, כפי שמצינו שגם אצל משה רבינו הוצרך להיות ענין של תשובה34, לאתבא צדיקייא בתיובתא35, כי, הצדיק, עם היותו בתכלית הביטול לאלקות, ואינו שייך לענין של ישות, הרי גם הביטול שלו הוא באיזה ציור, ולכן צריך לפעול בעצמו הענין דכתית (ער דאַרף זיך ערשט צעשטויסן) מכל ענין של ציור, שזהו"ע הביטול דתשובה, שזוהי תנועה של העדר שביעות רצון, אסורה מכאן להתקרב שם36. ועפ"ז יש לבאר גם מאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע37 אודות גילוי החסידות שהתחיל בעיקר לאחרי פטרבורג, מה הזית הזה כשכותשין אותו הוא מוציא שמנו כו'38, ומקדים, הגם שקשה לומר כן, אבל האמת הוא כן. ולכאורה, לא רק שקשה לומר כן, אלא אי אפשר לומר כן, שהרי כתישת הזית היא בגלל שמעלים על השמן, וע"ד אעא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי'5, ואיך שייך לומר זאת בנוגע לרבינו הזקן. אך הענין הוא, שהכוונה בזה להביטול דכתית שצריך להיות גם בדרגא היותר עליונה דזית, מקור השמן, שזהו הביטול דתשובה (שדוגמתו הו"ע היסורים והמס"נ שבמאסר) שצ"ל גם אצל משה רבינו כו'. וי"ל בכוונת דברי אדנ"ע "שקשה לומר כן", שזהו לפי שבדבריו רצה לעורר על עבודה זו (לאתבא צדיקייא בתיובתא), והרי כדי לבוא לזה יש צורך בעבודה קשה [ומזה מובן גם בנוגע לעבודת כאו"א מישראל, שאין לחשוב שהצורך בענין דכתית הוא רק בגלל ההתעסקות בעניני העולם, במסחר, אכילה ושתי' ושאר עניני הרשות, אלא גם בעסקו בעניני קדושה, לימוד התורה, התבוננות בתפלה וקיום מצוה בהידור, צ"ל הענין דכתית, הביטול דתשובה גם בנוגע לציור דקדושה, ולולי זאת, הנה בריבוי ההשתלשלות יכול לבוא גם לבחי' הזית שמעלים ומסתיר כו']. ה) אמנםכללות הענין דכתישת הזית (כתית) הוא רק כאשר צריכים להוציא ממנו שמן כדי להאיר, כתית למאור, שזהו"ע הדלקת המנורה, שהכוונה בזה היא בשביל להאיר את העולם, כמארז"ל39 לא לאורה אני צריך, ולכן היו בביהמ"ק חלוני שקופים אטומים40, כדי להוציא אורה לעולם41. והענין בזה, שהזית מצד עצמו, מצד גודל מעלתו אינו זקוק לענין דכתית (וגם אינו יכול להגיע להענין דכתית, כיון שאין לך דבר שיוכל לפעול בו הביטול דכתית). ורק כאשר צריכים להוציא ממנו שמן למנורה דביהמ"ק כדי להאיר לעולם, הנה מצד השייכות לציור העולם שהוא מחוץ לקדושה, יש צורך בענין דכתית (שזהו הביטול לצאת מהציור שלו כדי להאיר את העולם). וכמו הנשמה, שדוקא בירידתה למטה לברר את הגוף ונה"ב, ה"ה זקוקה לענין התשובה, ודוקא עי"ז ה"ה מגעת להעילוי דבעלי תשובה שלמעלה מצדיקים. ו) ועפ"זיובן מ"ש ויקחו אליך גו', אל משה, אף שהדלקת המנורה הוצרכה להיות ע"י אהרן, ולא ע"י משה (ובפרט שהשמן לא הי' יכול להיות ממונו של משה, אלא הוצרך להיות ממון ציבור דוקא42), כי, בכדי להדליק את המנורה בשביל להאיר את העולם, יש צורך במדריגת הביטול דמשה, לאחרי שנעשה אצלו הענין דכתית, וזוהי הנתינת כח לאהרן להאיר את העולם ע"י הדלקת המנורה (שהוצרכה להיות בפועל ע"י אהרן, ולא ע"י משה). והעניןבזה, כמבואר בארוכה בהדרושים שהנתינת כח על ענין הדלקת המנורה היא ע"י משה דוקא [ולהעיר גם ממאמר רז"ל43 על הפסוק44 ותרא אותו כי טוב (שנאמר במשה), שבשעה שנולד נתמלא הבית כולו אורה], שעל ידו היא המשכת התורה, שענינה הוא גילוי יחודו ית' למטה כמו למעלה. וזהו גם מה שגבי משה נאמר להעלות נר תמיד, כי, הגילוי שע"י התורה הוא באופן שלמעלה מהחילוקים דיום ולילה כו' (וענינו בעבודה הוא מה שהנשמה היא תמיד באמנה אתו ית'45). אבל הדלקת המנורה בפועל, להאיר ולברר את העולם, הנה עז"נ יערוך אותו אהרן מערב עד בוקר, שזהו באופן שברישא חשוכא והדר נהורא46, וכידוע בענין רננה ברמשא ושמחה בצפרא47. ובפרטיותיותר, כמבואר בא' הביכלאַך שלא נדפסו עדיין48, שאהרן הוא שושבינא דמטרוניתא49, שהוא בחי' דיבור העליון שמשם נמשך חיות העולמות ע"י עשרה מאמרות, אבל משה הוא שושבינא דמלכא49, והרי לאו אורחא דמלכא לאשתעי במילי דהדיוטא50, שהו"ע חיות העולמות, אלא בדברי תורה דוקא. וכמבואר שם, שזהו גם מה שאמרו רז"ל51 שמי שתורתו אומנתו פטור מן התפלה52, כי, ענין ח"י ברכות דתפלה הוא להמשיך אלקות בבחי' אור ושפע גשמי, חיי שעה53, והרי גם ענין לימוד התורה הוא המשכת אלקות, ואדרבה, באופן נעלה יותר, חיי עולם53, ולכן, מי שתורתו אומנתו ה"ה פטור מן התפלה, כיון שגם ע"י עסק התורה ה"ה ממשיך אלקות מלמעלה למטה, ובאופן נעלה יותר, והרי בכלל מאתיים מנה54. ומ"מ, הנה גם מי שתורתו אומנתו מפסיק לק"ש51, כי, אי אפשר להיות המשכה בלא העלאה תחילה. ואף שהענין דתורתו אומנתו הוא כמו רשב"י שאמר בחד קטירא אתקטרנא55, היינו שהוא תמיד בבחי' העלאה כו', הרי זה רק שאינו צריך להתעוררות שע"י פסוד"ז וכיו"ב, אבל גם הוא צריך להעלאה דק"ש56. ומוסיף שם57: ועיין ירושלמי58 הובא במאור רפ"ק דשבת59, משמע שלא הי' מפסיק גם לק"ש, יתכן לפמ"ש בחד קטירא כו'. ויש לבאר זה ע"פ המבואר בהמשך תרס"ו בענין העליות דלעתיד לבוא (ושייכותם לסעודות דשבת), ששלימות העלי' דלעתיד לבוא (לאחרי שיקויים היעוד60 את רוח הטומאה אעביר מן הארץ) היא בבחי' מנוחה בעצם61, שאז לא יהי' ענין של ירידות ועליות כו'62, והו"ע יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים63. ______ l ______ « הקודם שיחת ש"פ תרומה, ד' אדר-ראשון, ה'תשכ"ה הבא » שיחת ש"פ תצוה, י"א אדר-ראשון, ה'תשכ"ה הערות שוליים 1. ריש פרשתנו (כז, כ). 2. שם, כא. 3. תו"א ריש פרשתנו (פא, א). הוספות לתו"א סוף פרשתנו (קיא, ב). מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ז ע' סו. ועוד. 4. בהבא לקמן – ראה גם לקו"ש חי"א ע' 131 ואילך (ממאמר זה). 5. ח"ג קסח, א – הובא ונתבאר בתניא רפכ"ט. 6. עירובין יח, ב. 7. נח ח, יא. 8. הוריות יג, ב. 9. תהלים צ, י. 10. תו"א שם פא, סע"ג. קי, ד. תניא פל"ז (מז, א). 11. ראה גם ביאוה"ז להצ"צ ח"א ע' שכד. ד"ה הללו את ה' תשל"א (תו"מ סה"מ תשרי ע' קצא). 12. תו"א שם. וראה לקו"ת בהעלותך לו, ב. ועוד. 13. לקו"ת שם לא, א. 14. ראה גם אוה"ת פרשתנו ע' א'תקמז. ד"ה הללו את ה' הנ"ל. 15. שער כג (שער ערכי הכינויים) ערך יסוד. וראה סה"מ תרצ"א ע' שיח. וש"נ. 16. תהלים יח, ב. וראה לקו"ת פקודי ג, ד. ובכ"מ. 17. ד"ה הללו שם. 18. שערי תשובה ח"א ה, ב. 19. ראה גם אג"ק ח"י ס"ע קסט. 20. סה"מ תרס"ה ס"ע רטז ואילך. ובכ"מ. 21. ע"פ כלים רפ"ב. 22. "היום יום" כט שבט. 23. ראה אוה"ת בראשית ח"ג תקסה, א. סה"מ תרל"ח ע' קפא. 24. תהלים ה, ה. וראה לקו"ת במדבר ג, ג. 25. תניא פל"ה בהגהה. 26. ח"ג קכח, ב (אד"ר). 27. מנחות פו, א. וראה גם פרש"י אמור כד, ב. 28. הל' איסורי מזבח פ"ז ה"ח. 29. משנה מנחות פח, א. גמרא שם פט, א. 30. נשא כז, ד. 31. רע"מ פ' פנחס (רמד, ב. רמז, ב) ופ' עקב (ערב, א) – לקו"ת שם. 32. פסחים ג, ב. חולין סג, א. וראה לקו"ת בשלח א, א. ביאורי הזהר פ' אחרי לאדמו"ר האמצעי (עו, ד) ולאדמו"ר הצ"צ (ח"א ע' שסג). ד"ה וידבר אלקים אכה"ד תשכ"ח פ"ג (תו"מ סה"מ סיון ע' שכח). 33. בשלח טז, ז-ח. 34. ראה לקו"ת שמע"צ צב, ב. 35. ראה לקו"ת דרושי שמע"צ שם. שה"ש נ, סע"ב. וראה זח"ג קנג, ב. 36. לשון רש"י שמות ג, ג. וראה ספר השיחות תש"ב ע' 46 ואילך. 37. ספר השיחות תורת שלום ע' 26. 38. ראה מנחות נג, סע"ב. שמו"ר רפל"ו. 39. מנחות פו, ב. 40. מלכים-א ו, ד. 41. מנחות שם ובפרש"י. 42. ראה יומא ג, ב. 43. סוטה יב, א. 44. שמות ב, ב. 45. תניא ספכ"ד. 46. שבת עז, ב. 47. זח"א רכט, ב. וראה תו"א מקץ לז, א ואילך. 48. נדפס לאח"ז במאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ז ע' עא. והקיצור – באוה"ת פרשתנו ע' א'תקעב. 49. ראה זהר ח"א רסו, ב. ח"ב מט, ב. ח"ג כ, א (ברע"מ). נג, ב. ערה, ב. תו"א פרשתנו פא, א ואילך. 50. זח"ג קמט, ב. 51. שבת יא, א. 52. ראה גם תו"א פרשתנו פב, רע"א. 53. שבת יו"ד, א. 54. ב"ק עד, א. 55. ראה זח"ג (אד"ז) רפח, א. 56. ראה גם אוה"ת פרשתנו ע' א'תקנג. וראה גם שם ע' א'תקמח. 57. אוה"ת שבהערה 48. 58. שבת פ"א ה"ב. 59. ט, ב (ד"ה ירושלמי). 60. זכרי' יג, ב. 61. ראה המשך תרס"ו ע' תקמג ואילך. 62. המשך תרס"ו ע' יב. ע' קה. 63. תמיד בסופה. עיין בספר תורת מנחם - התוועדויות » סדרת תורת מנחם - התוועדויות היא סדרת ספרים שבה מופיעים כל המאמרי החסידות והשיחות שנשא הרבי מליובאוויטש בהתוועדויות שהתוועד ברבים, וכן מכתבים שכתב לכלל הציבור. בספר זה התוועדויות תש"י התוועדויות תשי"א התוועדויות תשי"ב התוועדויות תשי"ג התוועדויות תשי"ד עוד... אודות המו"ל ועד הנחות בלשון הקודש ועד הנחות בלשון הקודש » "ועד הנחות בלה"ק" הוקם בשנת תשמ"א (1981) על-ידי צוות אברכים מוכשרים, במטרה להדפיס ולפרסם את תורתו של הרבי בלשון-הקודש. בקר באתר עוד במדור זה שיחת ש"פ תצוה, י"א אדר-ראשון, ה'תשכ"ה שיחת ש"פ תשא, י"ח אדר-ראשון, ה'תשכ"ה ויקהל משה, ש"פ ויקהל, פ' שקלים, מבה"ח אדר-שני, ה'תשכ"ה ש"פ ויקהל, פ' שקלים, מבה"ח אדר-שני, ה'תשכ"ה אלה פקודי, ש"פ פקודי, ב' אדר-שני, ה'תשכ"ה הצג הכל » עוד כתבות שיעניינו אותך סיכום פרשת תצוה: הבגדים המיוחדים שהוכנו עבור הכוהנ... 1 תגובה משה רבינו נעלם, הגימטריאות מופיעות! ועוד רמזים לפר... 3 תגובות מתחפשים או מחפשים? שיעור לפרשת תצווה לצפיה (36:00) פרשת תצוה-פורים: איך מחוללים הצלחה בחיים? הבשורה ש... שיעור לפורים ולפרשת תצוה לצפיה (56:00) הוסיפו תגובה ᠋ יש לך משהו להוסיף? רוצה להעיר, לשאול, לשתף? זה המקום התחבר ראשי • תרום • כתוב לנו • שאל את הרב עברית תנאים ופרטיות • © 2024 Chabad.org

https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/3140295

התחבר ספרים תנ"ך פרשת השבוע להכיר את סידור התפילה... הגדה של פסח פרקי אבות משניות ליום השנה (יארצייט) משניות תלמוד בבלי משנה תורה להרמב"ם ספר המצוות לרמב"ם הלכות בית הבחירה לרמב"ם עם פירוש הרב עדין אבן ישראל שולחן ערוך הרב קיצור שולחן ערוך ספר התניא תורה אור לקוטי תורה דרך מצותיך היום יום ספרי כ"ק אדמו"ר סקירות ספרים להחיות את היום 3 שאלות ותשובות על ספר הזוהר מחשבת החסידות ה'נשיא' היומי - לתחילת חודש ניסן יהדות כיצד? לימוד וערכים מדורים פופולריים משפחה וקהילה מגזין אודות כתוב לנו|​שאל את הרב|​תרום ב"ה ספרים ספרי כ"ק אדמו"ר תורת מנחם התוועדויות תשנ"ב משיחות ש"פ תצוה, י"א אדר ראשון תשנ"ב « הקודם משיחות (ליל ויום) ג' (ליל ויום) ועש"ק וש"ק פ' תצוה, ז', יו"ד וי"א אדר ראשון תשנ"ב הבא » קונטרס פורים קטן תשנ"ב PDF בס"ד. משיחות ש"פ תצוה, י"א אדר-ראשון ה'תשנ"ב. א. בהתחלת וסיום פרשת תצוה מדובר אודות הדלקת נרות המנורה: בהתחלת הפרשה – "ויקחו אליך שמן זית זך גו' להעלות נר תמיד", "באוהל מועד גו' יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר גו'"1. ובסיום הפרשה – "בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות גו' ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים"2. ועיקר החידוש שבסיום הפרשה – שהדלקת הנרות קשורה עם הקטורת3: "ועשית מזבח מקטר קטורת וגו'"4, "והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה"2, היינו, שהקטרת הקטורת היא בזמן הטבת5 והעלאת הנרות ("בעידן הטבה תהא מקטר קטורת", "בעידן הדלקה תהא מקטר קטורת"6). ויתירה מזה – שהקטורת היא באמצע הטבת הנרות: לדעת חכמים7 – "לא ייטיב את הנרות (שבע נרות, אלא רק חמש) ואח"כ יקטיר אלא יקטיר (באמצע) ואח"כ ייטיב (יגמור הטבת שתים)", היינו, שמפסיקין בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות בקטורת (דלא כדעת אבא שאול ש"מטיב (כולן) ואח"כ מקטיר .. דכתיב בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות והדר יקטירנה"8, ומפסיקין בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות בזריקת דם התמיד). והלכה כחכמים9 – כפס"ד הרמב"ם10 "אחר שזורקין את הדם (דהתמיד) מטיב זה שבהיכל חמש נרות ויוצאין שניהם מן ההיכל .. ואח"כ מפיסין .. וזוכה בקטורת מי שזכה ונכנס ומקטיר, ואח"כ נכנס זה שזכה בדישון המנורה ומטיב שתי הנרות"11. ויש לבאר תוכן ענינם של הקטורת והדלקת הנרות ושייכותם זל"ז בעבודת האדם12 – כידוע שכל הענינים שבמשכן ובמקדש ישנם בעבודת האדם בכל יום ויום במשכן ומקדש שבו (כמ"ש13 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כאו"א"14), וכמודגש באמירתנו ("ונשלמה פרים שפתינו"15) בהתחלת התפלה: פרשת תרומת הדשן, פרשת התמיד, ופרשת הקטורת, ועד ל"אביי הוה מסדר סדר המערכה כו'". ובהדגשה יתירה בפרשת הקטורת – שמלבד אמירת הפרשה בתושב"כ (כבפרשיות דתרומת הדשן ודהתמיד), דפרשת תשא16: "קח לך סמים גו' ועשית אותה קטורת גו' ונתת ממנה גו'" [כולל גם הדגשת שייכותה להדלקת הנרות, כפי שממשיכים "ונאמר והקטיר עליו אהרן קטורת גו' בהטיבו את הנרות גו' ובהעלות אהרן את הנרות גו'"], מוסיפים ומאריכים גם בפרטי הכנת הקטורת שנתבארו בברייתא: "תנו17 רבנן פטום הקטורת כיצד וכו' ואחד עשר סממנים היו בה וכו'"18, כדלקמן. ב. ובהקדם שאלה ותמיהה בנוגע לפרשת הנרות ופרשת מזבח הקטורת שבהתחלת וסיום פרשת תצוה: לאחרי פרשת תרומה שבה נתבארו פרטי הענינים דמלאכת המשכן, מתחילה פרשת תצוה19 בכהונתו של אהרן ובניו – "ואתה הקרב אליך ("לאחרי שתגמור מלאכת המשכן") את אהרן אחיך ואת בניו גו' לכהנו לי"20, ע"י עשיית בגדי כהונה ("ועשית בגדי קודש גו' לקדשו לכהנו לי"21, "להכניסו לכהונה ע"י הבגדים שיהא כהן לי"22), כמבואר בפרטיות בהמשך הפרשה (עד רביעי); ועד למילוי ידיהם לכהונה ("וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי וגו' ומלאת יד אהרן ויד בניו"23) ע"י פרטי הענינים דשבעת ימי המילואים ("שעל ידי המילואים הללו נתמלאו ידיהם ונתקדשו לכהונה"24) שנתבארו בהמשך הפרשה (מרביעי עד ששי25). וכיון שרובה ככולה של פרשת תצוה עוסקת בכהונתו של אהרן – צריך להבין: מהו הטעם שהתחלתה בפרשת הנרות וסיומה בפרשת מזבח הקטורת? ויתירה מזו – שתי פרשיות אלו (פרשת הנרות ופרשת מזבח הקטורת) נכתבו לכאורה שלא במקומם: פרשת הנרות – כיון ש"לא נאמרה (כאן) אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה"26, מקומה (לכאורה) ב"סדר מלאכת המשכן", בהמשך לעשיית המנורה בפרשת תרומה (ובפרט שבסיום מעשה המנורה נאמר27 "והעלה את נרותי'")28, ולא בהתחלת פרשת תצוה שבה מדובר אודות כהונת אהרן? ופרשת מזבח הקטורת – כפי שהקשו המפרשים29 שמקומה (לכאורה) בפרשת תרומה, ביחד עם כל כלי המשכן (הארון, השולחן, המנורה ומזבח החיצון)30, ולא בסוף פרשת תצוה, לאחרי כל פרטי הענינים דהמשכן וכליו, בגדי כהונה והמילואים? ג. ויש לומר הביאור בזה: כתיבת פרשת מזבח הקטורת (שלא במקומה, ביחד עם כל כלי המשכן בפרשת תרומה, אלא) לאחרי המשכן וכליו, בגדי כהונה והמילואים, היא, כדי להדגיש המעלה המיוחדת של מזבח הקטורת31, כיון שעל ידה נשלמת עיקר כוונת המשכן ("תחלת המחשבה סוף המעשה"32), כדאיתא במדרש33 שכ"שנעשה המשכן וכל כליו ושחט את הקרבנות וכו' לא ירדה שכינה עד שהקריבו את הקטורת". ומהביאורים בזה34 – בעבודת האדם לקונו: אמרו חז"ל35 "שתי מזבחות היו אחד של זהב (מזבח הפנימי36) כנגד נפש של אדם, ואחד של נחושת (מזבח החיצון36) כנגד גופו של אדם .. כשם שהגוף אוכל כך מזבח הנחושת קרבנותיו למאכל, וכשם שהנשמות אינן נהנות אלא מן הריח לכך לא הי' נקרב במזבח הזהב אלא קטורת סמים37, דבר העשוי לריח". ונוסף לזה – והא בהא תליא – שע"י הקרבנות (שע"ג מזבח הנחושת) נעשה הקירוב להקב"ה (קרבן מלשון קירוב38), ואילו ע"י הקטורת נעשה (לא רק קירוב, אלא יתירה מזה) הקישור והחיבור (קטורת מלשון קישור וחיבור39), ועד שנעשים מציאות אחת, כלשון הזהר40 "בחד קטירא אתקטרנא". ומזה מובן שעיקר כוונת המשכן – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – נעשית ע"י הקטורת, שבה מודגשת עיקר ושלימות ההתקשרות עם הקב"ה שנעשים חד ממש. וענין זה מודגש בכתיבת פרשת מזבח הקטורת בפ"ע – לאחרי מלאכת המשכן, בגדי כהונה והמילואים: בסיום וגמר כל פרטי הענינים דמלאכת המשכן, בגדי כהונה והמילואים (בפרשת תרומה, וברובה ככולה של פרשת תצוה) – מסיים וחותם הכתוב בהסך-הכל דכללות המשכן: "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש (המשכן) בכבודי (שתשרה שכינתי בו) גו' ושכנתי בתוך בני ישראל גו' לשכני בתוכם"41. ולאח"ז מוסיף (בפרשה בפ"ע) "ועשית מזבח מקטר קטורת", "אמר כי עוד יתייחד להם שיעשו מזבח מקטר קטורת"42 – שזהו"ע נעלה יותר ב"לשכני בתוכם", כיון שע"י הקטורת נעשה הקישור והחיבור עם הקב"ה בתכלית השלימות. ויומתק יותר שמזבח הקטורת הוא סיום וחותם43 פרשת תצוה – כי, "תצוה", מלשון צוותא וחיבור44, מורה על הצוותא וחיבור דישראל עם הקב"ה, שעיקרו ושלימותו במזבח הקטורת (קישור וחיבור) שבסיום וחותם פרשת תצוה, גמר ושלימות הצוותא וחיבור דישראל עם הקב"ה. ד. ובעומק יותר – במזבח הקטורת מודגשת ההתקשרות דישראל עם הקב"ה ("ישראל וקוב"ה כולא חד"45) מצד עצם הנשמה, בחינת היחידה, "יחידה לייחדך"46, שמיוחדת עם מהותו ועצמותו ית', ועל ידה נעשה עיקר ושלימות הענין ד"לשכני בתוכם", "לשכון אני בתוכם"47, "אני" ממש. וענין זה מרומז: א) במדות המזבח, "אמה48 ארכו ואמה רחבו"49 – "אמות יחידות .. (שרומז) על הנשמה שנקראת יחידה כמו שהקב"ה אחד כך היא יחידה"50, ב) בסממני הקטורת (שבפרשת תשא, ובפירושה בתושבע"פ בברייתא דפטום הקטורת) ש"אחד עשר סממנים היו בה"51 – שרומז52 על "אחד עשר יום מחורב"53, אחד עשר שלמעלה מעשרת הדברות שניתנו בחורב, בחינת "אנת הוא חד ולא בחושבן"54, עצמותו ומהותו ית' שלמעלה מעשר ספירות, ודוגמתו בנשמה, בחי' היחידה, שלמעלה מעשר כחות פנימיים, ג) בעבודת הקטורת – ש"בעת55 שמקטירין הקטורת בהיכל בכל יום פורשין כל העם מן ההיכל ומבין האולם ולמזבח לא יהי' שם אדם עד שיצא זה שהקטיר הקטורת .. שנאמר56 (בסדר עבודת יוהכ"פ57) וכל אדם לא יהי' באוהל מועד וגו'"58, היינו, שעבודת הקטורת היא באופן שהכהן נמצא ביחידות עם הקב"ה, שרומז על ההתקשרות שמצד בחי' היחידה. ויש לומר, שענין זה מרומז גם במ"ש בסיום וחותם פרשת מזבח הקטורת (ופרשת תצוה59) "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכיפורים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיהם קודש קדשים הוא לה'" (אף ששייך לעבודת יוהכ"פ60 שמקומה בפרשת אחרי61) – שבזה מרומז שעבודת הקטורת שבכל יום היא מעין ודוגמת עבודת הקטורת דכהן גדול62 ביום הכיפורים בקדש הקדשים, שבה מודגשת שלימות ההתאחדות דבחי' היחידה שבנפש (כה"ג) עם היחידה שבזמן ("אחת בשנה", שרומז על בחי' היחידה שנקראת "אחת"63) והיחידה שבמקום (קדש הקדשים). ויומתק יותר – שגם באמירת הברייתא17 דפטום הקטורת מזכירים ע"ד הקטורת דהכה"ג ביוהכ"פ: "ושלשה מנים יתרים שמהם מכניס כה"ג .. ביום הכפורים", ולא עוד אלא שנוסף על המוכרח להזכיר הג' מנים דיוהכ"פ בנוגע להחשבון ד"שלש מאות וששים ושמונה מנים (ש)היו בה" (לשס"ה ימים, ועוד ג' מנים ליוהכ"פ), מוסיפים ומדגישים גם ההכנה המיוחדת להקטורת דיוהכ"פ: "ומחזירן למכתשת בערב יום הכיפורים .. כדי שתהא דקה מן הדקה" – שבזה מודגשת שייכותה של הקטורת דיוהכ"פ לכל יום. ה. ועוד ענין עיקרי בעבודת הקטורת – "והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה"64: "נרות" – קאי על נשמות ישראל, "נר הוי' נשמת אדם"65, שהטבתן והדלקתן היא ע"י התורה ומצוות, "נר66 מצוה ותורה אור"67. ונוסף לזה, ע"י הדלקת הנרות נמשך ומתגלה אור הקדושה גם בעולם, כדרשת חז"ל68 על הפסוק69 "ויקחו אליך שמן זית זך .. אליך ולא לי, לא לאורה אני צריך .. ויעש לבית חלוני שקופים אטומים70, תנא שקופים (רחבים) מבחוץ ואטומים (פיהם אטום וקצר) מבפנים (קצר מבפנים ומרחיב והולך לצד חוץ, כדי שתהא אורה יוצא מהיכל שתאיר לעולם, כי) לא לאורה אני צריך. מחוץ לפרוכת העדות באוהל מועד, עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל" – שזהו"ע עיקרי בעשיית המשכן כדי שעל ידו תהי' השראת השכינה בעולם71, ועי"ז נשלם הקישור וחיבור דעליונים ותחתונים שהתחיל במתן– תורה72. ועפ"ז יש לבאר הענין דעבודת הקטורת בזמן הטבת והעלאת הנרות ("בעידן הטבה", "בעידן הדלקה") – ששלימות ההתקשרות וההתחברות עם הקב"ה (מצד בחי' היחידה) שבעבודת הקטורת נמשכת ומתגלה ומאירה ע"י הנרות בכל פרטי הדרגות ד"נר הוי' נשמת אדם" (גם בכחות פנימיים) ובכל פרטי העבודה ד"נר מצוה ותורה אור", ועד להמשכה והגילוי גם בעולם73. וענין זה מודגש יותר בכך שעבודת הקטורת היתה באמצע הטבת הנרות, שבה היו מפסיקין בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות, כדעת חכמים שמפסיקין בקטורת, ולא כאבא שאול שמפסיקין בדם התמיד (כנ"ל ס"א) – שעי"ז ניתוסף עילוי בהטבת שתי נרות74, שלהיותה לאחרי הקטורת, מודגש בה ביותר המשכת וההתגלות דרגת הקטורת (שלמעלה מדרגת הקרבנות שכללותם קרבן התמיד, כדעת אבא שאול שמפסיקין בדם התמיד), שגם דרגא זו תומשך ותתגלה בעבודה דכחות הגלויים ועד גם בעולם75. ויומתק יותר ע"פ מ"ש הרמב"ם76 שלאחרי הטבת חמש נרות "נכנס (מי שזכה בקטורת) ומקטיר, ואח"כ נכנס זה שזכה בדישון המנורה ומטיב שתי הנרות ויוצא זה שהקטיר עם מדשן המנורה" – שמוסיף על לשון המשנה77 "באו ועמדו כו'", ומדגיש שלאחרי שהכהן המקטיר מסיים עבודתו, אינו יוצא מיד, אלא נשאר בפנים עד שנכנס הכהן להטיב שתי הנרות, ורק לאחרי גמר הטבת הנרות יוצאים שניהם יחדיו – דיש לומר, שבזה מרומז שבהטבת שתי הנרות ישנו גם הסיוע של הכהן המקטיר הקטורת, כדי שע"י הנרות תומשך ותתגלה גם דרגת ההתקשרות וההתחברות שע"י הקטורת. ו. עפ"ז יש לבאר גם הטעם שהתחלת פרשת תצוה היא בפרשת הנרות: נתבאר לעיל (ס"ג) ש"תצוה" רומז על הצוותא וחיבור עם הקב"ה, שעיקרה ושלימותה במזבח הקטורת שבסיום וחותם הפרשה. וכשם שבפרשת הקטורת שבסיום וחותם הפרשה מודגש שהדרגא דקטורת (קישור וחיבור) נמשכת ומתגלה בעולם ע"י הנרות, כך מודגש גם (ובעיקר) בהתחלת הפרשה שהדרגא ד"תצוה" (צוותא וחיבור, כמו "קטורת") נמשכת ומתגלה ומאירה ע"י הנרות – שהתחלת פרשת תצוה היא בפרשת הנרות78: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך גו' להעלות נר תמיד", "באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות וגו'" – המשכת וגילוי הדרגא ד"תצוה". בסגנון אחר קצת: תוכנה של פרשת תצוה (רובה ככולה) הוא ע"ד כהונת אהרן ובניו לעבודה במשכן, שעי"ז "ונקדש (המשכן) בכבודי" (שתשרה שכינתי בו). ולכן, פתיחת הפרשה היא בעבודה העיקרית דאהרן ובניו שעל ידה נעשית השראת השכינה בגילוי – פרשת הנרות; וסיומה וחותמה בשלימות השראת השכינה שע"י עבודת הקטורת (והמשכה והתגלותה ע"י הנרות) – בפרשת מזבח הקטורת (שבסיומה וחותמה נזכר גם ע"ד הטבת והעלאת הנרות). ז. וביאור הענין בעבודת האדם בכל יום: כיון שבכל יום נעשה האדם "ברי' חדשה"79, צ"ל חידוש בכל עניני עבודתו ("בכל יום יהיו בעיניך חדשים"80), שנקודתם ותוכנם "לשכני (לשכון אני) בתוכם", ומתחיל מהחידוש בעבודת הקטורת81 (בהתחלת היום, "בבוקר בבוקר"82), שהיא עיקר ושלימות ד"לשכני בתוכם", מצד בחי' היחידה. וענין זה מודגש באמירת פרשת הקטורת בכל יום: נוסף על אמירת הפסוקים שבהם מדובר אודות עבודת הקטורת ביום זה ("והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בבוקר .. (ו)בין הערביים יקטירנה"), מקדימים ואומרים גם הפסוקים שבהם מדובר אודות הכנת הקטורת ("קח לך סמים וגו'"), ולאח"ז מוסיפים גם פרטי הענינים דהכנת הקטורת שנתבארו בברייתא דפטום הקטורת – אע"פ שהמדובר אודות הכנת כל כמות הקטורת הדרושה לכל השנה (שהיו מכינים בבת אחת ולא בכל יום בפ"ע)83, כמ"ש בברייתא "שלש מאות וששים ושמונה מנים היו בה, שלש מאות וששים וחמשה כמניין ימות החמה84 .. ושלשה מנים יתרים שמהם מכניס כה"ג כו'"85. ויש לומר, שבזה מרומז שנוסף על עבודת הקטורת השייכת ליום זה, צ"ל בכל יום כללות הענין דעשיית הקטורת – שמתחדש כללות הקישור והחיבור דעצם הנשמה, בחי' היחידה, עם הקב"ה, שעל ידה נעשה עיקר ושלימות הענין ד"לשכני בתוכם". ח. ועוד ועיקר – שעבודת הקטורת היא "בהטיבו את הנרות גו' ובהעלות אהרן את הנרות", היינו, שההתחדשות שבעשיית הקטורת (הקישור והחיבור דעצם הנשמה עם הקב"ה) נמשכת ומתגלה ומאירה בכל עניני עבודת היום, וגם כשעוסק בעניני העולם86 ("כל מעשיך יהיו לשם שמים"87 ו"בכל דרכיך דעהו"88): התחדשות הקישור והחיבור דעצם הנשמה עם הקב"ה בכל יום נעשה בשעת ק"ש ותפלה, שהו"ע המס"נ באחד89, ותכלית הביטול דעמידה לפני המלך שבתפלת העמידה90. וענין זה נמשך ומתגלה גם לאחרי גמר העבודה דק"ש ותפלה, במשך כל היום כולו – שגם בשעה שעוסק בעניני העולם, "הנהג בהם מנהג דרך ארץ"91, שאז צריך להרהר ולדבר בעניני העסק באופן ד"משאו ומתנו באמונה"92, ובהכרח שיסיח דעתו ומחשבתו מהדביקות שבשעת ק"ש ותפלה93 [וע"ד מ"ש רבינו הזקן בספר התניא94 ש"אף שיחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד", מ"מ, "למטה הוא תחת הזמן ובאותה שעה לבדה שעוסק בה בתורה או במצוה, כי אח"כ אם עוסק בדבר אחר נפרד מהיחוד העליון למטה"95], מ"מ, ניכרת אצלו נקודת היהדות שמצד עצם הנשמה, ההתקשרות וההתחברות עם הקב"ה בתכלית היחוד, "בחד קטירא אתקטרנא", שבכל מעמד ומצב ("מערב עד בוקר") ה"ה בקיום ותוקף נצחי ("חוקת עולם"). ט. ויש להוסיף ולבאר הטעם שאומרים בכל יום "אביי96 הוה מסדר סדר המערכה משמא דגמרא ואליבא דאבא שאול .. הטבת חמש נרות קודמת לדם התמיד, ודם התמיד קודם להטבת שתי נרות, והטבת שתי נרות קודמת לקטורת" – אף שהלכה כחכמים שהקטורת היא בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות: הב"י97 כותב ש"אע"פ שהרמב"ם .. פסק כרבנן דפליגי אאבא שאול ואמרי קטורת מפסיק בין הטבת חמש להטבת שתים ושחיטת התמיד וזריקתו קודם להטבת חמש, וכן נראה דעת הסמ"ג .. ולפ"ז הי' ראוי לסדר כך .. דם התמיד קודם להטבת חמש נרות והטבת חמש נרות קודם לקטורת וקטורת קודם להטבת שתי נרות .. מאחר שמצאו העולם שאביי סדר הסדר אליבא דאבא שאול, משמע דס"ל דהכי הלכתא, ולכן לא רצו לשנות הסדר ההוא"98. ולכאורה צריך להבין: א) הרי גם הרמב"ם והסמ"ג ידעו שאביי סדר הסדר אליבא דאבא שאול שמזה משמע דס"ל דהכי הלכתא, ואעפ"כ פסקו שהלכה כחכמים, ומה חידוש "מצאו העולם שאביי סדר כאבא שאול", שלכן "לא רצו לשנות הסדר ההוא", ושינו פסק הרמב"ם והסמ"ג שהלכה כחכמים? ב) ועיקר: בסדר עבודת יוהכ"פ אומרים99 "לפנים יכנס להטיב חמש נרות ולהקטיר קטורת הבוקר ולהטיב את שתי הנרות הנשארות" – כדעת חכמים שהלכה כמותם, ולא כאביי שסדר הסדר כאבא שאול100. וממה– נפשך: אם בסדר עבודת יוהכ"פ שינו מדברי אביי שפסק כאבא שאול, למה לא שינו בסדר המערכה שבכל יום? ויש לומר הביאור בזה – בפנימיות הענינים: "(מצאו) העולם", מלשון העלם (והסתר)101, מורה על מעמד ומצב הגלות, "בנים שגלו מעל שולחן אביהם"102, שאז הם במעמד ומצב ד"יתום", כמרומז בשמו של "אביי", ר"ת "אשר103 בך ירוחם יתום"104, כיון שאביהם נמצא במקום אחר (כביכול), כמרומז בשמו של "אבא שאול", שצריכים "להשאיל" (כביכול) את האבא ממקום אחר. ולכן, בנוגע לאמירת105 סדר המערכה בכל יום "לא רצו לשנות הסדר ההוא" שסידר אביי אליבא דאבא שאול ש"הטבת שתי נרות קודמת לקטורת" – כי, במצב של העלם והסתר דזמן הגלות לא שייך106 (כ"כ) שבחינת היחידה תומשך ותתגלה107 בעבודה בכחות פנימיים ועד לההמשכה והגילוי בעולם שמרומז בהקדמת הקטורת להטבת שתי נרות (שהרי לדעת אבא שאול הקטורת אינה הקדמה להטבת שתי נרות, אלא עבודה בפ"ע). אבל בנוגע לאמירת סדר העבודה ביוהכ"פ – כיון שביוהכ"פ נמצאים בנ"י (גם בזמן הגלות) בדרגא נעלית108, ועד שכאו"א מישראל הוא בדוגמת הכה"ג שנכנס לפני ולפנים109, אומרים99 "לפנים יכנס להטיב חמש נרות ולהקטיר קטורת הבוקר ולהטיב את שתי הנרות הנשארות", כההלכה כדעת חכמים שקטורת קודמת להטבת שתי נרות, שרומז על ההמשכה והגילוי דבחינת היחידה בעבודה בכחות פנימיים ועד לההמשכה והגילוי בעולם110. ויש לומר, שמאמירת סדר העבודה ביוהכ"פ ("אחת בשנה") נמשך על כל השנה כולה [כמרומז באמירת הברייתא דפטום הקטורת: "ושלשה מנים יתרים שמהם מכניס כהן גדול .. ביום הכיפורים ומחזירן למכתשת בערב יום הכיפורים .. כדי שתהא דקה מן הדקה"], שגם בכל יום יהי' מעין ודוגמת השלימות דיוהכ"פ שהקטורת היא באמצע הטבת הנרות. י. ונתינת-כח מיוחדת בכהנ"ל – בזמן המיוחד בשנה ("אחת בשנה") שקורין בתורה (בציבור ובברכה לפני' ולאחרי') פרשת תצוה: פרשת תצוה – שסיומה וחותמה בפרשת מזבח הקטורת והקטרתה, והמשכה בפרשת תשא (לאחרי ההקדמה דמחצית השקל) בעשיית הקטורת, "קח לך סמים וגו' ועשית אותה קטורת גו'" – קורין לעולם בחודש אדר111. ומהטעמים לזה – כיון ש"באחד באדר משמיעין על השקלים כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו ויהי' עתיד ליתן"112 ל"תרומת הלשכה"113, ש"לוקחין ממנה תמידין של כל יום וכו' והקטורת ושכר עשייתה"114, "משיגיע ראש חודש ניסן .. לוקחין את הקטורת מהן מתרומה חדשה כדי להקריבה ממעות תרומה חדשה"115. ועפ"ז יש לומר, שקריאת פרשת הקטורת (בסוף פרשת תצוה ובהתחלת פרשת תשא) בחודש אדר, היא נתינת-כח לחידוש כללות העבודה דעשיית הקטורת והקרבתה (מתרומה חדשה) על כל השנה כולה116, שבה מודגש עיקר ושלימות העבודה במשכן, "לשכני בתוכם", שההתקשרות וההתחברות עם הקב"ה מצד עצם הנשמה, בחי' היחידה (קטורת), נמשכת ומתגלה ומאירה בכחות הפנימיים, ובכל עניני העבודה, ועד לעבודה בעניני העולם (נרות). ויש להוסיף בהשייכות דנרות (שמן) וקטורת לחודש אדר – "שמן וקטורת ישמח לב"117, ו"משנכנס אדר מרבין בשמחה"118. וכל זה מודגש יותר בקביעות שנה זו – שיום השבת פרשת תצוה חל ביום י"א אדר, וערב שבת ("מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"119) ביום יו"ד אדר: יום השבת קשור עם בחי' היחידה שבישראל – כמארז"ל120 "אמרה שבת לפני הקב"ה רבש"ע לכולן (ששת ימי השבוע) יש בן זוג, ולי אין בן זוג (יחידה), א"ל הקב"ה כנסת ישראל היא בן זוגך", כיון שגם כנסת ישראל היא "יחידה", כמ"ש121 "הן עם לבדד ישכון", "כל האותיות מזדווגין חוץ מב' אותיות אלו (ה"ן) .. (ש)אינן אלא לעצמן, כך ישראל אינן .. אלא לעצמן"122, בחי' היחידה123. ובהדגשה יתירה ביום השבת שחל ביום י"א בחודש124 – יום אחד עשר, "אנת הוא חד ולא בחושבן", שקשור עם בחי' היחידה. וערב שבת, שחל ביום העשירי בחודש – מורה על שלימות העבודה דישראל (שדומין ללבנה ומונין ללבנה125) בעשר כחות הנפש, כחות פנימיים. וחיבורם יחד – "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" – מורה על המשכת וגילוי בחי' היחידה (אחד עשר) בכחות פנימיים (עשר). ויש לומר, שכשקורין פרשת תצוה בקביעות זו מודגש יותר תוכן הפרשה – שע"י הנרות126 נעשה המשכת וגילוי הקטורת (אחד עשר) בכל עניני העבודה שמצד הכחות הפנימיים (עשר)127. יא. ויה"ר שכאו"א מישראל ינצל הנתינת-כח דערב שבת ויום הש"ק פרשת תצוה, יו"ד וי"א אד"ר, לפעול בעצמו החידוש בעבודת הקטורת והמשכתה והתגלותה בכל עניני העבודה על כל השנה כולה. ועוד ועיקר – שנוסף על הפעולה בעצמו צריך לפעול כהנ"ל גם על הזולת, ומה טוב – על עשרה מישראל, עדה קדושה128, שבזה נכללת השלימות דכל בנ"י (כמובן מנוסח ברכת הזימון "אחד עשרה ואחד עשרה ריבוא"129). ולהוסיף, שהפעולה על הזולת מודגשת ביותר בהדלקת המנורה שבפרשת תצוה – פעולתו של אהרן הכהן בכל שבעת הסוגים דבנ"י130, "להעלות נר תמיד", "מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאלי'"131, ש"נר הוי' נשמת אדם" יאיר ב"נר מצוה ותורה אור", שזוהי גם עבודת כאו"א מישראל, כהוראת המשנה132: "הוי מתלמידיו של אהרן כו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". ועיקר כל העיקרים – שמהקריאה והלימוד בתורה133 בענין הדלקת הנרות והקטרת הקטורת נזכה תיכף ומיד לקיום מצות הדלקת הנרות והקטרת הקטורת ע"י הכה"ג בביהמ"ק השלישי134, ש"בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים"135 – בזמן המנחה דיום הש"ק י"א אד"ר, בסמיכות ולאחרי הקריאה בפרשת תצוה: "להעלות נר תמיד", "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה" – "אין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטורת של בין הערביים"136, ו"אין מחנכין את המנורה אלא בהדלקת שבעה נרותי' בין הערביים"137 – תיכף ומיד ממש. « הקודם משיחות (ליל ויום) ג' (ליל ויום) ועש"ק וש"ק פ' תצוה, ז', יו"ד וי"א אדר ראשון תשנ"ב הבא » קונטרס פורים קטן תשנ"ב הערות שוליים 1. כז, כ-כא. 2. ל, ז-ח. 3. ראה תנחומא פרשתנו טו (בתחלתו): "זהו שאמר הכתוב (משלי כז, ט) שמן וקטורת ישמח לב כו'". ובזהר (ח"א רל, רע"א. ח"ג יא, א. קנ, רע"א) מפרש שפסוק זה הוא ע"ד מ"ש בפרשתנו "והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה", היינו, ש"שמן וקטורת" קאי על עבודת הקטורת בזמן הטבת והדלקת הנרות (בשמן*), בבוקר ובין הערביים**. וראה בחיי ריש פרשתנו: "במדרש*** שמן וקטורת ישמח לב, שמן המנורה שהי' מתקרב**** בזמן הקטורת, שנאמר ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה". *) אף שבתנחומא מפרש "שמן זה כ"ג שנמשח בשמן המשחה". **) להעיר, שלשיטת הזהר (ח"ג פח, סע"ב. קפג, א) גם הדלקת הנרות היא ב' פעמים ביום, בבוקר ובין הערביים, כמו הקטורת (כשיטת הרמב"ם – לקמן הערה 11). ***) וי"ל שכוונתו לזהר (ולא לתנחומא שמפרש "שמן זה כ"ג") שמפרש "שמן" על הנרות. ****) ע"ד לשון הזהר (ח"ג יא, א) "קטורת לא מתקרב אלא בזמנא דשמן מתקרב" (וראה לקמן הערה 74). 4. ל, א. 5. פרטי הדעות בפירוש הטבת הנרות (דישון המנורה, נתינת פתילה ושמן חדשים, או הדלקת המנורה), זמנה וכו' – נסמנו באנציק' תלמודית בערכו (וראה שם גם ערך הדלקת הנרות). 6. יומא טו, א. 7. שם יד, ב. וראה גם ירושלמי שם פ"ב סוף ה"א (ובמראה פנים שם, ש"לא צריך לפרש דר"י ור"ל דהכא פליגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן בענין הפסקה בין הטבת הנרות, אלא דכ"ע כרבנן ס"ל, ולר"י נמי בקטורת מפסיק להו כו'", עיי"ש). 8. ולהעיר, שבין הערביים מודה אבא שאול לחכמים ש"בעידן הדלקה תהא מקטר קטורת", ד"שאני התם דכתיב אותו", "יערוך אותו גו' מערב עד בוקר", "אותו מערב עד בוקר ולא אחר מערב עד בוקר", "אין לך עבודת יום כשירה אחר הדלקתן" (יומא טו, א ובפרש"י. פסחים נט, א ובפרש"י. וראה אוה"ת חנוכה רפ, ב). 9. והטעם שאומרים בכל יום "אביי הוה מסדר כו' אליבא דאבא שאול" – ראה לקמן ס"ט. 10. הל' תמידין ומוספין פ"ו ה"ג-ד. וראה סמ"ג עשין קצב. 11. ולדעת הרמב"ם (שם פ"ג הי"ב) ש"הדלקת הנרות היא הטבתם" – י"ל שעשיית הקטורת היא באמצע הדלקת הנרות (בין הדלקת חמש נרות להדלקת שתי נרות). וגם להדעות (ראה כס"מ שם. אנציק' תלמודית ערך הדלקת הנרות. וש"נ) שהטבה אינה הדלקת הנרות, והדלקת הנרות היא רק בין הערביים – כיון שגם בין הערביים צ"ל הפסקה בין חמש נרות לשתי נרות (ראה בארוכה שו"ת הרשב"א ח"א סי' עט-שט), ולכו"ע (גם לאבא שאול) אי אפשר להקטיר בין הערביים לאחרי הדלקת המנורה (כנ"ל הערה 8), מפסיקים בקטורת בין חמש נרות לשתי נרות, ואם הטיב בבוקר (כשמצאן כבויים) צ"ל ההפסקה בהדלקה עצמה (ראה גם אנציק' תלמודית שם (ע' תשנ)). ועצ"ע. ואכ"מ. 12. ראה גם תו"א וישב כט, א ואילך. שערי אורה שער החנוכה ד"ה בכ"ה בכסלו פ"ז ואילך. מאמרי אדהאמ"צ בראשית ע' שכב ואילך. אוה"ת חנוכה רפ, ב ואילך (ע"פ דעת אבא שאול). וראה גם המשך תער"ב ח"א פר"י ואילך. ד"ה שמן וקטורת עזר"ת. ועוד. 13. תרומה כה, ח. 14. ראה אלשיך עה"פ. של"ה סט, א. ועוד. 15. הושע יד, ג. וראה שו"ע אדה"ז או"ח (מהדו"ב) סוס"א. 16. ל, לד ואילך. – ולהעיר, שהתחלת הקריאה דפרשת תשא היא במנחת שבת פ' תצוה (בהמשך לסיומה וחותמה בפרשת מזבח הקטורת). 17. כריתות ו, א ואילך. 18. ועד"ז בסיום התפלה (ב"אין כאלקינו") – "פטום הקטורת הצרי והצפורן וכו'". 19. לאחרי הקדמת ב' פסוקים ראשונים דפרשת הנרות. 20. כח, א ובפרש"י. 21. שם, ב-ג. 22. פרש"י שם, ג. 23. כט, א-ט. 24. פרש"י שם, לג. 25. כולל גם (ההמשך דששי ע"ד) הקרבת שני התמידין ("וזה אשר תעשה על המזבח וגו' עולת תמיד" (שם, לח-מב)) – שאין זה הציווי לדורות (שמקומו בפ' פינחס), אלא "אזהרה לימי המילואים" (פרש"י פינחס כח, ד). 26. ו"פרשת מצות הנרות" היא בפ' אמור (כד, ב), והפירוש ד"ואתה תצוה" הוא ש"סופך לצוות את בני ישראל על כך" (פרש"י אמור שם). 27. כה, לז. 28. ופרטי הענינים ד"שמן זית זך כתית למאור" – (נוסף על אמירתם בפ' אמור) יכולים להתבאר ביחד עם פרטי הענינים ד"בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים", שנזכרו בהתחלת פרשת תרומה (כמו "שמן למאור"), ונתבארו בפרטיות בפ' תשא (ל, כב ואילך). 29. רמב"ן, ספורנו, ש"ך, אוה"ח כאן. ועוד. וראה תו"ש עה"פ. וש"נ. 30. כבעשייתם בפועל (בפרשת ויקהל) – הארון, השולחן, המנורה, מזבח הקטורת ומזבח העולה. 31. ראה רמב"ן, ש"ך, צרור המור. ועוד. 32. צרור המור כאן. 33. תנחומא פרשתנו טו (בסופו). 34. במעלת הקטורת לגבי שאר הקרבנות – ראה גם זח"ב ריט, א. ז"ח שה"ש סח, א. וראה אוה"ת פרשתנו ע' א'תשנט ואילך. סה"מ תרל"ה ח"א ע' ה' ואילך. סה"מ תרנ"ז ע' קסב ואילך. המשך תער"ב ח"א פרי"ב ואילך. וראה סה"מ מלוקט ח"ג ע' קנב. וש"נ. 35. מדרש תדשא פי"א. וראה בארוכה כלי יקר כאן. 36. להעיר, שמזבח הפנימי רומז על פנימיות הלב, ומזבח החיצון רומז על חיצוניות הלב (לקו"ת דרושי סוכות עח, ריש ע"ד. ובכ"מ). 37. כמ"ש בסוף פרשתנו (ל, ט) "לא תעלו עליו גו' ועולה ומנחה ונסך לא תסכו עליו" (וראה ראב"ע תרומה (כה, כב) ש"על כן לא הזכיר מזבח הקטורת רק אחר מזבח העולה* בעבור שיזהיר לא תעלו עליו עולה ומנחה ונסך"). *) כלומר, לאחרי הציווי "וזה אשר תעשה על המזבח גו' עולת תמיד". 38. ראה ס' הבהיר סי' מו (קט). ועוד. 39. ראה צרור המור שם. סה"מ מלוקט שם. וש"נ. 40. ח"ג (אדר"ז) רפח, א. 41. כט, מג-מו ובפרש"י. 42. רמב"ן כאן. 43. "הכל הולך אחר החיתום" (ברכות יב, א). 44. תו"א פרשתנו פב, א. ובכ"מ. 45. ראה זח"ג עג, א. 46. נוסח הושענות דיום ג' דחגה"ס. 47. פרש"י שם, מו. 48. ל, ב. 49. "ואמתיים קומתו" – "גבוה על השולחן חצי אמה, אולי כן הי' גבוה על המנורה, והי' כנגד הכרובים שהם פורשים כנפים למעלה" (ראב"ע עה"פ). ולהעיר, שבהכרובים שהיו מעורין זה בזה נרמז שלימות החיבור והיחוד דהקב"ה וכנס"י (ראה יומא נד, א). 50. כלי יקר כאן. 51. ומרומז גם בפסוק "והקטיר עליו אהרן גו'" שבסוף פרשתנו, כדלקמן הערה 64. 52. אוה"ת פרשתנו ע' א'תשסב. חנוכה רפב, ב. ועוד. 53. דברים א, ב. 54. תקו"ז בהקדמה (יז, א). 55. להעיר, ש"הקטורת שהיו מקטירין אחר התמיד (של בין הערביים) .. הי' כלה בי"א שעות חסר רביע" (לחם משנה הל' תפלה פ"ג ה"ב). 56. אחרי טז, יז. 57. אלא שביוהכ"פ ש"הקטרת הקטורת בקדש הקדשים כל העם פורשים מן ההיכל בלבד ואינם פורשים מבין האולם ולמזבח, שאין פורשין מבין האולם ולמזבח אלא בשעת הקטרה בהיכל בכל יום" (הל' עבודת יוהכ"פ פ"ד ה"ב). 58. רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ג ה"ג. 59. ולהעיר, שבכ"מ נקראת "ואתה תצוה" (נסמן בלקו"ש חט"ז ע' 342 הערה 9), ש"אתה" רומז על העצם שלמעלה, שע"י הוא"ו ("ואתה") נמשך ומתחבר עם העצם דישראל. 60. "אחת בשנה" – "ביום הכיפורים" (פרש"י). 61. "הוא שנאמר באחרי מות (יז, יח) ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו" (פרש"י). 62. ודוגמתו בכאו"א מישראל – "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", "כהנים גדולים" (יתרו יט, ו ובבעה"ט). וראה רמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל: "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש כו' אשר נדבה רוחו אותו כו' ה"ז נתקדש קדש קדשים". 63. תוד"ה עד אחת – מנחות יח, א. 64. ראה אוה"ת פרשתנו ע' א'תשסב: "פסוק זה יש בו י"א תיבות, י"ל רמז לאחד עשר סממני הקטורת כו' .. להמשיך גלוי אדון יחיד בכל הע"ס". ויש להוסיף, שבתוכן הפסוק ע"ד השייכות דקטורת לנרות מרומז שההמשכה והגילוי ד"אחד עשר" (י"א סממני הקטורת) בכל הע"ס (בעולם) נעשה ע"י הנרות. 65. משלי כ, כז. 66. שם ו, כג. 67. ראה שמו"ר פרשתנו פל"ו, ג. וראה גם סה"מ מלוקט ח"ה ע' רצה ואילך. וש"נ. 68. מנחות פו, ב ובפרש"י. 69. אמור כד, ב-ג. 70. מלכים-א ו, ד ובפרש"י. 71. "אימתי שרתה השכינה בארץ ביום שהוקם המשכן" (במדב"ר פי"ג, ב). 72. תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד. 73. ראה גם צרור המור כאן: "מזבח הקטורת .. מקשר הדברים התחתונים בעליונים והעליונים בתחתונים". 74. ועפ"ז יש לבאר הרמז בדיוק לשון הזהר והבחיי (לעיל הערה 3) "קטורת לא מתקרב אלא בזמנא דשמן מתקרב", "שמן המנורה שהי' מתקרב בזמן הקטורת" (לשון קרבן שאינו רגיל ביחס לשמן) – שע"י הקרבת הקטורת באמצע הטבת הנרות נעשה העילוי והקירוב (קרבן) ד(פעולת הטבת ה)נרות (שמן) ל(המשכת וגילוי דרגת ה)קטורת. 75. ולהעיר, ששתי נרות (שהטבתם לאחרי הקטורת) רומזים ליסוד ומלכות (אוה"ת פרשתנו ע' א'תשסג ואילך. בהעלותך ע' שמו), ועל ידם נעשה ההמשכה והגילוי בבי"ע (אוה"ת חנוכה רפו, סע"א) – שבהם מודגש יותר ההמשכה והגילוי בעולם*. *) וראה אוה"ת פרשתנו ס"ע א'תשסב (מגוכתי"ק) ש"נר ו' ז' מחבר שמים עם ארץ". 76. הל' תמידין ומוספין פ"ו ה"ד. 77. תמיד פ"ז מ"ב. 78. לא רק הזכרת הנרות (כבדרך אגב) בפרשת מזבח הקטורת (בשייכות לזמן עבודת הקטורת), כבסיום הפרשה. 79. שו"ע אדה"ז או"ח רס"ד, ורס"ו. וראה שם סמ"ו ס"ו. 80. שם סס"א ס"ב. 81. להעיר מהענין ד"חדשים לקטורת" (יומא כו, א. רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ד ה"ז). 82. ראה פסחים נט, א (ובפרש"י): "אין לך דבר (באשים) שקודם לתמיד של שחר אלא קטורת בלבד, שנאמר בה בבוקר בבוקר" (וראה אוה"ת פרשתנו ע' א'תשסג. חנוכה רפ, ב). 83. "הקטורת נעשית בכל שנה ושנה" (רמב"ם הל' כלי המקדש רפ"ב), מפני שצריך להביאה מתרומה חדשה (הל' שקלים פ"ד הי"ב). ו"פעמיים בשנה היו מחזירין אותו למכתשת, בימות החמה היו מפזרים אותה כדי שלא תתעפש, ובימות הגשמים צוברין אותה כדי שלא יפוג ריחה" (הל' כלי המקדש שם ה"ז). 84. ולא היו עושין כנגד ימות הלבנה, לפי שהי' חסר בשנה מעוברת (פי' הרא"ש – הובא בשטמ"ק כריתות שם). וראה הערה הבאה. 85. "והשאר הוא מותר הקטורת" (הל' שקלים וכלי המקדש שם). וגם י"א המנים שנשארו בשנה פשוטה שאינה אלא שנ"ד ימים הם בכלל מותר הקטורת (רע"ב לשקלים פ"ד מ"ה). 86. להעיר שהטעם ד"חדשים לקטורת" (כנ"ל הערה 81) הוא "מפני שמעשרת" (יומא שם), דיש לומר, שבזה מרומז הקשר והשייכות לעניני העולם (עשירות כפשוטה). 87. אבות פ"ב מי"ב. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג. 88. משלי ג, ו. וראה רמב"ם שם. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב. 89. ראה אוה"ת פרשתנו (ס"ע א'תשסד ואילך. חנוכה רפב, ב) השייכות דק"ש לקטורת (כמודגש בזמן ק"ש עד סוף ג' שעות, כמו הקטורת בבוקר בבוקר, בג' שעות, קודם הקרבת התמיד שזמנו בד' שעות) – שק"ש הוא בחי' ריח, לריח שמניך, לריח בגימטריא רמ"ח היינו רמ"ח תיבין דק"ש (ולכן הבין הינוקא בריחא דלבושייהו שלא קראו ק"ש). 90. להעיר מהשייכות דתפלה לקטורת – כמ"ש (תהלים קמא, ב) "תכון תפלתי קטורת לפניך" (וראה זח"א שבהערה 3). 91. ברכות לה, ב. 92. יומא פו, א. 93. ויתירה מזה: גם כשעוסק בלימוד התורה, ש"עסק התורה .. הוא ג"כ ענין מסירת נפש ממש כמו בצאתה מן הגוף .. שאינה מהרהרת בצרכי הגוף (בעניני העולם)" (תניא ספמ"א), הרי, ההתבוננות דמס"נ היא רק הכנה בהתחלת הלימוד (ולכל היותר בכל שעה (שם)), אבל בעת הלימוד עצמו צ"ל דעתו ומחשבתו מונחת בפרטי הענינים שלומד בתורה כפי שנתלבשה בעניני העולם, "המחליף פרה בחמור", וכיו"ב. ועד"ז כשעוסק בקיום המצוות, ובפרט במצות צדקה וגמ"ח (כללות כל המצוות), שדעתו ומחשבתו צ"ל מונחים בההשתדלות בטובתו של חבירו בענינים גשמיים, וכיו"ב. 94. פכ"ה (לב, א). 95. ושם: "והיינו כשעוסק בדברים בטלים לגמרי שאין בהם צורך כלל לעבודת ה'", משא"כ בנדו"ד, שההתעסקות בעניני העולם היא "לשם שמים". אבל, גם כשעוסק בעניני העולם "לשם שמים", ואפילו באופן ש"בכל דרכיך דעהו", בהכרח שיסיח דעתו מהדביקות שבשעת ק"ש ותפלה. 96. יומא לג, א. 97. או"ח סמ"ח (ד"ה ויש נוהגין). 98. ובספר האשכול: "תקנו לאמרו מפני שכולל כל העבודות שהיו במקדש ופרשיותיהן". 99. בפיוט "אתה תכנת". 100. ראה גם שער הכולל פ"ג אות כ (ובהערתי שם*. וראה לקמן הערה 110). *) בשער הכולל הנדפס בסידור תורה אור קה"ת תשמ"ז (רנו, א). המו"ל. 101. לקו"ת שלח לז, ד. ובכ"מ. 102. ברכות ג, סע"א. 103. הושע יד, ד. 104. דכיון שקודם שנולד מת אביו, ואחר שנולד מתה אמו, אמרו עליו "אשר בך ירוחם יתום", ועש"ז נקרא "אביי" (אף ששמו נחמני) – סדה"ד בערכו. 105. אמירה בזמן הגלות באופן ד"ונשלמה פרים שפתינו", משא"כ בנוגע לעבודה בפועל בזמן שביהמ"ק קיים, שעל זה קאי פסק הרמב"ם והסמ"ג שהלכה כחכמים. 106. ועפ"ז יומתק שרוב הביאורים בדרושי חסידות (שבהערה 12) הם בדעת אבא שאול, אף שהלכה כחכמים (כמודגש וכמ"פ באוה"ת שם, ואעפ"כ, לא נתבאר תוכן הענין דההפסק בקטורת בין הטבת חמש לשתים בעבודת האדם). וראה אוה"ת פרשתנו (ע' א'תשסב – מגוכתי"ק): "ה' נרות בחי' אירוסין .. אח"כ קטורת פנימי' הלב נשואה, וכמ"כ המשכה ב' נרות (שלאח"ז) יחוד יסוד ומל' זהו נישואין" – שענין זה שייך (בעיקר) לעתיד לבוא, "לימות המשיח יהיו נישואין" (שמו"ר ספט"ו). 107. אבל בחי' היחידה (קטורת) כפי שהיא בפ"ע, שהו"ע המס"נ – מודגש בזמן הגלות יותר מאשר בזמן הבית. ויש לומר, שענין זה מרומז בסדר דאביי אליבא דאבא שאול (בזמן הגלות) – שהקטורת אינה הקדמה להטבת שתי נרות (המשכת היחידה בדרגת הגילויים), אלא היא עבודה בפ"ע, מס"נ בטהרתה. 108. ראה שו"ע אדה"ז או"ח סתר"י ס"ט. סתרי"ט ס"ט. 109. שלכן אומר כאו"א מישראל כל סדר עבודת הכה"ג, כולל גם תפלתו של הכה"ג, ומסיים: "כמו ששמעת תפלת כה"ג .. כמו כן מפינו תשמע". 110. להעיר שהחילוק בין כל יום ליוהכ"פ מרומז גם בהחילוק בסתם משנה – שבמסכת תמיד (הסדר התמידי בכל יום) נקט כאבא שאול ("מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות כו'" (ואח"כ) "מי שזכה בקטורת כו'" (פ"ו מ"א-ג. וראה פיהמ"ש להרמב"ם שם)), ובמסכת יומא (הסדר דיוהכ"פ) נקט כחכמים ("מקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות" (פ"א מי"ב), "נכנס להקטיר את הקטורת ולהיטיב את הנרות" (פ"ג מ"ד)). 111. ובשנת העיבור – באדר ראשון, "ראשון" גם במעלה וחשיבות, ומצינו בהלכה שבכמה ענינים נקרא אדר ראשון אדר סתם (ראה טואו"ח סתכ"ח. רמ"א שם סתכ"ז. טושו"ע חו"מ סמ"ג סכ"ח). 112. רמב"ם הל' שקלים פ"א ה"ט. 113. שם פ"ב ה"ד. 114. שם רפ"ד. 115. שם ספ"ד. 116. ומזה לוקחים כח להחידוש הפרטי שבכל יום יהיו חדשים. 117. ראה לעיל הערה 3. 118. תענית כט, סע"א. 119. ע"ז ג, סע"א. 120. ב"ר פ' י"א, ח. 121. בלק כג, ט. 122. שמו"ר פט"ו, ז. 123. ראה לקו"ת שה"ש בסופו. וראה ספר הערכים-חב"ד מערכת אותיות בסופו. וש"נ. 124. ובפרט בחודש אדר – שישנה כבר השלימות דאחד עשר חדשי השנה (מניסן עד שבט). 125. ראה סוכה כט, א. ב"ר פ"ו, ג. אוה"ת בראשית ד, סע"ב ואילך. ועוד. 126. להעיר מהשייכות לנרות שבת (ששייכים לנרות המקדש (ראה יל"ש ר"פ בהעלותך)) שהדלקתן היא כניסת השבת – החיבור דיום העשירי (ערב שבת) עם יום אחד עשר (שבת). 127. לשלימות הענין – ראה גם קונטרס משיחות (ליל ויום) ג', (ליל ויום) ועש"ק וש"ק פ' תצוה, ז', יו"ד וי"א אדר-ראשון (לעיל ע' 308 ואילך). 128. ראה ברכות כא, ב. וש"נ. 129. שם מט, ב – במשנה. 130. ראה לקו"ת ר"פ בהעלותך. ובכ"מ. 131. ריש פרשתנו ובפרש"י. 132. אבות פ"א מי"ב. 133. ובלשון הכתוב בהפטרה דפ' תצוה (יחזקאל מג, י-יא): "הגד את בית ישראל את הבית גו' צורת הבית ותכונתו גו' וכל תורתיו הודע אותם גו'", וכמבואר במדרש (תנחומא צו יד) ש"א"ל הקב"ה (ליחזקאל) .. לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קרייתה אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבנין הבית", ועד שאין בנין ביתי בטל (ראה לקו"ש חי"ח ע' 412 ואילך. וש"נ). 134. כולל גם עבודת הקטורת ע"י הכה"ג בקדש הקדשים – "בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס רק שיכנס בסדר הזה" (ויק"ר פכ"א, ז. ועוד). 135. פרש"י ותוס' סוכה מא, סע"א. ועוד. 136. רמב"ם הל' תמידין ומוספין רפ"ג. 137. שם הלכה י"א. עיין בספר תורת מנחם - התוועדויות » סדרת תורת מנחם - התוועדויות היא סדרת ספרים שבה מופיעים כל המאמרי החסידות והשיחות שנשא הרבי מליובאוויטש בהתוועדויות שהתוועד ברבים, וכן מכתבים שכתב לכלל הציבור. בספר זה התוועדויות תש"י התוועדויות תשי"א התוועדויות תשי"ב התוועדויות תשי"ג התוועדויות תשי"ד עוד... אודות המו"ל ועד הנחות בלשון הקודש ועד הנחות בלשון הקודש » "ועד הנחות בלה"ק" הוקם בשנת תשמ"א (1981) על-ידי צוות אברכים מוכשרים, במטרה להדפיס ולפרסם את תורתו של הרבי בלשון-הקודש. בקר באתר עוד במדור זה קונטרס פורים קטן תשנ"ב משיחות לילות ג' ד' ה' ועש"ק ויום ש"ק פ' כי-תשא, י"ד-י"ח אדר א' תשנ"ב משיחות ליל ועש"ק וש"ק פר' ויקהל, פ' שקלים, כ"ה אדר ראשון תשנ"ב קונטרס בענין מקדש מעט זה בית רבינו שבבבל קונטרס ע"ד חלוקת הש"ס בי"ט כסלו - ליקוט משיחות כ"ק אדמו"ר שליט"א הצג הכל » עוד כתבות שיעניינו אותך סיכום פרשת תצוה: הבגדים המיוחדים שהוכנו עבור הכוהנ... 1 תגובה משה רבינו נעלם, הגימטריאות מופיעות! ועוד רמזים לפר... 3 תגובות אהרן הכהן לימד מה כוחה של מחמאה! שיעור לפרשת תצווה לצפיה (56:06) ריח והרוח: איך בשמים איכותיים מהקטורת גרמו נחת למע... שיעור לפרשת תצווה לצפיה (59:06) הוסיפו תגובה ᠋ יש לך משהו להוסיף? רוצה להעיר, לשאול, לשתף? זה המקום התחבר ראשי • תרום • כתוב לנו • שאל את הרב עברית תנאים ופרטיות • © 2024 Chabad.org

https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/3008932

התחבר ספרים תנ"ך פרשת השבוע להכיר את סידור התפילה... הגדה של פסח פרקי אבות משניות ליום השנה (יארצייט) משניות תלמוד בבלי משנה תורה להרמב"ם ספר המצוות לרמב"ם הלכות בית הבחירה לרמב"ם עם פירוש הרב עדין אבן ישראל שולחן ערוך הרב קיצור שולחן ערוך ספר התניא תורה אור לקוטי תורה דרך מצותיך היום יום ספרי כ"ק אדמו"ר סקירות ספרים להחיות את היום 3 שאלות ותשובות על ספר הזוהר מחשבת החסידות ה'נשיא' היומי - לתחילת חודש ניסן יהדות כיצד? לימוד וערכים מדורים פופולריים משפחה וקהילה מגזין אודות כתוב לנו|​שאל את הרב|​תרום ב"ה ספרים ספרי כ"ק אדמו"ר תורת מנחם התוועדויות תשח"י זכור, ש"פ תצוה, פ' זכור, ט' אדר, ה'תשח"י הנחה בלתי מוגה « הקודם ר"ד יום ו עש"ק, ב' דר"ח אדר, ה'תשח"י הבא » חייב איניש לבסומי בפוריא, פורים, ה'תשח"י PDF בס"ד. ש"פ תצוה, פ' זכור, ט' אדר*, ה'תשח"י – בבוקר לפני התפלה, בחדרו הק' – (הנחה בלתי מוגה) זכוראת אשר עשה לך עמלק וגו', ומסיים תמחה את זכר עמלק וגו'1, והיינו, שיש בזה ב' ציווים, הציווי לזכור תמיד מה שעשה עמלק, והציווי למחות זרעו כו'2. וצריך להבין, הלא העיקר הוא הציווי דתמחה, ומהו ענין הציווי דזכור. ומה גם שהענין דזכור אינו בא כהכנה להציווי דתמחה, אלא הוא ציווי בפ"ע, שהרי במנין המצוות נימנו ב' ציוויים, זכור את אשר עשה לך וגו', ותמחה את זכר עמלק וגו'. ולהבין זה צריך להקדים תחילה כללות ענין עמלק, ויובן זה מהעונש שלו, שזהו מ"ש3 ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד, והיינו4, שבשאר האומות כתיב5 אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו כולם שכם אחד, שיהי' אצלם ענין של בירור כו', משא"כ בעמלק כתיב ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד, שלא יתברר, אלא יהי' בו ענין של מחי' ושבירה לגמרי. ב) והעניןבזה, דהנה, מ"ש ראשית גוים עמלק ואחריתו גו', היינו שבעמלק יש ב' הענינים דראשית ואחרית, והטעם שיש ב' הענינים דראשית ואחרית בעמלק, היינו בלעו"ז, הוא לפי שלמעלה ישנם ב' הענינים דראשית ואחרית, וכיון שהקליפה מתדמה לגבי הקדושה כקוף בפני אדם6, לכן מב' הענינים דראשית ואחרית כפי שהם למעלה, יורד ומשתלשל גם בלעו"ז ב' הענינים דראשית ואחרית, שזהו מ"ש ראשית גוים עמלק ואחריתו וגו'. וביאור ענין ראשית ואחרית למעלה, דהנה כתיב7 אני ראשון ואני אחרון, ראשון ואחרון קאי על כללות ההשתלשלות שמאור הממלא מראשית כל המדריגות עד אחרית כל המדריגות, שכל זה נמשך מבחי' אני, שזהו אור הסובב. ובפרטיות יותר, הנה כדי שלא יהי' ס"ד לומר שרק ראשית ההשתלשלות הוא מאני, מאור הסובב, אבל אחרית ההשתלשלות, שהו"ע ההשתלשלות לירד למטה עד לבחי' העשי' שיש שם התלבשות כח הפועל בנפעל, עד שאפשר שהנברא יהי' יש ודבר נפרד בהרגשתו, אין זה מאור הסובב, לכן נאמר ואני אחרון, היינו, שגם אחרית ההשתלשלות, כפי שנמשך עד לבחי' העשי' כו', הנה כל זה הוא מבחי' אני, שזהו אור הסובב. וכמ"ש8 כל אשר חפץ הוי' עשה בשמים ובארץ, דהיינו שחפץ הוי' אור הסובב הוא גם בארץ, וזהו גם מ"ש אנת הוא עילת העילות וסיבת הסיבות9, היינו, שישנם למעלה ב' הענינים דעילה וסיבה, עילה קאי על ההשתלשלות שבדרך עו"ע, שזוהי ההשתלשלות שבערך, שהרי העלול כמו שהוא כלול בהעילה, וגם אחר יציאתו מהעילה, מתלבשת העילה בהעלול באיזה אופן שיהי', ובכללות הו"ע ההשתלשלות שמאור הממלא, שהיא בדרך עו"ע מדרגא לדרגא שבערך זל"ז. אבל ענין סיבת הסיבות קאי על השתלשלות שבאין ערוך, שזהו רק בדרך סיבה, והו"ע אור הסובב, שהוא רק בדרך סיבה לההשתלשלות. וזהו מ"ש אני ראשון ואני אחרון, שאור הסובב הוא סיבה לא רק לראשון, ראשית ההשתלשלות, אלא גם לאחרון, אחרית ההשתלשלות. וזהו ענין ראשית ואחרית כפי שהוא למעלה בקדושה. וכיון שהקליפה מתדמה לקדושה, הנה גם בלעו"ז ישנם ב' הענינים דראשית ואחרית שבעמלק. ועז"נ ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד, שאין זה בדרך בירור, כי אם באופן של שבירה ועקירה לגמרי. ג) וביאורהחילוק שבין עמלק לשאר האומות כפי שהוא בענין העבודה, דהנה ידוע שז' האומות הם ז' המדות הרעות, שהם המקור לענין העבירות, שעל זה אמרו רז"ל10 אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, שהרוח שטות הו"ע המדות רעות שמכסים על האמת. ויש בזה כמה פרטים, והיינו שיש מי שבא לענין העבירה מצד זה שנדמה לו שעודנו ביהדותו ואינו נעשה נפרד11, אבל אילו הי' יודע את האמת כמו שהוא שע"י העבירה נעשה נפרד, אזי לא הי' עושה זאת בשום אופן12, וכמאמר אדמו"ר הזקן13: אַ איד ניט ער וויל און ניט ער קאָן ווערן אַ נפרד פון אלקות, וא"כ, אילו הי' יודע שע"י העבירה נעשה נפרד, כפי שהוא באמת, לא הי' בא לידי עבירה, אלא שזהו מצד הרוח שטות שמכסה על האמת. ויש מי שהרוח שטות אצלו היא למטה מזה, שחושב שאין איש רואה אותו ואין שום אדם יודע מזה, כמארז"ל14 כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם. ומצד הרוח שטות הרי הוא בא לידי תאוות בדברים המותרים, ועד תאוות בלתי רצויים, ועד שנופל בתאוות דברים האסורים ממש, שבא לעשות עניני עבירה בדברים ותאוות כאלו שאינם לפי מהותו לגמרי, דהיינו שמצד מהותו ושכלו כפי שאינו מעוור מהתאוה, אין לו שייכות אליהם כלל, אלא שהרוח שטות והתאוה מבלבלים מהותו, וענין הבלבול הוא שמהפכים את מהותו ושכלו שנעשה מהות אחר (עס איז ניט ער), להיות נלהב ולהוט (צוקאָכט און פאַרקאָכט) ומושקע בתאוות כאלו שמצד עצמו לא הי' שייך אליהם כלל. והנהסיבת הרוח שטות (כפי שהיא בדרגא היותר עליונה) הוא העדר הגילוי אלקות (לא רק בנפשו הבהמית, אלא גם) בנפש האלקית, והיינו, שמצד זה שאלקות הוא בהעלם אצלו, הרי הוא בא להענינים הלא טובים, שמקורם הם ז' המדות רעות, שזהו"ע ז' האומות כפי שהוא בעבודה. וכיון שהסיבה בזה היא ההעדר דגילוי אלקות, מובן, שענין זה הוא מצד ההעדר או החסרון בעבודת התפלה, כי, ע"י עבודת התפלה נעשה גילוי אלקות בנפשו הפרטית וגם בעולם, שזהו סדר עבודת האדם במשך היום, שבתחלת היום הנשמה היא רק באפו15, ואח"כ ע"י עבודתו בעבודת התפלה פועל המשכת גילוי אלקות בנפשו הפרטית, שמתפשט הגילוי בכל הציור קומה שלו, ועד שנמשך גם בעולם. וכל זה הוא כאשר עבודת התפלה היא כדבעי, אבל כאשר עבודת התפלה היא שלא כדבעי, אזי לא נעשה אצלו גילוי אלקות, אלא האלקות הוא בהעלם אצלו, ומצד ההעלם בא הרוח שטות המביאו לז' המדות רעות, שהו"ע ז' האומות, שהם השרש לעניני העבירות. וכיון שהסיבה לזה היא העדר הגילוי אלקות, מובן, שאפשר להיות בזה התיקון בדרך בירור, ע"י המשכת גילוי אלקות, והיינו שעבודת התפלה תהי' כדבעי, שעי"ז פועל הגילוי אלקות בנפשו, ובמילא נעשה הבירור בז' האומות, שהם ז' המדות רעות. וכל זה הוא רק בז' המדות רעות, שסיבתם היא העדר גילוי אלקות, ולכן ע"י המשכת גילוי אלקות פועל בהם הבירור. אמנםיש קליפה תחתונה יותר שבה אי אפשר להיות התיקון בדרך בירור, והיא קליפת עמלק, שענינו הוא שיודע את רבונו ומכוין למרוד בו16, שענין זה אינו מצד העדר גילוי אלקות, שהרי יודע הוא את רבונו, והיינו שהאלקות הוא בגלוי אצלו, ואעפ"כ מכוין למרוד בו, שזהו"ע של התנשאות וחוצפה ללא טעם, מלכותא בלא תגא17. ובענין זה אי אפשר להיות התיקון בדרך בירור, ע"י המשכת גילוי אלקות, דכיון שיודע את רבונו ומ"מ מכוין למרוד בו, א"כ מה יועיל המשכת גילוי אלקות, אלא תיקון קליפה זו הוא בדרך עקירה וביטול, ששבירתן דוקא היא תקנתן18. וזהו מש"נ בעמלק אחריתו עדי אובד, תמחה את זכר עמלק, שהו"ע העקירה והשבירה לגמרי. ד) והנהקליפת עמלק בעבודה בנפש האדם הו"ע הקרירות19, כמ"ש20 אשר קרך, שפועל בו ענין הקרירות, שלא יתפעל משום דבר, והיינו, שגם כאשר מראים מלמעלה דבר פלא, שזהו"ע גילוי אלקות למטה, הנה ענינו של עמלק הוא לקרר ולהכחיש ולומר שאינו כן. וכאשר אינו יכול להכחישו לגמרי, אזי מתחכם לקררו ולומר שאין זה פלא עכ"פ, דכיון שזהו ענין שנעשה ע"י הקב"ה שהוא כל יכול, הרי לגביו אין זה פלא כלל, וא"כ למה יתפעל מזה. ואם הפלא שבדבר הוא מוחשי כ"כ שאינו יכול גם לקרר את הפלא שבדבר, אזי מקררו לעשות הסכם בנפשו שהפלא לא יפעול בו התפעלות. וגם כאשר מוכרח שהפלא שבדבר יפעול בו התפעלות, אזי מקררו לעשות הסכם והחלטה שההתפעלות לא תפעול עליו לשנות הנהגתו ומכש"כ לשנות מהותו. וזהו ענין קליפת עמלק, שהגם שיודע את רבונו, היינו, שיש אצלו גילוי אלקות, מ"מ, הרי הוא מתייגע ומכוין למרוד בו, עי"ז שפועל ענין של קרירות, מבלי הבט על כך שע"פ השכל צ"ל אצלו ענין של התפעלות כאשר רואה דבר פלא. דהנה, הגם שהאמת היא שלגבי הקב"ה אין זה דבר פלא, וכמ"ש לעושה נפלאות וגו'21, עושה פלא וגו'22, היינו, שלגבי הקב"ה הנה כל הנפלאות הם רק בחי' עשי' בלבד23, מ"מ, כיון שלגבי האדם הרי זה פלא, צריך הדבר לפעול בו התפעלות, ומה שלגבי הקב"ה אין זה דבר פלא, לא צריך להיות סתירה ומניעה להתפעלות האדם. וכמו שאנו רואים בשני בני אדם, שיש דבר שאצל אחד אינו פלא ואילו אצל השני הרי זה פלא, הנה מה שאין זה פלא לגבי חברו, אינו סתירה ומניעה לפעול בו ההתפעלות הראוי', כיון שאצלו הרי זה פלא. ואם כן הוא בב' בנ"א שהם בערך זל"ז, שאין סתירה להתפעלות שלו מה שאצל חבירו שבערך אליו אין זה פלא, הרי מכש"כ שמה שלגבי הקב"ה אין זה פלא, לא צריך להיות סתירה שתהי' אצלו ההתפעלות הראוי'. ומה שאין הענין כן, הרי זה מצד הקרירות דעמלק, שזהו"ע קליפת עמלק, שאף שראה את האותות והנפלאות שהיו ביציאת מצרים, מ"מ, לא נתפעל, ויצא להלחם בישראל, שזהו מצד ההתנשאות ללא טעם, בחוצפה גדולה. ולכן אי אפשר להיות בו הבירור, אלא התיקון הוא בדרך שבירה דוקא, וכמ"ש24 צא הלחם בעמלק, באופן דתמחה את זכר עמלק, כיון שזהו"ע של התנשאות ללא טעם. ה) והעניןבזה, כידוע שיש ב' אופני התנשאות, התנשאות שע"פ טעם (עכ"פ טעם המדומה), והתנשאות שלא ע"פ טעם כלל. התנשאות שע"פ טעם היא כמ"ש25 אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו, והיינו, שמצד זה שיש אצלו ג' הענינים דחכמה גבורה ועשירות (שבהם נכללים גם שאר מעלות האדם), שייך שתהי' אצלו התנשאות, ולכן נאמר אל יתהלל גו'. אבל עכ"פ הרי זו התנשאות שע"פ טעם, והיינו, דעם היות שהאמת היא שגם מי שיש בו מעלות אלו אינו צריך להיות בהתנשאות מזה, וכמו בענין החכמה, שכאשר החכם מתחכם בהחכמה אזי רואה שיש עוד מה שלא השיג, והיינו שלא הגיע עדיין לעומקה ולאמיתתה של החכמה, ומצד זה צריך להיות בביטול ולא בהתנשאות, וכן מצד כללות ההתבוננות שמעלות אלו ניתנו לו מלמעלה (כמבואר בקונטרס ומעין26), ובודאי לא ניצל זאת עדיין כל צרכו, והלואי הי' מנצל זאת כו', ומהתבוננות זו בא לידי החלטה שמוטב לו לנצל ענינים אלו ככל האפשרי, ולא להיות בהתנשאות, מ"מ, הרי התנשאות זו היא התנשאות שע"פ טעם, שכיון שרוכש בקרבו מעלות אלו, לכן הוא מתנשא. אך יש התנשאות שלא ע"פ טעם, והיינו, שאין בו שום מעלה כלל להתנשא בה, אפילו לא מצד טעם המדומה, ולא עוד אלא שגם הוא עצמו יודע מזה, ולכן הרי הוא בזוי גם בעיני עצמו, ומבלי הבט על שפלותו, הרי הוא מתנשא, שהתנשאות זו היא התנשאות ללא טעם, והיא מצד החוצפה בלא טעם. והנה, כאשר ההתנשאות היא ע"פ טעם, אזי אפשר להיות ענין הבירור, אם עי"ז שמראים לו שאין בו המעלות הנ"ל (כאשר ההתנשאות היא מצד טעם המדומה, שנדמה לו שיש לו ממה להתנשא, אבל האמת אינו כן), או עי"ז שמראים לו שהגם שיש בו מעלות הנ"ל (כאשר יש לו באמת מעלות אלו), מ"מ, לא צריך להיות בהתנשאות. והיינו לפי שההתנשאות שבאה מצד הטעם היא מוגדרת לפי ערך הטעם, ולכן אפשר להיות הבירור בזה. אבל כאשר ההתנשאות היא ללא טעם, אזי אינה מוגדרת, אלא היא בלי גבול, ולכן אי אפשר להיות הבירור בזה, כי אם עקירה ושבירה דוקא, ששבירתן היא תקנתן. וב' אופני התנשאות הנ"ל מצינו בהמן, שהוא מזרעו של עמלק. התנשאות שע"פ טעם, כמ"ש27 ויספר להם המן את כבוד עשרו ורוב בניו, דאף שהגזים בזה, מ"מ, התנשאות זו היתה ע"פ טעם, או טעם המדומה עכ"פ. והתנשאות ללא טעם, שגם כאשר הראו לו אח"כ שכל הכבוד וכו' אינו כלום, ושאין לו ממה להתנשא, מ"מ התנשא, שהתנשאות זו היא ללא טעם. ולכן מצינו שמבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק28, שזהו מצד ההתנשאות שהיתה אצלו ע"פ טעם, שבזה אפשר להיות ענין הבירור, וזהו שמבני בניו למדו תורה בבני ברק, שהו"ע גילוי אלקות למטה. אבל ענין ההתנשאות ללא טעם, הרי זה קליפת עמלק שבה לא שייך בירור, כי אם שבירה, שזהו מ"ש תמחה את זכר עמלק. ו) וביאורהענין בעבודת האדם, דהנה ידוע שבמדות רעות יש ב' ענינים, ישנו כח המתאוה שבו שייך ענין הבירור, וישנם הלבושים שבהם נתלבש כח המתאוה, שהוא רצון זר פרטי זה ומדות אלו שבהם נתלבשה התאוה, וכן ג' הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה, שהם רע בעצם, ובהם אי אפשר להיות בירור ותיקון כלל, כי אם בדרך עקירה, והיינו, שתיקון הרצון זר אינו באופן של בירור, כי אם באופן שעוקר רצונו לגמרי מהדברים הלא טובים, והיינו ע"י ענין התשובה29 באופן של חרטה על העבר וקבלה טובה על להבא, שעוקר רצונו מהענינים הלא טובים ומשים רצונו בקדושה, שעי"ז מעביר ומדחה את הרצון הזר. וכן בהתלבשות כח המתאוה בג' הלבושים דמחדו"מ צריך להיות ענין של עקירה דוקא, וכמו באותיות המחשבה בענינים לא טובים, שהתיקון על זה הוא כמ"ש30 חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה31, והיינו לפי שהדמעות באות ממותרי מוחין, מקום המחשבה, ולכן ע"י הדמעות עוקר הוא את המחשבות הלא טובות. וכמו"כ צריך לעקור את לבושי הדיבור והמעשה, שזהו שבענין התשובה צ"ל גם וידוי דברים32, כמ"ש33 קחו עמכם דברים, שע"י הוידוי דברים עוקר את אותיות הדיבור בענינים הלא טובים, ולכן נתתקן הוידוי על סדר הא"ב, כי ע"י אותיות אלו עוקר את אותיות הדיבור דלעו"ז, וכן את גוף הדבר שע"י המעשה. וכל זה הוא בנוגע להרצון זר הפרטי ולבושי המחדו"מ שבהם נתלבש הכח המתאוה, שבהם אי אפשר להיות התיקון בדרך בירור, כי אם עקירה ושבירה לגמרי. אבל כח המתאוה עצמו, הרי גם כאשר נתלבש בענינים לא טובים, יכול להעלותו מהקליפה ולהפכו לקדושה, והיינו שכח המתאוה אפשר להלבישו בקדושה, ואפשר להלבישו להבדיל בקליפה, כיון שמצד עצמו הוא פשוט, אלא שיש ממוצע המקשרו, והוא כח המסית שמעורר את הכח המתאווה להתאוות תאוה, וע"ד מארז"ל34 עינא וליבא תרין סרסורי דעבירה נינהו, דכשם שענינו של הסרסור שמקשר ב' דברים, כך הכח המסית הוא הממוצע המקשר את כח המתאוה עם התאוה עד שנולד אצלו הרצון זר, וכמו"כ העין הוא ממוצע בין כח המתאוה לחמדת הלב, שע"י ראיית העין מתעורר באהבה ורצון כו', וכמ"ש35 ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו', ואמרו רז"ל36 העין רואה ואז הלב חומד, והיינו מפני שבראי' יש התלבשות התענוג37, וע"י התענוג שיש לו בהדבר הרי הוא מתעורר להתאוות לזה. ולכן אנו רואים בשני בנ"א שא' מהם רואה דבר תאוה ומתעורר לזה והשני רואה ואינו מתעורר לזה כלל, כי, אף שלשניהם יש כח המתאוה, הרי כח המתאוה הוא פשוט, אלא שיש הממוצע המקשרו, והוא התענוג, ולכן זה שהי' לו תענוג בדבר הזה, הנה בראותו את הדבר תאוה, נתעורר לזה, משא"כ השני כו'. וכיון שכח המתאוה הוא פשוט, לכן גם בהתלבשותו בהענינים לא טובים אפשר להוציאו משם ולהפכו לקדושה, לאהבת הוי', וכמ"ש38 ואהבת גו' בכל לבבך, ודרשו רז"ל39 בשני יצריך, ביצ"ט ויצה"ר, והיינו שיפעול שגם היצה"ר ישוב לאהבת הוי'. ולכאורה, כיון שכל ענינו של היצה"ר הוא כשמו, לפעול העלם כו', ולהסית את האדם, א"כ איך יכול האדם לפעול שגם היצה"ר יהי' לו אהבת ה'. אך הענין הוא, ע"פ מ"ש בתניא40 מזהר41 המשל דזונה ובן המלך, שאף שהמלך שוכר אותה כדי להסית את בנו, וענינה הוא להסיתו, הרי פנימיות רצון המלך הוא שלא תוכל להסיתו, וכן הוא בענין היצה"ר, שפנימיות הכוונה ורצון העליון הוא שלא יוכל להסית את האדם, ולכן גם היצה"ר עצמו אינו רוצה באמת שישמעו אליו. ולכן יכול האדם לפעול ע"י עבודתו שגם היצה"ר יהי' לו אהבה לאלקות, והיינו שפנימיות הכוונה הנ"ל היא נתינת כח שיוכל לפעול זאת בעבודתו. וכל זה הוא בכח המתאוה, שאפשר לתקנו ולבררו מהקליפה ולהלבישו בקדושה. אבל יש קליפה תחתונה יותר, קליפת עמלק, שענינה הוא התנשאות ללא טעם, שבזה אי אפשר להיות התיקון בדרך בירור, כי אם בדרך עקירה ושבירה לגמרי, ועז"נ ואחריתו עדי אובד, שצ"ל המחי' לגמרי. ז) והנהב' אופני התנשאות בלעו"ז הנ"ל (ס"ה) באים ומשתלשלים מהקדושה, והיינו, שגם בקדושה יש התנשאות שע"פ טעם ושכל דקדושה, ויש התנשאות ללא טעם, וכיון שהקליפה מתדמה כו' כנ"ל, לכן ישנם ענינים אלו גם בלעו"ז. והענין בזה, דהנה כתיב42 כי גאה גאה (ב"פ), שקאי על ב' אופני ההתנשאות, התנשאות שע"פ טעם והתנשאות ללא טעם. וכמו"כ מצינו בעבודה שיש גם גיאות דקדושה, וכדברי רשב"י43 ראיתי בני עלי' והן מועטין, אם אחד הוא אני, ואם שנים הם אני ובני, ועד להתנשאות היותר נעלית כאמרו אנא סימנא בעלמא44, שזהו"ע של התנשאות ללא טעם בקדושה. אמנם, ענין ההתנשאות ללא טעם בקדושה הוא באופן של תכלית הביטול בביטול המציאות, כמו במאמר רשב"י אנא סימנא בעלמא, שאם הי' עדיין מציאות יש לעצמו, לא הי' יכול לומר כן, ורק להיותו בתכלית הביטול לאלקות, שהאלקות הי' בו בגילוי עד שלא הי' שום מציאות בפ"ע, אלא כל מציאותו היא רק האלקות שבו, לכן אמר אנא סימנא בעלמא, וא"כ הרי זה תכלית הביטול לגמרי45. ועד"ז במשה רבינו שהי' בתכלית הביטול לאלקות, כמ"ש46 והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, שהי' בטל בעצם בביטול שלמעלה מן השכל. והגם שמבואר47 טעם הענוה שלו שזהו מצד החשבון שאילו ניתנו לזולתו הכחות והחושים שלו הי' מגיע למעלה יותר, הנה זה גופא שטעם זה פעל אצלו ענוה הוא מצד הביטול העצמי שלו, שהרי פשוט הדבר שמשה רבינו הגיע בכחותיו וחושיו למעלה מאד אשר אחר זולתו לא הי' מגיע לזה, ורק מצד זה שהי' בתכלית הביטול בביטול המציאות, לכן הי' יכול לעשות חשבון כזה שאינו אמיתי בעצם שיפעול בו ענוה. ומכל זה מובן שענין התנשאות ללא טעם שבקדושה הוא באופן של תכלית הביטול. אמנם, מענין ההתנשאות בקדושה משתלשל ענין ההתנשאות בלעו"ז, להבדיל ריבוי הבדלות לאין קץ באין ערוך, הן ההתנשאות שע"פ טעם, והן ההתנשאות שלא ע"פ טעם, אלא שלהיותו בקליפה, אין זה ענין הביטול (כמו שהוא בקדושה), אלא אדרבה, תוקף הישות והחוצפה בלא טעם. וכמבואר48 במ"ש49 וסוס אשר רכב גו', דסו"ס בגימטריא ב"פ גס, שקאי על ב' אופני התנשאות הנ"ל. והחילוק ביניהם, שהתנשאות שע"פ טעם, להיותה מוגדרת ע"פ הטעם, לכן אפשר להיות בה ענין של בירור, משא"כ התנשאות שלא ע"פ הטעם, אי אפשר להיות בה ענין של בירור, כי אם ענין של שבירה וביטול. וענין זה נעשה ע"י הביטושים שמבטש את עצמו, כמארז"ל50 לעולם ירגיז אדם כו', וכן אמרו רז"ל51 אנחה שוברת גופו של אדם, וכמו בגשמיות, שכאשר יש חסרון בענין של פרנסה ובריאות, היינו, שחסר בההשפעה מלמעלה בג' הענינים דבני חיי ומזוני, שבהם נכלל כללות הצטרכות האדם, הרי זה פועל בו שבירה וביטול מהותו, וכן הוא בעבודה, שכאשר מבטש את עצמו, ודואג ומיצר באמת על מצבו איך שהוא להוט ומושקע בענינים בלתי רצויים עד לתאוות של דברים האסורים ממש, הרי זה פועל שבירה במהותו ומשנה את מהותו. וכמו"כ עי"ז שירעים בקול רעש ורוגז כו' לומר אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול כו' עד מתי תסתיר וכו' (כהלשון המובא בתניא52), והיינו, דכיון שהקליפה היא בהתנשאות ללא טעם, לכן אופן הביטוש הוא ג"כ ע"י דיבורים שלמעלה מן השכל והטעם. וזהו"ע התיקון דעמלק בעבודה שנעשה בדרך שבירה וביטול דוקא. ח) וזהומ"ש ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד, שכשם שישנו הענין דראשית ואחרית בקדושה, שזהו מ"ש אני ראשון ואני אחרון, וכמשנת"ל שלא רק ראשית ההשתלשלות הוא מבחי' אני, דהיינו אור הסובב, אלא גם אחרית ההשתלשלות למטה בעשי', שהוא בבחי' התלבשות כח הפועל בנפעל, עד שאפשר שהנברא יהי' ליש ודבר נפרד בהרגשתו, גם זה הוא מבחי' אני, דהיינו אור הסובב, הנה כן הוא להבדיל בהענינים דראשית ואחרית בלעו"ז, שעז"נ ראשית גוים עמלק ואחריתו וגו', היינו, שעמלק הוא לא רק ראשית לכל גוים, דראשית היינו הרצון זר שממנו נולדים אח"כ המדות רעות, והמקור לזה הוא עמלק, אלא הוא גם אחרית לכל גוים, דאחרית היינו כפי שהמדות מתלבשים בג' הלבושים דמחדו"מ, וגם המקור לזה הוא עמלק. וראי' לדבר, שאנו רואים שכאשר המדה באה בלבושי המחדו"מ אזי נעשה בה הריבוי והתוקף יותר מכמו שהי' בלידתה קודם התלבשותה בלבושי המחדו"מ, שלכן, העצה למי שנולדה אצלו מדת הכעס, שלא יביאה בדיבור, אלא ישתוק, ואם אי אפשר לו לשתוק, יהי' הדיבור בקול נמוך עכ"פ, עד שיבא לידי שתיקה, שאז יוכל לבטלה לגמרי53. ומזה מוכח שכאשר המדה מתלבשת בלבושי המחדו"מ אזי היא מתגברת ונעשית בתוקף יותר. ולכאורה, מאין בא הריבוי והתוקף בהמדה ע"י לבושי המחדו"מ, אך הענין הוא, לפי שגם האחרית הוא מעמלק, ולכן נעשה בה הריבוי והתוקף. ועז"נ ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד, שהעצה והתיקון לזה הוא העקירה והשבירה לגמרי, שזהו מ"ש תמחה את זכר עמלק. ט) וזהומ"ש במדרש54 שתי זכירות כתבתי לכם בתורה, זכור את אשר עשה כו', ומחה אמחה את זכר כו', הוו זהירין בהם, ואם עשיתם כך הרי אתם בנים של אברהם שנמשל לאפר שנאמר55 ואנכי עפר ואפר, ובאם לאו התקינו עצמכם לשעבודה של מצרים, שנאמר56 בחומר ובלבנים. והענין בזה, כמבואר בהמאמר ד"ה זכור תרס"ה57, דכיון ששבירת קליפת עמלק היא ע"י הביטושים כנ"ל [וכמשנת"ל שקליפת עמלק הו"ע ההתנשאות ללא טעם, ושבירתה וביטולה הוא ע"י ההתנשאות ללא טעם בקדושה, שהיא באופן של ביטול בתכלית], לכן, אם עשיתם כך, הרי אתם בנים של אברהם שנאמר בו ואנכי עפר ואפר, שזהו ענין הביטול בתכלית. ואם לאו, דהיינו שאינו יכול לפעול הביטוש, או שהביטוש אינו אדעתא דנפשי', שאז אינו פועל שבירת קליפת עמלק, אזי התקינו עצמכם לשעבודה של מצרים, דאף שלא מצינו שנשתעבדו למצרים, הרי אמרו רז"ל58 שכל הגלויות נקראות על שם מצרים, וגם ברוחניות ישנו ענין השעבוד בחומר ובלבנים ע"י העמל והיגיעה בלימוד התורה, כמ"ש בזהר59 בחומר דא קל וחומר ובלבנים דא ליבון הלכתא כו'. והענין בזה, דהנה כתיב60 יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת, ופרש"י אדם זה הקב"ה (אדם העליון) שנאמר בו61 ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם, שעמלו בחכמה שנאמר62 ה' בחכמה יסד ארץ. ולכאורה, הרי לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו63. אך הענין הוא, דאף שבריאת והתהוות העולמות היא לא בעמל, מ"מ, כאשר צריך להיות אח"כ גילוי אלקות בעולם, שזהו הענין דמתן תורה שבו נפעל קישור העליון עם התחתון, המעלה עם המטה64, הנה ענין זה הוא באופן של עמל, וע"ד לשון חז"ל65 קשה כקרי"ס, דבקרי"ס הלכו ביבשה בתוך הים66, והו"ע התחברות עלמא דאתגליא עם עלמא דאתכסיא67, אם בדרך מלמטה למעלה או בדרך מלמעלה למטה68, וענין זה נקרא קשה כביכול. וזהו גם ענין שעמלו בחכמה, היינו, שזה שיהי' למטה גילוי בחי' חכמה, נקרא עמל. והנה, עמלק נקרא ג"כ עמל69, והוא העמל דלעו"ז, שמתייגע ביותר להעלים על גילוי אלקות, וכמשנ"ל (ס"ד) בענין קליפת עמלק שיודע את רבונו ומכוין למרוד בו, שגם כאשר ישנו ענין של פלא, דהיינו גילוי אלקות בעולם, וראיית הפלא צריך לפעול בו התפעלות, אזי מתייגע עמלק לקררו ולומר שאינו כן, וכאשר אי אפשר לו להכחיש לגמרי, אזי מקררו לומר שאין זה פלא עכ"פ לגבי הקב"ה הכל יכול, ולמה יתפעל, ואם הפלא הוא מוחשי כ"כ שאי אפשר לקרר את ההתפעלות מהפלא שבדבר, הרי הוא פועל בו לעשות החלטה שלא תפעול בו התפעלות, וגם כשמוכרח הדבר שתפעול בו התפעלות, אזי עושה בו הנחה והחלטה שההתפעלות לא תפעול עליו לשנותו מעניניו ומכש"כ לשנות מהותו, שזהו העמל דקליפת עמלק, עמל דלעו"ז, שמבלי הבט שע"פ השכל צריך לבוא לידי התפעלות, הרי הוא עמל ומתייגע לקררו, עד שבא לעשות דברים שהם נגד השכל, דהיינו שמצד מהותו ושכלו בעצם אין לו שייכות לדברים ותאוות כאלו, ומה שבא לעשותם הרי זה רק מפני שעושה החלט שההתפעלות לא תסתור לזה. וכאשר אינו יכול לפעול השבירה דעמלק ע"י הביטושים, הנה העצה לזה היא עמל תורה70 (התקינו עצמכם לשעבודה של מצרים, בחומר ובלבנים, קל וחומר וליבון הלכתא), שע"י העמל שבתורה נעשה שבירת העמל דלעו"ז, וכמארז"ל71 אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד אם אבן הוא נימוח, והיינו שבכדי לפעול השבירה והביטול של העמל דלעו"ז צ"ל עמל תורה, שזהו משכהו לביהמ"ד, ואז, אם אבן הוא, היינו שגם אם הוא כמו אבן דומם שאין לו שייכות אל השכל, שזהו"ע קליפת עמלק שהוא למעלה מן השכל כנ"ל, הנה גם אז הוא נימוח ע"י העמל דתורה, וכמו שאנו רואים בגשמיות שכאשר יורדים המים אפילו טיפין טיפין הרי הם פועלים שבירה אפילו באבן72, וכמו"כ הנה ע"י העמל תורה (שנמשלה למים73) פועלים שבירה אפילו בקליפת עמלק, שזהו העמל דלעו"ז, שלמעלה מן השכל והדעת. וזהו פירוש התקינו כו', לשון תיקון, היינו, שתיקון העמל דלעו"ז הוא ע"י שעבודה של מצרים, שזהו"ע עמל תורה כנ"ל. י) ובזהיובן ענין ב' הציוויים זכור את אשר עשה לך עמלק, ותמחה את זכר עמלק, והיינו כמשנת"ל שבקליפת עמלק אי אפשר להיות התיקון בדרך בירור, כי אם באופן ששבירתן זוהי תקנתן, שבירה וביטול לגמרי, שזהו"ע תמחה את זכר עמלק, וענינו בעבודה הוא ע"י הביטושים שמבטש את עצמו, ועל זה צריך להיות הזכירה דמעשה עמלק, היינו, שיתבונן איך שהוא להוט ומושקע בעניני תאוה כאלו שמצד עצמו אין לו שייכות אליהם, שכל זה בא מצד קליפת עמלק, וידאג על זה כו' (און ער זאָל ווייטאָגן אויף דעם), והזכירה וההתבוננות הנ"ל צ"ל בכל יום, שזהו הציווי הראשון זכור את אשר עשה לך עמלק, ומזה יבוא לבטש את עצמו, ועי"ז יקיים הציווי השני תמחה את זכר עמלק, שע"י הביטושים יפעול את השבירה והמחי' דקליפת עמלק. ועי"ז יעשה לו ית' דירה בתחתונים, כמארז"ל74 אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, והיינו, שע"י שבירת ומחיית עמלק לגמרי, פועלים שיהי' השם שלם והכסא שלם, שזהו"ע דירה לו ית', כפי שיהי' בקרוב ממש ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו. « הקודם ר"ד יום ו עש"ק, ב' דר"ח אדר, ה'תשח"י הבא » חייב איניש לבסומי בפוריא, פורים, ה'תשח"י הערות שוליים *. מאמר זה הוא "חלק מהמאמר זכור את אשר עשה – תרס"ה – עם איזה שינוים והוספות"*. *) לשון ה"פתח דבר" לד"ה זכור תרס"ה שי"ל בקונטרס בפ"ע (קה"ת – מוצאי ש"ק ט' אדר), בצירוף "איזה מ"מ והערות" מכ"ק אדמו"ר שליט"א (ונדפס לאח"ז בסה"מ תרס"ה ע' רי ואילך (וראה שם ע' של)). כמה מהערות כ"ק אדמו"ר שליט"א נעתקו לקמן. 1. תצא כה, יז. שם, יט. 2. סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קפח-קפט. סמ"ג עשין קטו-קטז. ועוד. 3. בלק כד, כ. 4. ראה ג"כ תו"א ס"פ תצוה. סידור שער הפורים. סהמ"צ להצ"צ מצות זכירת מעשה עמלק (הערה בקונטרס הנ"ל). 5. צפני' ג, ט. 6. ראה זח"ב קמח, ב. 7. ישעי' מד, ו. 8. תהלים קלה, ו. 9. תקו"ז בהקדמה (יז, א). 10. סוטה ג, א. 11. תניא פי"ד. 12. ראה תניא פכ"ד. וראה ג"כ המשך וככה תרל"ז פל"ט ואילך [סה"מ תרל"ז ח"ב ע' תנא ואילך]. קונטרס ומעין מ"ב ואילך (הערה בקונטרס הנ"ל). 13. ראה אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ע' שפד (נעתק ב"היום יום" כה תמוז). שם ע' תקמז (נעתק ב"היום יום" כא סיון). ועוד. 14. ברכות כח, ב. 15. ראה ברכות יד, א. לקו"ת פינחס עט, ד. סה"מ תרפ"ט ע' 84 ואילך. ד"ה לכה דודי תשי"ד פ"ד (תו"מ סה"מ אלול ע' רלז). וש"נ. 16. ראה תו"כ בחוקותי כו, יד. זח"ב סה, א. ועצ"ע (הערה בקונטרס הנ"ל). – וראה גם לקו"ש חי"ט ע' 224 הערה 29. חכ"א ע' 193 הערה 38. וש"נ. 17. ראה סנהדרין קה, א. 18. ע"פ כלים רפ"ב. 19. סה"מ עטר"ת ע' רצד. תרפ"א ע' קעב. תרפ"ה ע' רח. תש"ט ע' 65 (השני). ועוד. 20. תצא כה, יח. תנחומא תצא ט. פרש"י עה"פ. 21. תהלים קלו, ד. 22. שם עז, טו. 23. ראה תו"ח ויחי רלו, ג. ובכ"מ. 24. בשלח יז, ט. 25. ירמי' ט, כב. 26. מאמר טז. 27. אסתר ה, יא. 28. גיטין נז, ב. 29. ראה לקו"ת תצא לז, א. סהמ"צ להצ"צ מצות וידוי ותשובה. 30. איכה ב, יח. 31. ראה שערי אורה ד"ה בכ"ה בכסלו פי"א-י"ב (הערה בקונטרס הנ"ל). 32. רמב"ם הל' תשובה פ"א ה"א. 33. הושע יד, ג. 34. ירושלמי ברכות פ"א ה"ה. וראה סה"מ תש"א ע' 157. 35. שלח טו, לט. 36. ראב"ע עה"פ. וראה פרש"י שם. 37. ראה קונטרס העבודה פ"ב (הערה בקונטרס הנ"ל). 38. ואתחנן ו, ה. 39. ספרי ופרש"י עה"פ. 40. ספ"ט. ספכ"ט. 41. ח"ב קסג, א. 42. בשלח טו, א. וראה תו"א בשלח סב, ג. סג, ג ואילך. תו"ח בשלח רלז, ב ואילך (בהוצאה החדשה – קסט, א ואילך). 43. סוכה מה, ב. ב"ר פל"ה, ב. 44. זח"א רכה, א. 45. ראה גם ד"ה ויצב תרל"ג (סה"מ תרל"ג ח"א ע' מח ואילך). תרנ"ה (סה"מ תרנ"ה ע' מט ואילך). ועוד. 46. בהעלותך יב, ג. 47. ראה גם מאמרי אדה"ז תקס"ב ע' נא. תרצ"ז ע' 298. סה"מ ה'שי"ת ע' 236. ספר השיחות ה'ש"ת ע' 68. ועוד. 48. ראה תו"א מג"א קכ, ב. אוה"ת שם ע' נח. 49. אסתר ו, ח. 50. ברכות ה, א. 51. שם נח, ב. 52. פכ"ט (לז, א). 53. בד"ה זכור שבהערה 1 (סה"מ תרס"ה ס"ע ריח) מציין לראשית חכמה שער הענוה ספ"ה. וראה גם סה"מ תרנ"ט ע' ז. 54. תנחומא ס"פ תצא. – גירסאות שונות בתנחומא (פסיקתא וילקוט). והמובא כאן הוא ע"פ מ"ש בבחיי (הערה בקונטרס הנ"ל). 55. וירא יח, כז. 56. שמות א, יד. 57. סה"מ תרס"ה ע' רכ ואילך. 58. ב"ר פט"ז, ד. 59. ח"ג קנג, א (ברע"מ). הובא ונתבאר בתו"א, תו"ח ואוה"ת ר"פ שמות. 60. קהלת ב, כא. 61. יחזקאל א, כו. 62. משלי ג, יט. 63. ב"ר פ"ג, ב. 64. ראה סה"מ תרכ"ט ע' רכא ואילך. ובכ"מ. 65. פסחים קיח, א. סוטה ב, א. וש"נ. 66. בשלח יד, כט. טו, יט. 67. ראה מאמרי אדה"ז תק"ע ע' עו ואילך. ועם הגהות כו' – אוה"ת בשלח ע' תקסה ואילך. ובכ"מ. 68. ראה זח"ב מח, ב. פרי עץ חיים שער חג המצות פ"ח. שער האמונה לאדמו"ר האמצעי פנ"ד (פו, ב ואילך). 69. ראה אוה"ת מג"א ע' רצט. 70. ראה סנהדרין צט, ב. 71. סוכה נב, ב. 72. ראה אבות דר' נתן פ"ו. 73. ראה תענית ז, א. 74. ראה פרש"י ס"פ בשלח. תנחומא ס"פ תצא. עיין בספר תורת מנחם - התוועדויות » סדרת תורת מנחם - התוועדויות היא סדרת ספרים שבה מופיעים כל המאמרי החסידות והשיחות שנשא הרבי מליובאוויטש בהתוועדויות שהתוועד ברבים, וכן מכתבים שכתב לכלל הציבור. בספר זה התוועדויות תש"י התוועדויות תשי"א התוועדויות תשי"ב התוועדויות תשי"ג התוועדויות תשי"ד עוד... אודות המו"ל ועד הנחות בלשון הקודש ועד הנחות בלשון הקודש » "ועד הנחות בלה"ק" הוקם בשנת תשמ"א (1981) על-ידי צוות אברכים מוכשרים, במטרה להדפיס ולפרסם את תורתו של הרבי בלשון-הקודש. בקר באתר עוד במדור זה חייב איניש לבסומי בפוריא, פורים, ה'תשח"י מברק ימי הפורים, ה'תשח"י חג הפורים, ה'תשח"י משיחות ש"פ תשא, ט"ז אדר, ה'תשח"י שיחת ש"פ ויקהל-פקודי, פ' פרה, מבה"ח ניסן, ה'תשח"י הצג הכל » הוסיפו תגובה ᠋ יש לך משהו להוסיף? רוצה להעיר, לשאול, לשתף? זה המקום התחבר ראשי • תרום • כתוב לנו • שאל את הרב עברית תנאים ופרטיות • © 2024 Chabad.org

https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/3140294

התחבר ספרים תנ"ך פרשת השבוע להכיר את סידור התפילה... הגדה של פסח פרקי אבות משניות ליום השנה (יארצייט) משניות תלמוד בבלי משנה תורה להרמב"ם ספר המצוות לרמב"ם הלכות בית הבחירה לרמב"ם עם פירוש הרב עדין אבן ישראל שולחן ערוך הרב קיצור שולחן ערוך ספר התניא תורה אור לקוטי תורה דרך מצותיך היום יום ספרי כ"ק אדמו"ר סקירות ספרים להחיות את היום 3 שאלות ותשובות על ספר הזוהר מחשבת החסידות ה'נשיא' היומי - לתחילת חודש ניסן יהדות כיצד? לימוד וערכים מדורים פופולריים משפחה וקהילה מגזין אודות כתוב לנו|​שאל את הרב|​תרום ב"ה ספרים ספרי כ"ק אדמו"ר תורת מנחם התוועדויות תשנ"ב משיחות (ליל ויום) ג' (ליל ויום) ועש"ק וש"ק פ' תצוה, ז', יו"ד וי"א אדר ראשון תשנ"ב « הקודם משיחות לילות ד' ה' ו' וש"ק פר' תרומה תשנ"ב הבא » משיחות ש"פ תצוה, י"א אדר ראשון תשנ"ב PDF בס"ד. משיחות (ליל ויום) ג', (ליל ויום) ועש"ק וש"ק פ' תצוה, ז', יו"ד וי"א אדר ראשון ה'תשנ"ב. א. פרשת תצוה היא הפרשה היחידה בתורה1 לאחרי לידת משה בשבעה באדר2 (ראשון3) שלא נתפרש בה שמו של משה. ומצינו שתי טעמים בדבר: (א) כיון שבשבעה באדר (ראשון4) מת משה2, נרמז זמן הסתלקותו בכך שלא נזכר שמו בפרשה בתורה שקריאתה בסמיכות לזמן הסתלקותו5. (ב) כיון שאמר משה "ואם אין מחני נא מספרך"6, ו"קללת חכם אפילו על תנאי (ולא נתקיים התנאי) באה"7, לכן, אף שהקב"ה נענה לבקשתו (ובמילא לא נתקיים התנאי), מ"מ, נתקיים ה"מחני" מפרשה אחת בתורה8. ובשתי הטעמים – דרוש ביאור והסבר9: א) בנוגע להטעם דמיתת משה בשבעה באדר – כיון ש"בשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד", "כדאי (הוא יום10) הלידה שתכפר על המיתה"11 [כמודגש בביטול שמחת המן (וגזירתו כו') כש"נפל .. פור בירח שמת בו משה", כיון ש"לא הי' יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד"2], למה נקבע בתורה הרמז על זמן מיתתו של משה (ע"י שלא נתפרש שמו) ולא על זמן לידתו שמכפר על המיתה12? ב) בנוגע להטעם דאמירת "מחני נא מספרך"13 – כיון שאמירה זו (היתה לאחרי י"ז תמוז14, ו)נכתבה בתורה בפרשת תשא (שלאחרי פרשת תצוה), למה נרמז קיומה (בסמיכות לשבעה באדר, ו)בפרשת תצוה15 (ובפרט להדעות16 שפרשת תצוה נאמרה לפני חטא העגל)? ג) גם צריך להבין הקשר והשייכות דב' הטעמים זל"ז, שלהיותם טעמים על אותו ענין, מסתבר לומר שיש קשר ושייכות ביניהם17, כדלקמן. ב. ויובן בהקדים הביאור בגודל העילוי דלידת משה בשבעה באדר (יום שמחה18) שפועל על כל חודש אדר: בנוגע לחודש אדר – איתא בגמרא2 "כיון שנפל פור בחודש אדר שמח (המן) שמחה גדולה, אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה, ולא הי' יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד", היינו, שלידת משה בשבעה באדר פועלת ביטול והפיכת גזירת המן בחודש אדר, באופן ש"החודש גו' נהפך גו' לשמחה"19, ולכן "משנכנס אדר מרבין בשמחה"20, ו"אדר (ד)בריא (תקיף21) מזלי'"22 – מעלה מיוחדת בחודש אדר שלא מצינו דוגמתה בשאר חדשי השנה. וצריך להבין: מפשטות דברי הגמרא מוכח רק שלידת משה בחודש אדר מבטלת (ומכפרת על) הענין הבלתי-רצוי שבמיתתו בחודש זה (שבגלל זה הי' המן "שמח שמחה גדולה"), ולכאורה אין ראי' שבגלל זה תגדל מעלתו של חודש זה יותר מכל שאר חדשי השנה? שאלה זו מתחזקת יותר ע"פ המבואר במדרשי חז"ל פרטי הענינים דהגורל דהמן: "כשאמר23 המן הרשע לאבד את ישראל אמר היאך אני שולט בהן הריני מפיל גורלות .. התחיל בחודש ניסן ועלה בו זכות פסח, באייר זכות פסח קטן וכו'", והולך ומונה הזכויות של כל י"א חדשי השנה, עד ש"עלה ראש חודש אדר ולא מצא בו שום זכות", "חזר ובדק במזלות, טלה זכות פסח .. שור נמצא זכות יוסף וכו'", והולך ומונה זכות המזלות דכל י"א חדשי השנה, עד ש"בא לו מזל דגים שהוא משמש בחודש אדר ולא נמצא לו זכות24, ושמח מיד ואמר, אדר אין לו זכות ומזלו אין לו זכות, ולא עוד אלא שבאדר מת משה רבן25, והוא לא ידע שבאחד26 באדר מת משה ובאחד26 באדר נולד משה, ואמר כשם שהדגים בולעין כך אני בולע אותן, אמר לו הקב"ה, רשע, דגים פעמים נבלעין ופעמים בולעין, ועכשיו אותו האיש נבלע מן הבולעין". ובזה מודגש יותר (לכאורה) שלידת משה רק מבטלת הענין הבלתי-רצוי שבמיתתו, בדוגמת ביטול האפשרות ד"אני בולע אותן" כיון ש"פעמים (כולל ובמיוחד "עכשיו") בולעין", אבל החודש עצמו נשאר במעמד ומצב ש"אין לו זכות ומזלו אין לו זכות", ובודאי לא באופן שיש בו מעלה וזכות יתירה לגבי שאר חדשי השנה? ג. ויש לומר הביאור בזה: ע"פ הידוע27 שביום הולדתו של אדם "המזל השולט ביום ההוא עוזר לו"28, היינו, שהמזל דהיום עוזר להאדם ש"מזלו (של האדם) גובר" (כלשון הכתוב29 "וגבר ישראל"), יש לומר, שביום הולדתו של משה – "משה הוא ישראל30 וישראל הם משה .. נשיא הדור הוא ככל הדור כי הנשיא הוא הכל"31 (וכיון ש"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"32, כולל משה את כל בנ"י עד סוף כל הדורות) – גובר מזלם של ישראל33. ומזה מובן גם בנוגע להמזל דהחודש – שבחודש שנולד בו משה ("הוא ישראל") עוזר המזל של החודש להתגברות המזל דישראל, ולכן "אדר דבריא ותקיף מזלי'", היינו, שלידת משה ("הוא ישראל") בשבעה באדר פועלת על כל החודש34 שבו גובר (בריא ותקיף) מזלם של ישראל. ועפ"ז יש לומר, שסיום דברי המדרש "והוא לא ידע שבשבעה באדר .. נולד משה" הוא תשובה גם על זה ש"אדר אין לו זכות ומזלו אין לו זכות" – שאין צורך בהזכות של אדר ומזלו (כבשאר החדשים, שיש צורך בזכות של החודש והמזל שלו, "זכות פסח" וכיו"ב), בגלל שישנו ענין נעלה יותר מהזכות של החודש ומזלו – (התגברות) המזל דישראל, כיון שלידת משה ("הוא ישראל") בחודש אדר פועלת העזר דמזל החודש (אף שאין לו זכות) להתגברות המזל דישראל35. ד. ויש לומר, שהתגברות מזלם של ישראל בחודש אדר (בגלל לידת משה) ניכרת גם בכך שחודש אדר הוא חודש העיבור36, חודש כפול (ב' חדשים, ששים יום), ועל ידו דוקא נשלם החסרון דשנת הלבנה לגבי שנת החמה37, ועד לאופן של שלימות ותמימות ("שנה תמימה"38) יותר משנת החמה39 – כי, מכל "חדשי השנה (ש)הם חדשי הלבנה"40 השייכים לישראל ש"דומין ללבנה ומונין ללבנה"41 ו"עתידים להתחדש כמותה"42 (משא"כ אוה"ע שדומין ומונין לחמה41), גדלה מעלתו של חודש אדר ("בריא ותקיף מזלי'") שבו גובר מזלם של ישראל. וכמה פרטים בזה: א) אדר דשנת העיבור כולל שני חדשים – שהחידוש דמולד הלבנה, שרומז על החידוש דישראל, הוא באופן ד"כפלים (לתושי')"43. ב) באדר דשנת העיבור יש ששים יום – שרומז על הענין דביטול בששים, היינו, נתינת-כח לביטול כל ענינים בלתי-רצויים44 והפיכתם לטוב, ועד שראויים לאכילתם של ישראל להיות דם ובשר כבשרם, כמשל "דברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש"45. ג) ועוד ועיקר: על ידו נעשית השלימות דכל חדשי הלבנה שמשתווים לשנת החמה – שרומז על קיום היעוד46 "והי' אור הלבנה כאור החמה וגו' שבעתיים כאור שבעת הימים", לעתיד לבוא, כש"עתידים להתחדש כמותה". וכל זה מודגש יותר בקביעות שנה זו שר"ח אדר ראשון חל ביום שלישי וביום רביעי: יום שלישי שהוכפל בו כי טוב47 – "כפליים לתושי'", ומתקן גם הענין הבלתי-רצוי דיום שני (שנבראת בו מחלוקת48), "אחד לגמר מלאכת השני ואחד לגמר מלאכת היום"47, ויום רביעי – שבו נתלו "שני המאורות הגדולים"49, שרומז "שיהי' אור הלבנה כאור החמה כאור שבעת ימי בראשית, כמו שהיתה קודם מיעוטה שנאמר ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים"42. ועוד ועיקר – צירוף ב' הימים דר"ח אדר ראשון, שלישי ורביעי, ג' וד': הצירוף דג' (שלישי) וד' (רביעי) הוא "גד"50, שפירושו "מזל טוב"51, שבזה מודגש עוד יותר הענין ד"בריא ותקיף מזלי'". וענין זה קשור עם לידת משה בשבעה באדר – כמרומז בצירוף המספרים ג' וד' יחדיו שעולים שבעה52, היינו, שלידת משה בשבעה באדר פועלת התגברות המזל ("בריא ותקיף מזלי'") בכל חודש אדר, שנכלל בב' הימים דראש חודש, ג' וד', "גד", "מזל טוב" (בריא ותקיף). ה. ויש לבאר תוכן הענין דהתגברות מזלם של ישראל (מצד לידת משה) בחודש אדר – בעומק יותר: "מזל" דישראל – קאי על שרש הנשמה למעלה, כידוע53 שירידת הנשמה למטה להתלבש בגוף היא הארה מהנשמה בלבד, אבל עיקר הנשמה ומקורה נשאר למעלה, ונקראת "מזל" ("אדם (ד)אית לי' מזלא"54 ו"הכל תלוי במזל"55), מלשון "נוזל", שהוא המקור להיות נוזל ממנו ההשפעה ורוח חיים. וזה שאמרו חז"ל56 "אין מזל לישראל" – קאי על מזלות השרים וכוכבים אשר חלק לכל העמים57, שישראל הם למעלה ממזלות אלו, אבל גם לישראל יש מזל, ואדרבה, המזל דישראל הוא נעלה יותר באין-ערוך משאר המזלות, כי, המזל שלהם הוא מבחי' "אַיִן" (ע"ד מ"ש58 "והחכמה מאין תמצא"), אין שאינו מושג (ולכן יש בהם ענין המס"נ שלמעלה מהשכל). וענין זה מודגש בלידת משה (בחודש אדר) שהיא גם הלידה דישראל ("משה הוא ישראל") – כי, לידה קשורה עם עצם המציאות שלמעלה משם (שהרי בעת הלידה אינו נקרא בשם)59, ורומז על עצם הנשמה שלמעלה מ"חמשה שמות (ש)נקראו לה"60 (למעלה אפילו מ"יחידה" שגם היא "שם" לעצם הנשמה61), וזהו תוכן הענין דהתגברות מזלם של ישראל, עצם הנשמה, בחינת "אין" (בחודש אדר). ועפ"ז יש לבאר הקשר והשייכות דלידת משה לפורים (שהמן לא הי' יודע שבשבעה באדר נולד משה) – כי, "אנו רואים שכל הימים שהיו בנ"י בסכנה מפני גזירת המן .. היו כולם בבחי' מס"נ ממש62 .. כי בכל שעה ושעה היו מוכנים למסור נפשם להריגה ולא לעבור דת ח"ו", "מסירת נפש על קדוש השם, שהרי אם רצו להמיר דתם לא הי' המן עושה להם כלום, שלא גזר אלא על היהודים, אלא שהם מסרו עצמן למות כל השנה כולה, ולא עלה להם מחשבת חוץ ח"ו"63, והכח לזה הוא ע"י התגלות עצם הנשמה, שזהו תוכן הענין דלידת משה (בחודש אדר64), גילוי (לידה גם מלשון גילוי) העצם דישראל. ויש לומר, שענין זה מרומז גם בלשון חז"ל ש"אדר בריא ותקיף מזלי'" – שהמזל הוא באופן של חוזק ותוקף (ע"ד "וגבר ישראל"): כיון שבאדר מתגבר מזלם של ישראל, בחינת "אין", עצם הנשמה – אזי מתגלה החוזק והתוקף ("בריא65 ותקיף") דעצם הנשמה ("מזלי'"), נקודת היהדות שבכאו"א מישראל, שיש בו החוזק והתוקף למסור נפשו על קדושת שמו ית'. ולהוסיף, שענין זה מרומז גם בשמו של החודש – "אדר" – שפירושו תוקף וגבורה66, כמארז"ל67 "הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר, שנאמר68 אדיר במרום ה'", "כלומר שאדר לשון קיום וחוזק ולכן נקרא אדר"69, היינו, שבחודש זה מודגש החוזק והתוקף דישראל, שנקראו "אדירים", כמארז"ל70 "אדירים אלו ישראל71, שנאמר72 ואדירי כל חפצי בם", "אדיר מלשון חוזק ואומץ .. להתחזק בעבודת בוראם"73, כולל ובמיוחד "החוזק והאומץ למס"נ באחד שלמעלה מהשכל"74. ועפ"ז יש לבאר הפירוש (ע"ד הרמז) בדברי המדרש "אדר אין לו זכות ומזלו אין לו זכות" – שלאחרי הידיעה ש"באדר .. נולד משה", שמצד זה גובר מזלם של ישראל בחודש אדר, אזי מתגלה שבחינת "אין" (ה"מזל לישראל") הוא הזכות של אדר ומזלו75. ו. ויש להוסיף ולבאר השייכות דלידת משה לשבעה באדר דוקא: שבעה באדר מורה על השלימות דחודש אדר – שבעה ימים רצופים שכוללים כל שבעת ימי השבוע, שבעת ימי בראשית, ימי הבנין (כללות העולם)76, כפי שהם בחודש אדר, שבזה מרומז שהמעלה והשלימות דחודש אדר ("אדיר במרום ה'") נמשכת וחודרת ומתגלה בגדרי העולם. ומרומז בשמו של החודש – "אדר" – א' דר, שרומז על המשכת וגילוי האל"ף (אלופו של עולם) בעולם להיות לו ית' דירה בתחתונים77. ובהדגשה יתירה בשבעה באדר – שרומז על עשיית הדירה (דר) לאלופו של עולם (א') בשבעת ימי הבנין. וענין זה מודגש גם בלידת משה (בשבעה באדר) – כמארז"ל78 ש"בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור", היינו, שלידת משה פעלה אור (גילוי אלקות) בכל הבית (גדרי העולם). ומודגש עוד יותר בעבודתו ופעולתו במשך ימי חייו (שנכללים בלידתו בשבעה באדר) – שעל ידי פעולתו בהקמת המשכן נעשה עיקר ושלימות המשכת וגילוי אלקות בעולם, כדאיתא במדרש79 "כשהגיע ר"ח ניסן וצוה הקב"ה להקים את המשכן, שלח להם ע"י משה מה אתם יראים (ש"היו ישראל אומרים הרי עשינו המשכן מתי תבוא השכינה ותשרה בתוך מעשה ידינו"), כבר באתי לגני אחותי כלה80, א"ר ישמעאל ב"ר יוסי81 לגן אין כתיב כאן אלא לגני, לגנוני, למקום שהוא עיקרי מתחילה, וכי עיקר שכינה אינה בתחתונים היתה (בתמי') .. כיון שחטא אדם נסתלקה השכינה לרקיע הראשון וכו' חטאו מצריים נסתלקה לרקיע השביעי, וכנגדן עמדו שבעה צדיקים והורידו את השכינה מן העליונים לתחתונים .. אברהם הורידה מן השביעי לששי וכו' משה (שהוא השביעי, וכל82 השביעין חביבין83) הורידה מן העליונים לתחתונים (עמד משה והורידה לארץ)". ולהוסיף, שהתחלת הקמת המשכן (בשבעת ימי המילואים שהי' משה מקים את המשכן ומפרקו84) היתה בשבעת הימים האחרונים ("הכל הולך אחר החיתום"85) דחודש אדר (מכ"ג באדר עד לסיומו של חודש אדר)84. ויש לומר, שבהתחלת חודש אדר מודגש יותר התוקף ("אדיר") דהאל"ף (ראש והתחלת תיבת "אדר") שלמעלה מהעולם ("אדיר86 במרום ה'"), ובהמשך החודש (ובעיקר בשבעה באדר שבו נולד משה) ועאכו"כ קרוב לסיומו (בשבוע האחרון שבו התחיל משה בהקמת המשכן) מודגשת יותר (הכוונה והתכלית ד)ההמשכה וההתגלות בעולם (א' דר, המשך וסיום תיבת "אדר") ע"י המשכן. אבל, גם בסיומו של חודש אדר שבו התחילה הקמת המשכן, "העמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום" (במשך שבעת ימי המילואים), ו"לא שרתה בו שכינה"87, היינו, שעדיין לא היתה ההמשכה וההתגלות בעולם למטה, אלא באופן ד"אדיר במרום ה'", כיון שההמשכה והגילוי היא עדיין למעלה מהעולם88. ועיקר ההמשכה וההתגלות בעולם למטה ע"י הקמת המשכן באופן של קביעות והשראת השכינה בו – היתה בר"ח ניסן (יום השמיני89 למילואים)84, והמשכו בחנוכת המשכן ע"י י"ב נשיאי ישראל במשך י"ב הימים מר"ח ניסן עד י"ב בו ("נשיא אחד ליום"90), שבזה מודגשת יותר המשכת וגילוי אלקות בגדרי העולם – י"ב צירופי שם הוי' (מלשון מהוה) שעל ידם נעשית התהות הזמן, י"ב חדשי השנה, והתהוות המקום, י"ב גבולי אלכסון91, היינו, שגם בגדרי העולם (י"ב) נמשכת ומתגלה דרגת האלקות שלמעלה מהעולם92, שזהו ענינו של חודש ניסן, מלשון "נס"93, ועד ל"נסי נסים"94. ז. ועד"ז בנוגע להתגברות המזל דישראל בחודש אדר, "אדר בריא מזלי'" – שקשור עם (לידת משה ב)שבעה באדר: התגברות מזלם של ישראל בחודש אדר, "מזלי' בריא", היא, לא רק בנוגע לשורש הנשמה למעלה, בחינת ה"מזל", אלא גם ובעיקר בנוגע להמשכה וגילוי בהארת הנשמה שירדה למטה ונתלבשה בגוף, כמודגש גם בכך ש"מזל" הוא מלשון נוזל, שהוא המקור להיות נוזל ממנו ההשפעה ורוח חיים למטה (כנ"ל ס"ה), ובמילא, התגברות המזל בחודש אדר פועלת ההתגברות דבנ"י בהיותם למטה, נשמות בגופים, וגם בהתעסקותם בעניני העולם, כמודגש בענינו של שבעה באדר, שרומז על עשיית הדירה (דר) לאלופו של עולם (א') בשבעת ימי הבנין. כלומר: אע"פ ש"מזל" קאי על עצם הנשמה, "אין" שאינו מושג, שהו"ע החוזק והתוקף (בריא ותקיף מזלי') דמס"נ שלמעלה מהשכל, מ"מ, אין זה באופן של יציאה מהעולם (מס"נ כפשוטה), אלא אדרבה, שהחוזק והתוקף דמס"נ נמשך ומתגלה בכל עניני העבודה בעולם לעשות לו ית' דירה בתחתונים – כמפורש בגמרא22 "מאן דאית לי' דינא בהדי נכרי .. לימצי נפשי' באדר דבריא מזלי'", שהפעולה דהתגברות המזל ("בריא מזלי'") היא (לא רק ביחס לעניני הנשמה, עניני התורה ומצוותי', אלא גם) בנוגע לעניני העולם, ועד למעמד ומצב ד"אית לי' דינא בהדי נכרי"95. וכמודגש גם בימי הפורים – שהנס דפורים הוא שבטלה גזירת המן ולא היו צריכים למסור נפשם להריגה ח"ו כדי שלא לעבור על דת, ואדרבה: "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם"96, "כי נפל פחד היהודים עליהם"97, ובמילא, היו יכולים להמשיך לעסוק בקיום התומ"צ מתוך רווחה – "אורה ושמחה וששון ויקר"98 (הן כפשוטו, והן כדרשת חז"ל99), "שמחה100 ומשתה ויום טוב"101 – בכל קכ"ז מדינות המלך, ובמעמד ומצב ש"מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש"102. אבל אעפ"כ, נס פורים שבחודש אדר הוא באופן ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"103, היינו, שגם לאחרי גאולת פורים נמצאים בנ"י בגלות [ולא עוד אלא שלאח"ז הי' חורבן בית שני ואריכות הגלות המר והקשה הזה, עם כל הגזירות ושמדות, רח"ל היל"ת, לא תקום פעמיים צרה104, שהיו במשך הדורות עד לדור אחרון זה, שרבבות מישראל מסרו נפשם על קדושת השם], שנמצאים במעמד ומצב שיש צורך בחוזק ותוקף דעצם הנשמה ("בריא ותקיף מזלי'") למס"נ באחד – תנועה של עלי' למעלה מהעולם ("אדיר במרום ה'", א' ד"אדר"). ועיקר ושלימות ההמשכה והגילוי למטה בעולם – ע"י בנין ביהמ"ק השלישי ("מקדש אדנ-י כוננו ידיך"105) בגאולה השלישית ("ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו"106), בית נצחי107, וגאולה נצחית שאין אחרי' גלות108 – שייך לחודש ניסן, "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל, שנאמר109 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"110, ובו הוקם "המשכן" (שכולל גם ביהמ"ק השלישי111) ושרתה השכינה (כנ"ל ס"ו). ח. ע"פ האמור לעיל יש לבאר הקשר והשייכות דשבעה באדר לפרשת תצוה – שענינו של שבעה באדר (לידת משה, "הוא ישראל", והתגברות מזלם של ישראל, "בריא ותקיף מזלי'", התוקף והחוזק דעצם הנשמה למס"נ באחד) מרומז בהתחלת פרשת תצוה – "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד": "אתה" – קאי על העצמות דמשה (עצם הנשמה, "מזל") שלמעלה משם, והוא"ו ד"ואתה" – מורה על ההמשכה (שמרומזת בציור דאות וא"ו112) מהעצמות ("מזל") דמשה להיות "תצוה את בני ישראל", באופן של צוותא וחיבור (תצוה מלשון צוותא113) עם בנ"י, להיות התגברות מזלם של ישראל, "בריא ותקיף מזלי'", שיתגלה אצלם החוזק והתוקף דעצם הנשמה. (ועי"ז) "ויקחו אליך114 שמן זית זך כתית למאור" – שרומז על ענין המס"נ, כמארז"ל115 ש"הזית מסר נפשו על קדושת הקב"ה", וזהו"ע "כתית למאור", כמארז"ל "נמשלו ישראל לזית .. (ש)אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה"116, "כך ישראל באים עכו"ם וחובטין אותם ממקום למקום כו'"117, היינו, שע"י צער ויסורי הגלות מתגלה החוזק והתוקף118 דעצם הנשמה, שזהו"ע "שמן גו' זך גו' למאור": "שמן", ש"אפילו117 אתה מערבו בכל המשקין שבעולם הוא נתון למעלה מהן"119, "זך", בלי שמרים, "למאור", שלמעלה מ"אור". (וכל זה כדי) "להעלות נר תמיד" – "כשם שהשמן מאיר כך ביהמ"ק מאיר לכל העולם שנאמר120 והלכו גוים לאורך, לכן נקראו אבותינו זית רענן שהם מאירים לכל"117, היינו, שתכלית הכוונה היא (לא בענין המס"נ באופן של יציאה מהעולם, אלא אדרבה) שמציאותם של משה וישראל ("ואתה תצוה את בני ישראל"), עצם הנשמה ("שמן גו' זך גו' למאור"), תומשך ותתגלה ותאיר בעולם – כמודגש בלידת משה בשבעה באדר, שהתגברות המזל (עצם הנשמה) דמשה וישראל הוא באופן שנמשך ומתגלה בשבעת ימי הבנין (כנ"ל ס"ו-ז). ועד"ז בסיום הפרשה121: "ועשית122 מזבח מקטר קטורת וגו' והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה" – שענין הקטורת, שמורה על התקשרות והתחברות דעצם הנשמה עם הקב"ה באופן ש"בחד קטירא אתקטרנא", נמשך ומתגלה ומאיר בעולם, ע"י הנרות123. ט. עפ"ז יש לבאר גם ב' הטעמים שבפרשת תצוה לא נתפרש שמו של משה (מיתת משה בשבעה באדר, ואמירתו "מחני נא מספרך") ושייכותם זל"ז: הטעם שלא נתפרש שמו של משה בפרשת תצוה בגלל סמיכותה לשבעה באדר, הוא, לא רק בגלל שבשבעה באדר מת משה (שמרומז בסילוק שמו מהפרשה), אלא גם ובעיקר בגלל שבשבעה באדר נולד משה ("כדאי הלידה שתכפר על המיתה") – כי, לידת משה (בשבעה באדר) קאי על התגלות עצם מציאותו שלמעלה משם, שלכן אינו נקרא בשם משה (שבכל הפרשה לא נזכר שמו), אלא "ואתה", "מהות עצמותך"124, ועד ל"אתה" האמיתי, עצמותו ומהותו ית'125. וכיון שלידת משה (העצמות שלו שלמעלה משם) בשבעה באדר קשורה עם כל בנ"י ("משה הוא ישראל"), שגובר מזלם (עצם הנשמה) של ישראל [וכמודגש בהתחלת הפרשה שה"אתה" (העצמות דמשה, ועד לעצמותו ומהותו ית') הוא באופן של המשכה ("ואתה") ועד לצוותא וחיבור ("תצוה") עם העצמות דבנ"י ("שמן זית זך")] – לכן, מרומזת בפרשה שקורין בסמיכות לשבעה באדר המסירת-נפש של משה עבור בנ"י126 (העצמות שלהם שלמעלה מהתורה) באמרו "מחני נא מספרך", עי"ז שלא נזכר שמו, אלא "ואתה", העצמות שלו שלמעלה משם127 – שענין זה מודגש בגלוי בשבעה באדר שבו נולד משה, התגלות העצמות דמשה והעצמות דישראל כפי שהם חד עם עצמותו ית'. ועפ"ז מובן שגם הטעם דאמירת "מחני נא מספרך" שייך לתוכן ענינו של שבעה באדר128 (שקורין בסמיכות לפרשת תצוה) – יום שנולד משה, העצמות שלו, הקשורה עם העצמות דישראל, שזוהי הסיבה להמס"נ שלו עבור בנ"י באמירת "מחני נא מספרך", וכתוצאה מזה לא נזכר שמו בפרשת תצוה (שקורין בסמיכות ליום לידתו)129, אלא אדרבה: "ואתה", העצמות שלו שלמעלה משם. * * * י. האמור לעיל ע"ד הנקודה המשותפת דלידת משה (בשבעה באדר) ופרשת תצוה, שבשניהם מודגש העצם דישראל שיש בהם החוזק והתוקף למסור נפשם על קדושת שמו ית' – מודגש ביותר בענין שהזמן גרמא, שבימים האחרונים הי' בשכונה זו מאורע של קידוש השם ברבים ע"י אשה מישראל130. ובהקדמה – ש"אין גו' אתנו יודע עד מה"131, אף אחד מאתנו אינו מבין (ואינו יכול להבין) כלל וכלל פשר הדברים, למה עשה ה' ככה?!... ועאכו"כ כשמדובר באשה צעירה, אמא לילדים קטנים שצריכים לאמם ויתגעגעו אחרי'... אלא שאין להאריך בענינים של טענות ומענות כלפי הקב"ה, ובלשון הכתוב "ברוב דברים וגו'"132, "על כן יהיו דבריך מעטים"133. ואעפ"כ, יש להדגיש את גודל הענין דקידוש השם ברבים שבמאורע זה, ועוד ועיקר, לזעוק להקב"ה על אריכות הגלות, "עד מתי"... ולבקש ולדרוש ולעשות כל מה שאפשר שתיכף ומיד תבוא הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד "הקיצו ורננו שוכני עפר"134, ומתחיל מצדיקים שקמים לתחי' מיד135, וביניהם ובתחילתם האשה צדקנית שנהרגה על קידוש השם, שתיכף ומיד תיפגש נשמה בגוף עם משפחתה וילדי', ותמשיך לחנכם ולגדלם לתורה לחופה ולמעשים טובים, מתוך שמחה וטוב לבב. יא. ולכל לראש – גודל הענין דקידוש השם ברבים שבמאורע זה: ידוע המבואר בדברי חז"ל בכו"כ מקומות136 ע"ד גודל העילוי וההפלאה והזכות והשכר דקידוש השם, ובפרט קידוש השם ברבים, ובהדגשה יתירה בקידוש השם ברבים בשכונה זו, שבה נמצא בית הכנסת ובית המדרש ובית מעשים טובים, בית משולש, דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו137, שעל ידי זה נעשה קידוש השם ברבים ביתר שאת וביתר עוז. ויש להוסיף בגודל העילוי וההפלאה דקידוש השם – שמצינו138 אצל הבית יוסף שמצד גודל מעלתו ומדרגתו הי' ראוי שהקב"ה יזכה אותו למסור נפשו על קדושת השם, אלא שאח"כ היתה סיבה (ענין שלא הי' מתאים לפי-ערך מעמדו ומצבו) שבגללה נענש ולא זכה לכך, ונחשב זה לעונש, אף שלאח"ז זכה לחבר את ה"שולחן-ערוך" ולהיות מורה-הוראה לכל בנ"י עד סוף כל הדורות139 – שמזה מובן שהזכות דחיבור ה"שולחן– ערוך" אינה מגעת לגודל הזכות דמסירת נפש על קידוש השם! ולהעיר מהשייכות לאמירת משה "מחני נא מספרך" – שבזה מודגש שהמס"נ של משה רבינו בשביל ישראל היא למעלה ממציאותו של משה כפי שקשור עם התורה, שלכן מוותר משה רבינו על הזכות להיות כתוב בתורה (באמרו "מחני נא מספרך", "מכל התורה כולה"140) בגלל המס"נ בשביל ישראל (כשם שהזכות דחיבור השו"ע אינה מגעת לגודל הזכות דמסירת נפש על קידוש השם). ונוסף על גודל העילוי וההפלאה דקידוש השם ברבים שבכללות הענין דמסירת נפש, ה"ז בהדגשה יתירה במסירת נפש של אשה צעירה אמא לילדים קטנים – כי, מלבד מסירת נפשה, ה"ה "מוסרת" גם את ילדי' הקטנים, בכך שעוזבת ומפקירה אותם לבדם (בידעה גודל הגעגועים של הילדים אלי'), ומשאירה את גידולם וחינוכם לאחרים, ויתירה מזה, שמסירת ילדי' היא מס"נ גדולה יותר ביתר שאת וביתר עוז מהמס"נ שלה, ובמילא ה"ז מסירת נפש למעלה ממסירת נפש! יב. אבל לאחרי כל העילויים וההפלאות שבקידוש השם ברבים, כיון שכבר יצאו י"ח ("די והותר") מסירת נפש על קידוש השם ע"י הגזירות ושמדות שהיו במשך הגלות המר והארוך, עד לדורנו זה – זועקים בנ"י להקב"ה: "עד מתי"?!... היתכן שלאחרי אריכות הגלות המר זקוקים עדיין למסירת נפש על קידוש השם של אשה צעירה אמא לילדים קטנים?!... גם אם רצונו של הקב"ה ב"נחת רוח" ממסירת נפש – הרי, נוסף לכך שכבר יצאו י"ח מס"נ במשך כל הדורות שלפנ"ז, מספיקה המסירת נפש של בנ"י בכך שנמצאים עוד רגע אחד בגלות! בנ"י נמצאים כבר בגלות יותר מאלף ותשע מאות שנה ומשיח צדקנו עדיין לא בא!... כבר סיימו כל עניני העבודה דזמן הגלות, וכבר נעשו כל הפעולות בכל האופנים האפשריים (כולל ובמיוחד ע"י השמחה בחודש אדר במשך ששים יום), ולא יודעים מה ניתן לעשות עוד, ואעפ"כ, עובר עוד שבוע, עוד יום ועוד רגע, ועדיין לא באה הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש! ולא עוד אלא שניתוסף מאורע הכי חמור שיכול להיות בזמן הגלות – שאשה בישראל ואם לילדים קטנים צריכה למסור נפשה על קידוש השם! לא נותר לנו אלא להתנחם בכך שמאורע זה הוא המאורע האחרון של מסירת נפש על קידוש השם, ועוד ועיקר, שבזכותה של האשה הצדקנית שמסרה נפשה על קדושת השם, ביחד עם זכותן של נשי ישראל הצדקניות שבכל הדורות, עד לנשי ישראל הצדקניות נשמות בגוף בריא שבדורנו זה, זוכים תיכף ומיד ממש להגאולה האמיתית והשלימה, "כימי צאתך מארץ מצרים", ש"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים"141, ועד"ז בהגאולה העתידה לבוא תיכף ומיד ממש, "בשכר נשים צדקניות שיש בדור"142. ואז יהי' אמיתת ושלימות הענין דקידוש השם – שהרי כללות ענין הגלות הוא היפך קידוש השם, כמפורש בקרא143 "שמי הגדול המחולל בגוים", "ומהו החילול, באמור אויביהם עליהם עם ה' אלה ומארצו יצאו ולא הי' יכולת בידו להציל את עמו ואת ארצו"144, וקידוש שמו ית' נעשה ע"י הגאולה, כהמשך הכתוב145 "וקדשתי את שמי הגדול גו' וידעו הגוים כי אני ה' .. בהקדשי בכם לעיניכם (עי"ז ש)ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם", "והתגדלתי146 והתקדשתי147 ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה'". * * * יג. ההוראה מהאמור לעיל בנוגע לעבודה בפועל: בבואנו משבעה באדר שחל בפרשת תצוה, שבשניהם מודגשת התגברות מזלם של ישראל, החוזק והתוקף דעצם הנשמה ("ואתה") כפי שנמשך ומתגלה בעבודתם ופעולתם בעניני העולם (לא מס"נ ויציאה מהעולם ח"ו וח"ו, אלא נשמות בגופים לאורך ימים ושנים בריאות וטובות), יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז, ובתגבורת החיות, בכל מעשינו ועבודתינו בלימוד התורה וקיום המצוות, כולל ובמיוחד בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, כדי להביא בפועל ובגילוי את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז תהי' שלימות ההתגלות דהעצם דישראל, ישראל וקוב"ה כולא חד148, בכל העולם כולו, שנעשה דירה לו ית' בתחתונים. בסגנון אחר קצת: העבודה דחודש אדר ש"בריא ותקיף מזלי'" היא להביא בפועל ובגלוי את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שנקרא "אדיר" ("והי' אדירו ממנו"149), שאז יתגלה בכל העולם כולו מזלם של ישראל, שנקראו "אדירים", ביחד עם שלימות הגילוי ד"אדיר במרום ה'" בכל העולם כולו, שנעשה דירה לו ית'. יד. ויומתק יותר – שהפרשיות שקורין בתורה בחודש אדר (ובשנה זו, בשני חדשי אדר) קשורות עם עשיית המשכן, ששלימותו בבנין ביהמ"ק השלישי, שממנו אורה יוצאה לכל העולם150, ועד שהעולם כולו נעשה דירה לו ית', כמו בית המקדש: תרומה ותצוה – שבהם מדובר אודות הציווי דמלאכת המשכן, בגדי כהונה והחינוך דימי המילואים (כולל ובמיוחד ההקדמה ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"151, והסך-הכל ד"ונקדש בכבודי .. לשכני בתוכם"152). כי תשא – "כי תשא את ראש בני ישראל"153, שרומז על תכלית השלימות בהעלי' דבנ"י, נשיאת ראש, שתהי' בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו (לאחרי גודל הירידה דהחורבן והגלות). ויקהל ופקודי – קיום הציווי דמלאכת המשכן ובגדי כהונה ועד להקמת המשכן במעשה בפועל, ובזה מרומזת גם השלימות דביהמ"ק השלישי – "פקודי המשכן משכן העדות", "רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין"154, בדוגמת "משכון" שחוזר לבעליו בשלימות, כיון שביהמ"ק השלישי הוא גם משולש, שתהי' בו גם השלימות דבית ראשון ודבית שני (ודהמשכן)155, ואז תהי' גם ההקהלה דכל בנ"י ע"י "גואל ראשון הוא גואל אחרון"156 ("ויקהל משה את כל עדת בני ישראל"157), והמנין העשירי158 ("פקודי") דכל בנ"י. ויקרא – "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו גו'"159 – הקריאה (גילוי) והדיבור דהקב"ה לכאו"א מישראל באופן ש"כולם ידעו אותי"160. צו – "אין צו אלא לשון זירוז מיד"161 – שתיכף ומיד ממש נעשים כל פרטי הענינים שבפרשת צו ע"ד החינוך דשבעת ימי המילואים (שהתחלתם בכ"ג אדר). ושמיני – יום השמיני למילואים, שבו נתקיימה תפלת משה ואהרן "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו162, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם"163. ויש לומר, שבשנת העיבור מודגשת השלימות דחודש אדר לגבי שאר חדשי השנה גם בפרשיות שקורין בתורה164 – שגם קריאת פרשת שמיני שבה מדובר אודות השראת השכינה ביום השמיני למילואים, ר"ח ניסן, היא בחודש אדר, היינו, שכבר בחודש אדר מודגשת השלימות דא' דר, דירה לו ית' בתחתונים. טו. ויה"ר – והוא העיקר – שלא יצטרכו להמתין ב' חדשים עד לחודש ניסן, ש"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל", כיון שבהתחלת חודש אדר ראשון, ובפרט משבעה באדר, ושלימותו ביום הש"ק אחד עשר באדר, תהי' הגאולה האמיתית והשלימה ובנין ביהמ"ק השלישי וחנוכתו בפועל ממש. ולהוסיף, שבשנת העיבור שישנם ב' חדשי אדר, ששים יום, ניתוסף עוד יותר בהתשוקה והגעגועים לחודש ניסן (שבו נגאלו ובו עתידין להגאל) במשך ששים יום, שעי"ז ממהרים ומזרזים עוד יותר הגילוי דעניני חודש ניסן עוד בהתחלת חודש אדר. ובכל זה ניתוסף עילוי מיוחד בשנה זו – שבאחד עשר בניסן מסתיימת שנת הצדי"ק הקשורה עם מזמור צדי"ק (שבא לאחרי מזמור פ"ט שבו נאמר "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו"165, עד לסיום וחותם המזמור "ברוך ה' לעולם אמן ואמן"), שסיומו וחותמו ב"ויהי נועם גו' ומעשה ידינו כוננהו"162, שקאי בשלימות השראת השכינה בביהמ"ק השלישי166, ע"י גמר ושלימות מעשינו ועבודתינו בדור זה, דור השביעי167, שבו נשלמת פעולתו של משה רבינו ("גואל ראשון הוא גואל אחרון") בהמשכת וגילוי אלקות בעולם, לעשות לו ית' דירה בתחתונים. וכן תהי' לנו – שבאחד עשר באדר (ששים יום לפני אחד עשר בניסן) יושלם כבר הענין דאחד עשר בניסן168, "ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר"169, "מאשר שמנה לחמו"170, "וטובל בשמן רגלו"171 – כמודגש בהתחלת פרשת תצוה: "ויקחו אליך שמן זית זך"172, וכן בהתחלת פרשת תשא (שמתחילין לקרוא במנחת ש"ק פ' תשא) שבה מדובר אודות שמן המשחה173 – "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו", שזהו עיקר ושלימות הענין ד"כי תשא את ראש בני ישראל", ע"י המשיחה של "ראש בני ישראל" (משה רבינו, גואל ראשון הוא גואל אחרון) למלך המשיח, שיבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, תיכף ומיד ממש. « הקודם משיחות לילות ד' ה' ו' וש"ק פר' תרומה תשנ"ב הבא » משיחות ש"פ תצוה, י"א אדר ראשון תשנ"ב הערות שוליים 1. "עד משנה תורה" (פי' הרא"ש), שבכמה פרשיות (עקב, ראה, שופטים, תצא ונצבים) לא נזכר שמו של משה. ויש לומר, שכיון ש"משנה תורה" הו"ע אחד והמשך אחד, "אלה הדברים אשר דבר משה גו'" שבסוף שנת הארבעים סמוך למיתתו, חזר על כל דברי התורה (בכל הפרשיות שבד' הספרים) ובאופן ש"מדבר בעד עצמו" (ולא כ"שלישי המדבר" כבספרים שלפנ"ז (פתיחת הרמב"ן עה"ת)) – ה"ז נחשב (בענין זה) כמו פרשה אחת שבתחילתה ובראשיתה נזכר שמו של משה (ראה לקו"ש ח"ב ע' 675). 2. מגילה יג, ב. 3. ראה סוטה יב, ב: "אותה שנה (שנולד משה) מעוברת היתה" (ונולד באדר ראשון). וראה לקו"ש חכ"ו ע' 204 (פרטי הדעות והשקו"ט בזה). 4. ראה מכילתא בשלח טז, לה: "שנת עיבור היתה" (ומת באדר ראשון). וראה לקו"ש חט"ז ע' 342 (פרטי הדעות והשקו"ט בזה). 5. מאור עינים פרשתנו. ועוד. 6. תשא לב, לב. 7. מכות יא, סע"א ובפרש"י. 8. פי' הרא"ש ובעה"ט ריש פרשתנו. וכ"ה ברבותינו בעה"ת ובחיי תשא שם. זו"ח שה"ש בתחלתו (ס, ג). וראה זח"ג רמו, א. 9. ויש לומר, שלכן יש צורך בב' הטעמים (ובלשון הגמרא: "וצריכא"), דיש בזה מה שאין בזה. 10. כ"ה גירסת רש"י שבע"י. 11. מגילה שם ובפרש"י. וראה בארוכה לקו"ש חכ"ו בתחלתו. 12. ראה עד"ז לקו"ש חט"ז ע' 343 ואילך – בנוגע לקביעת ז' אדר ליום תענית (בגלל מיתת משה), ולא ליום שמחה (בגלל לידת משה). 13. ראה גם לקו"ש חכ"א ע' 173, ובהערות שם. 14. "בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, ובי"ח שרף את העגל ודן את החוטאים, ובי"ט עלה (לבקש רחמים), שנאמר (תשא לב, ל) ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם וגו'" (פרש"י שם לג, יא) – ובהמשך לזה אמר "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא". 15. ראה לקמן הערה 17. 16. זח"ב קצה, א. רכד, א. רמב"ן ר"פ ויקהל. וכן משמע מרמב"ן וראב"ע ר"פ תרומה. 17. בהשקפה ראשונה יש לומר, שהשייכות שביניהם היא בצירופם יחד – שהקיום ד"מחני" הוא בפרשה שקורין בסמיכות לזמן מיתת משה* (ועפ"ז תתורץ השאלה למה נקבע בפרשת תצוה דוקא). אבל, מסתבר יותר לומר שיש גם קשר ושייכות בתוכנם של ב' הטעמים – מיתת משה בשבעה באדר, ואמירתו "מחני נא". *) אף שבספרים שהובא הטעם ד"מחני נא" לא נזכר ע"ד הקשר למיתתו בשבעה באדר. 18. ראה נזיר יד, א, ובתוד"ה אמר. ועד"ז בפי' הרא"ש שם. 19. אסתר ט, כב. – ולהעיר, שמפסוק זה למדים ש"כל החודש כשר לקריאת המגילה" (ירושלמי מגילה פ"א ה"א – הובא בשו"ע או"ח סתרפ"ח ס"ז וברמ"א שם). 20. תענית כט, סע"א. ובפרש"י: "ימי נסים היו לישראל פורים ופסח" – שהתחלת וסיבת הנס דפסח (יצי"מ) היא בלידת מושיען של ישראל בז' אדר (ראה בארוכה לקו"ש חט"ז ע' 344 ואילך). 21. גירסת הרא"ש. 22. שם, רע"ב. 23. אסת"ר פ"ז, יא (וראה לקמן שוה"ג להערה 168). 24. ומ"ש "וידגו לרוב בקרב הארץ", וארז"ל (ברכות כ, סע"א. וש"נ) "מה דגים שבים מים מכסין עליהם ואין עין הרע שולטת בהם וכו'" (כקושיית היפה ענף שם) – ראה לקמן הערה 75. 25. ושאני "מרחשון זכות שרה אמנו שמתה בו" – ש"חושבו לזכות שמתה מצער בשורת העקידה" (חידושי הרד"ל ופי' יפה ענף שם). 26. כ"ה ("באחד") הגירסא באסת"ר שלפנינו. ובפי' יפה ענף: "בשביעי באדר מת משה ובשביעי באדר נולד כצ"ל, וילפינן זה מקראי בקדושין ל"ח ע"א". וראה לקמן הערה 34. 27. ראה התוועדויות תשמ"ח ח"ב ע' 460 ואילך, ח"ג ע' 152 ואילך, ובהנסמן שם. 28. ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח, ובקה"ע שם. 29. בשלח יז, יא. 30. ולהעיר ממ"ש (בהעלותך יא, כא) "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו" (ראה לקו"ת בהעלותך לא, ד. לג, ב. ובכ"מ), וכידוע ש"כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי' משרע"ה" (תניא רפמ"ב). 31. פרש"י חוקת כא, כא. 32. תקו"ז תס"ט (קיב, רע"א. קיד, רע"א). וראה ב"ר פנ"ו, ז. זח"ג רעג, א. 33. וע"ד מ"ש (בשלח שם) "והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל". – ולהעיר, שפסוק זה קורין בפורים, שהתחלתו בשבעה באדר, ויש לומר, שבזה מרומז שהנתינת-כח להנס דפורים הו"ע "וגבר (מזלם של) ישראל" בלידת משה. 34. ועפ"ז יש לבאר הדיוק באסת"ר "באחד באדר נולד משה" (שבודאי לא פליג על המפורש בקידושין שילפינן מקראי שמיתת ולידת משה בשבעה באדר, כנ"ל הערה 26) – שהכוונה היא להדגיש הפעולה על כל החודש, מאחד באדר, שכולל כל ימי החודש. 35. ועפ"ז יש לבאר המשך דברי המדרש "אמר (המן) כשם שהדגים בולעין כך אני בולע אותן, אמר לו הקב"ה, רשע, דגים פעמים נבלעין ופעמים בולעין, ועכשיו אותו האיש נבלע מן הבולעין" (דלכאורה, כיון ש"דגים פעמים נבלעין ופעמים בולעין", מהו ההכרח ש"עכשיו אותו האיש נבלע מן הבולעין") – שמצד מזלו של אדר (מזל דגים) ישנה אפשרות לכאן ולכאן ("פעמים נבלעין ופעמים בולעין"), אלא, שלידת משה ("הוא ישראל") באדר פועלת שהמזל דאדר עוזר להתגברות מזלם של ישראל ("עכשיו אותו האיש נבלע מן הבולעין"). 36. ועפ"ז יומתק שלידת משה היתה באדר ראשון, בשנה מעוברת (כנ"ל הערה 3). 37. ש"יתירה שנת החמה על שנת הלבנה קרוב מאחד עשר יום" (רמב"ם הל' קידוה"ח פ"א ה"ב. וראה שם פ"ו ה"ד. פ"י ה"א). 38. ערכין לא, א – במשנה. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פי"ב ה"ה. 39. שהרי, בשנת החמה ישנם שס"ה ימים, ובשנת העיבור (שלימה, שחשון וכסלו מלאים) ישנם שפ"ה ימים – יתרון של עשרים יום, שנוסף על מילוי החסרון די"א יום, יש בו גם "מקדמה" לשנה הבאה (ראה מפרשי הרמב"ם הל' קידוה"ח שם). 40. רמב"ם ריש הל' קידוה"ח. 41. ראה סוכה כט, א. ב"ר פ"ו, ג. אוה"ת בראשית ד, סע"ב ואילך. ועוד. 42. נוסח קידוש לבנה (סנהדרין מב, א). 43. ל' הכ' – איוב יא, ו. וראה שמו"ר רפמ"ו. 44. ומרומז ב"(כפלים ל)תושי'" – ש"תושי'" קאי על התשת כח הסט"א כו' (תו"א יתרו סז, ב. ובכ"מ). 45. תניא פכ"ז. 46. ישעי' ל, כו. 47. פרש"י בראשית א, ז (מב"ר פ"ד, ו). 48. ב"ר שם. 49. בראשית א, טז. פרש"י שם, יד. 50. וגם "דג" – מזלו של חודש אדר (מזל דגים). 51. ויצא ל, יא ובפרש"י. 52. וי"ל שרומז על "שבעתיים כאור שבעת הימים". 53. לקו"ת ר"פ האזינו. ובכ"מ. 54. שבת נג, ב. וש"נ. 55. זח"ג קלד, רע"א. קפט, רע"ב. 56. שבת קנו, א. 57. כלשון הכתוב – ואתחנן ד, יט. 58. איוב כח, יב. 59. ראה לקו"ש חכ"ו ע' 205. וש"נ. 60. ב"ר פי"ד, ט. דב"ר פ"ב, לז. 61. ראה סה"מ תרצ"ו ס"ע 56. וש"נ. 62. ועל שם זה נקראים בכל המגילה "יהודים" – ע"ש ההודאה והמס"נ שמצד נקודת היהדות (ראה תו"א מג"א צז, א. צט, א. ובכ"מ). 63. תו"א שם צז, א. קכ, ד (בהוספות). ובכ"מ. 64. ולכן נפל הגורל על חודש אדר, ו"על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור" (אסתר ט, כו), "הפור הוא הגורל" (שם ג, ז. ט, כד) – ש"גורל" רומז על עצם הנשמה, שהתקשרותה עם הקב"ה היא באופן שלמעלה מטעם ודעת, מסירת נפש, שהיתה בגלוי בימי הפורים (ראה תו"א שם קכא, א. קכג, ג ואילך. ובכ"מ). 65. וי"ל ע"ד הרמז – ש"בריא" הוא בר י"א: י"א – רומז על העצם דישראל שקשור עם בחי' "אחד עשר" (י"א), "אנת הוא חד ולא בחושבן", "אחד" שלמעלה מעשר ספירות, מצד בחינת ה"יחידה", עצם הנשמה שלמעלה מעשר כחות. ו"בר" י"א – פירושו (כמו "בן חורין") שמציאותו היא המציאות די"א. ועוד י"ל, ש"בר" הוא מלשון גילוי (ראה חולין מג, ב. כש"ט הוספות ס"ד ואילך. וש"נ), היינו, שבחי' הי"א היא בגילוי. 66. לקוטי לוי"צ על פסוקים ומחז"ל ריש ע' צט. 67. ביצה טו, סע"ב. 68. תהלים צג, ד. 69. פרש"י ביצה שם. 70. מנחות נג, סע"א. 71. וי"ל ע"ד הרמז – ש"אדיר" אותיות י"א דר, שבחי' י"א (יחידה) היא באופן של דירה (בגלוי ובהתיישבות). וראה לקמן הערה 86. 72. תהלים טז, ג. 73. חדא"ג מהרש"א מנחות שם. 74. רשימות הצ"צ לתהלים (יהל אור) ס"ע שמא. 75. ועפ"ז יש לבאר הטעם שלא הזכיר הזכות דמזל דגים, כמ"ש "וידגו לרוב בקרב הארץ", "מה הדגים שבים מים מכסין עליהם ואין עין הרע שולטת בהם וכו'" – כיון שדגים קאי על העצם דישראל* שלמעלה מגדר של זכות, בחינת "אין". *) משא"כ בשאר החדשים – "זכות יוסף","זכות פרץ וזרח","זכות דניאל" וכיו"ב – מודגשת הזכות המיוחדת של צדיקים אלו, ולא העצם דישראל שהוא בכל ישראל בשוה. 76. ראה שו"ת הרשב"א ח"א ס"ט. 77. אוה"ת תרומה ע' א'תקכז. 78. סוטה יב, א (וראה שם יג, רע"א). 79. במדב"ר פי"ג, ב. וראה שהש"ר פ"ה, א. 80. שה"ש ה, א. 81. ובשהש"ר שם: "אמר ר' מנחם חתני' דר' אלעזר בר אבונה בשם ר' שמעון בר' יוסנה" – דיש לומר, שרומז על שלימות הענין דהשראת השכינה למטה ע"י "גואל (ראשון הוא גואל) אחרון" ש"מנחם שמו" (סנהדרין צח, ב). 82. ויק"ר פכ"ט, יא. 83. רד"ה באתי לגני תש"י. 84. ספרי נשא ז, א. במדב"ר פי"ב, טו. ועוד. 85. ברכות יב, א. 86. ומרומז גם ב"אדיר", י"א (דר) – בחינת אחד עשר, "אנת הוא חד ולא בחושבן", שלמעלה מעשר ספירות שמהם נשתלשלו עשרה מאמרות שבהם נברא העולם. 87. פרש"י שמיני ט, כג. 88. ומודגש יותר בקביעות שנה זו, שז' אדר חל ביום השלישי בשבוע, ושלימותו ביום הש"ק שחל בי"א אדר – דיש לומר, שבזה מרומז שגם ההמשכה והגילוי בעולם (ז') היא עדיין למעלה מהעולם (י"א). וראה לקמן הערה 168 (באופן אחר). 89. ונקרא "יום השמיני" – להורות על המשכת וגילוי דרגת האלקות שלמעלה משבעת ימי ההיקף (שו"ת הרשב"א שם. כלי יקר ר"פ שמיני). 90. נשא ז, יא (וראה לקמן שוה"ג להערה 168). 91. ראה אוה"ת בראשית ו, סע"ב ואילך. ועוד. 92. ויש לומר, שענין זה מודגש יותר בגמר חנוכת המשכן בי"ב ניסן, לאחרי אחד עשר בו – שגם הדרגא הכי נעלית דאחד עשר ("אנת הוא חד ולא בחושבן") בניסן ("נסי נסים") נמשכת ומתגלה בגדרי העולם (ביום הי"ב, י"ב חדשים וי"ב גבולי אלכסון). 93. ראה פס"ז ולק"ט בא יב, ב. 94. ראה ברכות נז, רע"א ובפרש"י וחדא"ג מהרש"א שם. 95. ולהעיר, שבהשגחה פרטית הגיעה ידיעה בערב ש"ק זה ע"ד יהודי שזכה ב"דינא בהדי נכרי". ואף שמדובר במאורע של איש פרטי, מ"מ, מצד הציווי "ואהבת לרעך כמוך" (וכמודגש בסידורו של רבינו הזקן: "נכון לומר קודם התפלה הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך"), ה"ז שייך גם לכל בנ"י, הן בנוגע להשתתפות בשמחתו, והן בנוגע להוספה* בהצלחת בני ישראל בעניני העולם בחודש אדר ד"בריא מזלי'", מתוך הרחבה ועשירות, באופן ד"ויגבה לבו בדרכי ה'" (דברי הימים-ב יז, ו. וראה לקו"ש חכ"ב ע' 159 ואילך. וש"נ). *) וע"פ מארז"ל (יומא פג, ב) "דייק בשמא" – שמו יוסף, מלשון הוספה, ושייך לכל בנ"י, שנקראים ע"ש יוסף (פרש"י תהלים פ, ב. ועוד). 96. אסתר ט, א. 97. שם ח, יז. 98. שם, טז. 99. מגילה טז, ב. 100. אסתר ט, יט. 101. ובענין זה מודגשת המעלה דפורים לגבי יום הכפורים ("כפורים", כמו פורים (תקו"ז תכ"א – נז, ב)) – ששניהם קשורים עם בחי' הגורל, עצם הנשמה, מ"מ, יש מעלה יתירה בפורים שבחי' הגורל נמשכת ומתגלה למטה בעניני הגוף, "שמחה ומשתה ויום טוב", משא"כ ביום הכפורים שצ"ל "ועניתם את נפשותיכם" (אחרי טז, לא. וראה תו"א מג"א צה, סע"ד ואילך. ובכ"מ). 102. אסתר בסופו. 103. מגילה יד, א. 104. לשון הכתוב – נחום א, ט. וראה לקו"ש חכ"ג ע' 306 הערה 55 ובשוה"ג שם. וש"נ. 105. בשלח טו, יז ובפרש"י. 106. הושע ו, ב ובפרש"י. 107. ראה זח"א כח, א. 108. מכילתא בשלח טו, א. ועוד. 109. מיכה ז, טו. 110. ר"ה יא, רע"א. שמו"ר פט"ו, יא. 111. ומודגש ביותר בהנצחיות דהמשכן (ראה סוטה ט, סע"א) – מעין ודוגמת הנצחיות דביהמ"ק השלישי. 112. ראה לקו"ת מטות פה, רע"ד. ובכ"מ. 113. תו"א פרשתנו פב, א. ובכ"מ. 114. "תיבת אליך מיותר, ודורש שענין הזית מרמז על ישראל, ומשה הוא ישראל, וזהו אליך" (פי' מהרז"ו לשמו"ר ריש פרשתנו). 115. כ"ה באוה"ת פרשתנו ע' א'תקעה – מרבות פ' אמור ס"פ (ל"א), ש"פירשו שם שהזית מסר נפשו כו'" (אוה"ת שם ע' א'תקמז). 116. מנחות נג, סע"ב. 117. שמו"ר ריש פרשתנו. 118. וראה מנחות שם: "מה זית אין עליו נושרין אף ישראל אין להם בטילה עולמית" – תוקף נצחי. 119. ודוגמתו בזית – שאין בו הרכבה (ירושלמי כלאים פ"א ה"ז. מדרש תהלים קכח, ג). 120. ישעי' ס, ג. 121. להעיר גם מב' הפירושים ברש"י על הפסוק (פרשתנו כט, מג) "ונקדש בכבודי": (א) "ונקדש המשכן בכבודי שתשרה שכינתי בו", (ב) "אל תקרי בכבודי אלא במכובדים שלי, כאן רמז לו מיתת בני אהרן כו'" (ענין המס"נ, "בקרבתם לפני ה' וימותו"). 122. ל, א ואילך. 123. ראה בארוכה קונטרס משיחות ש"פ תצוה י"א אדר-ראשון, שנה זו (לקמן ע' 316 ואילך). 124. כלי יקר ריש פרשתנו. 125. ראה סד"ה זאת תורת הבית תרפ"ט (סה"מ תרפ"ט ע' 177). לקו"ש חכ"א ע' 178. וש"נ. 126. ויש לומר, שענין זה מרומז ב"(ואתה תצוה) את (בני ישראל)" – שהצוותא וחיבור דמשה עם ישראל היא באופן שמשה טפל ("את הטפל") לישראל. 127. ראה לקו"ש שם ע' 175 ואילך. 128. ולא כפי שנראה בפשטות שענין ד"מחני נא מספרך" כשלעצמו יכול להתקיים בפרשה אחרת (ואדרבה: מתאים יותר שיתקיים בפרשה שלאחרי אמירת "מחני נא מספרך"), אלא שמצד צירוף טעם אחר (מיתת משה בשבעה באדר) נקבע בפרשת תצוה. 129. ועפ"ז יומתק שהקיום ד"מחני נא מספרך" שאמר משה בפרשת תשא נרמז בפרשת תצוה שלפנ"ז – כיון שבתיבת "ואתה (תצוה)" (שבה נתקיימה אמירתו "מחני נא מספרך") מודגשת גם הסיבה שכתוצאה ממנה באה לאח"ז אמירת "מחני נא מספרך" (מצד ההתקשרות העצמות דמשה וישראל). 130. מרת פעשא לאה בת ר' שרגא פייבל הלוי לאפיין הי"ד שנהרגה על קידוש השם ביום ה' פ' תרומה, ב' אדר ראשון, וסיום ה"שבעה" ביום ה' פ' תצוה, ט' אדר ראשון (המו"ל). 131. תהלים עד, ט. 132. משלי יו"ד, יט. 133. קהלת ה, א. 134. ישעי' כו, יט. 135. ראה זח"א קמ, א. 136. ולדוגמא: "אין אדם יכול לעמוד במחיצתן" (פסחים נ, א). וראה בארוכה (במעלת מס"נ על קדה"ש לגבי כל התורה) שער האמונה לאדהאמ"צ בתחלתו. ספר הליקוטים דא"ח להצ"צ ערך מס"נ (ע' תתצ ואילך). וש"נ. 137. ראה ד"ה ואתה תצוה תשמ"א ס"ח (לקמן ע' 335. סה"מ מלוקט ח"ו ע' קלד), שגילוי והתעוררות כח המס"נ בישראל נעשה ע"י אתפשטותא דמשה שבזמן הגלות, נשיא הדור. 138. מגיד מישרים ריש פרשתנו. וראה בכ"ז – לקו"ש שם ע' 176 ואילך, ובהערות שם. וש"נ. 139. ואף שישנם גם הפסקי-דינים שבהגהות הרמ"א – ה"ה בדוגמת ה"מפה" שעל גבי השולחן-ערוך, והשולחן-ערוך עצמו הוא חיבורו של הבית-יוסף. 140. פרש"י עה"פ. 141. סוטה יא, רע"ב. 142. יל"ש רות רמז תרו בסופו. 143. יחזקאל לו, כג. 144. פרש"י שם, כ. 145. שם, כג-כד. 146. שם לח, כג. 147. להעיר מהשייכות לאמירת קדיש (טואו"ח ר"ס נו) אחר נפטר. – ויש לומר, שענין זה מודגש ביותר באמירת קדיש אחר המוסר נפשו על קידוש שמו ית', שעל ידו נתקיים "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (אמור כב, לב), "מסור עצמך למיתה להקדיש את שמי" (פס"ז עה"פ. וראה בארוכה לקו"ש חכ"ז ע' 167 ואילך. וש"נ). 148. ראה זח"ג עג, א. 149. ירמי' ל, כא. וראה סנהדרין צח, סע"ב. 150. ירושלמי ברכות פ"ד סה"ה. ועוד. 151. כה, ח. 152. כט, מג-מו. 153. ל, יב. 154. לז, כא ובפרש"י. 155. ראה זח"ג רכא, א. וראה לקו"ש חכ"א ע' 262. וש"נ. 156. ראה שמו"ר פ"ב, ד. לקו"ש חי"א ע' 8 ואילך. וש"נ. 157. לה, א. 158. תנחומא תשא ט. ועוד. 159. א, א. 160. ירמי' לא, לג. 161. פרש"י ו, ב. 162. תהלים צ, יז. 163. פרש"י ט, כג. 164. נוסף על המבואר לעיל בסעיף ד'. 165. פסוק כא. 166. מדרש תהלים עה"פ. 167. ראה ד"ה באתי לגני דשנת תשי"א (סה"מ מלוקט ח"א בתחלתו). 168. ונתינת כח מיוחדת בקביעות שנה זו שבאחד עשר באדר (שחל בשבת) נעשית השלימות דשבעה באדר – שהשלימות דאחד עשר נמשכת ומתגלה בשבעת* ימי הבנין (גדרי העולם), שגם בחודש אדר (שמצ"ע הוא למעלה מהעולם (כנ"ל ס"ו ובהערה 88)) נעשית כבר השלימות שבחודש ניסן. *) ולהעיר ע"ד הרמז שמאמר המדרש (שבהערה 23) ע"ד מזלו של חודש אדר הוא בפרשה ז' פיסקא י"א, וכן "נשיא אחד ליום" שנאמר בחנוכת המשכן בחודש ניסן הוא בפרק ז' פסוק י"א – דיש לומר, שבזה מרומז שגם בחודש אדר יכולה להיות המשכת וגילוי בחי' י"א בז', כמו בחודש ניסן. 169. נשא ז, עב. 170. ויחי מט, כ. 171. ברכה לג, כד. 172. וראה ויק"ר פל"א, יא: "בזכות להעלות נר תמיד אתם זוכים להקביל פני נרו של מלך המשיח". 173. ל, כב ואילך. עיין בספר תורת מנחם - התוועדויות » סדרת תורת מנחם - התוועדויות היא סדרת ספרים שבה מופיעים כל המאמרי החסידות והשיחות שנשא הרבי מליובאוויטש בהתוועדויות שהתוועד ברבים, וכן מכתבים שכתב לכלל הציבור. בספר זה התוועדויות תש"י התוועדויות תשי"א התוועדויות תשי"ב התוועדויות תשי"ג התוועדויות תשי"ד עוד... אודות המו"ל ועד הנחות בלשון הקודש ועד הנחות בלשון הקודש » "ועד הנחות בלה"ק" הוקם בשנת תשמ"א (1981) על-ידי צוות אברכים מוכשרים, במטרה להדפיס ולפרסם את תורתו של הרבי בלשון-הקודש. בקר באתר עוד במדור זה משיחות ש"פ תצוה, י"א אדר ראשון תשנ"ב קונטרס פורים קטן תשנ"ב משיחות לילות ג' ד' ה' ועש"ק ויום ש"ק פ' כי-תשא, י"ד-י"ח אדר א' תשנ"ב משיחות ליל ועש"ק וש"ק פר' ויקהל, פ' שקלים, כ"ה אדר ראשון תשנ"ב קונטרס בענין מקדש מעט זה בית רבינו שבבבל הצג הכל » עוד כתבות שיעניינו אותך סיכום פרשת תצוה: הבגדים המיוחדים שהוכנו עבור הכוהנ... 1 תגובה משה רבינו נעלם, הגימטריאות מופיעות! ועוד רמזים לפר... 3 תגובות זה קרה בחודש אדר - צרור אירועים בתולדות ישראל - 1 תגובה מה המזל של חודש אדר, ומה מיוחד בו? לצפיה (42:56) הוסיפו תגובה ᠋ יש לך משהו להוסיף? רוצה להעיר, לשאול, לשתף? זה המקום התחבר ראשי • תרום • כתוב לנו • שאל את הרב עברית תנאים ופרטיות • © 2024 Chabad.org

https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/3140113

הכנסת אשכול זה לזכות בננו אברהם בניהו בן אורה יהי רעוא שיזכה במהרה לחכמה בינה ודעת דקדושה ויזכה במהרה לדעת תורה ונאמר אמן כן יהי רצון נצח סלה ועד