רב משה פיינשטיין , מתיר !!! וגם מסתייג במקום אחר

שו"ת אגרות משה אורח חיים ח"ה סימן לז

ח. אם נגיעת מומר לחלל שבת ביין אוסרתו, ואם מותר ליתן לו יין לשתות

ולעניין יין דנגע בו מומר לשבת, אם מותר בעצמו לשתות, שלכן לא יהיה מותר ליתן לו יין לשתות, כמו דיין שניסך ישראל מומר ממש לע"ז, שאסור המנסך בעצמו ג"כ לשתות. או שכיוון שאיסור סתם יינם בעצם הוא רק בשביל חתנות, נאסרו מעיקר הדין רק בנכרים ממש, והיה צריך להיאסר רק בשתייה כפת נכרים ושמנן. אך מכיוון שאיכא ביין גם עניין איסור הנאה כשנתנסך לע"ז ממש, החמירו שיהיה גם סתם יינם אסור בהנאה, דכיוון דאיכא יין דנכרים שאסור גם בהנאה, השוו כל יינותיהן לאיסור הנאה, עיין בר"ן ע"ז דף כ"ט ע"ב אמתני' (ט' ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה כפרה כתיב בה), ובטור יו"ד ריש סימן קכ"ג ובב"י. ולכן גם גבי מומר אף דגזירה דחתנות הא לא שייך, דלא נאסר אף בחתנות ממש עם בת ישראל מומר, אך שמ"מ כיוון שנאסר עכ"פ בהנאה גם סתם יינם, שהוא בשביל יין שנתנסך ממש לע"ז, אסרו גם יין של ישראל מומר לע"ז משום ששייך אצלו יין שנתנסך ממש לע"ז, כמו אצל נכרי. כמפורש בחולין דף ד' ע"ב, גבי אחאב שהיה מותר ליהושפט לשתות אצלו משום דעדיין לא נאסר סתם יינם, משמע דאחר שנאסר סתם יינם אסור גם סתם יינם דישראל מומר לע"ז. דהוא מאחר שאסרו סתם יינם בהנאה דהוא בשביל יין שנתנסך לע"ז, הוא הכרח לאסור גם סתם יינם דישראל מומר לע"ז. מ"מ יין דישראל מומר לשבת, שאף שמחלל שבת הוא כעובד ע"ז, עכ"פ הא ידוע וברור לנו שאינו עובד ע"ז ולא שייך שום חשש דינסך יין לע"ז, לא שייך כלל איסור זה בעצם.

ובעצם לא מצינו בפוסקים שמומר לשבת עושה יין נסך. אך בב"י סימן קי"ט (ד"ה כתב הרשב"א בתשובה) הביא מתשובת הרשב"א (היא בחלק ז' סימן קע"ט) בשם הר' יונה, דמומר לחלל שבתות בפרהסיא או שאינו מאמין בדברי רז"ל הוא מין ויינו יין נסך, והובא בנקה"כ ריש סימן קכ"ד על הט"ז סק"ב. אבל אף שהביא זה הב"י לא הזכיר בש"ע, והנקה"כ לא הזכיר זה בש"ך, שא"כ משמע שלא מבורר להו לאסור ממש. אבל עכ"פ לדינא נהגו שלא לשתות יין שנגע בהו ישראל מומר לחלל שבתות בפרהסיא. וכמדומני זה באחד מהספרים שמייחסין לרש"י (כן משמע משאלת השואלים בשו"ת רש"י סימנים קס"ח - קס"ט אבל בתשובות משמע שאין הלכה כן). ופשוט שאין מנהג זה נחשב מנהג לפסוק הלכה כמותו, כהא דנהגו עלמא כהני תלת סבי (ברכות כ"ב ע"א) שהלכה כוותייהו, משום דלפסק הלכה שייך רק כשהמנהג הוא לקולא ולא כשהמנהג הוא לחומרא, מהטעם שכתב רש"י בכתובות דף ז' ע"א בביאור קושית הגמ' ומי איכא הוראה לאיסור, משום דכל אדם רשאי להחמיר והאוסר אין זה סמיכת דברים שאפילו מן הספק שאין ההלכה ברורה לו הוא בא ואוסר. ומה שהגמ' אומר אין (שאיכא הוראה לאיסורא) והתנן הורוה ב"ה שתהא נזירה עוד ז' שנים אחרות, והורה רבי כר' יעקב בניקב חוט השדרה, הוא משום דמה שהורו היה מדין ברור ולא מצד שהחמירו. שלכן מתרץ שבשביל זה א"ר יעקב בר אידי הורה ר' יוחנן בציידן אסור לבעול בתחילה בשבת, לאשמועינן שר' יוחנן אמר בדין ודאי ולא מצד שהוא ספק דלא איפשיטא. שלכן ממה שנהגו להחמיר אין ראיה שאסור יינם של מחללי שבת, דאינו אלא משום שנהגו להחמיר, ולא משום שהלכה כן. וגם לא ידוע אם המנהג הוא לכו"ע או רק יראי שמים נוהגים לאסור בזה.

ולכן כיוון שאין איסור זה מבורר, ויותר נוטה שלא נאסר מדינא אלא ממנהגא, הרי לא נהגו להחמיר גם שלא ליתן יין להמחללי שבת עצמן. ואף אם נימא שמה שלא נהגו כן הוא רק משום שלא יכלו לנהוג להחמיר משום איבה, מ"מ הא לא נהגו, ואין לאסור. ואף אם יסתפקו אולי יש שנהגו כן, הוא ספק באיסור דרבנן שהוא לקולא. וגם שאינו באיסור ממש, דהא אינו איסור מבורר. לכן אין טעם להחמיר בזה.

 ומאידך

______

שו"ת אגרות משה יורה דעה ח"ד סימן נח

תשובות קצרות בעניין הזמנה בקבר, אם שייך לומר בנוצרים שמכבדים את התורה, ודין מי שהוא מאמין בהשי"ת אבל מחלל שבת לעניין יין נסך

א. קבר שנפתח עבור נפטר אחד ומשפחתו החליטה לקברו בקבר אחר

בע"ה ניסן תשכ"ט

בדבר קבר שפתחו איזה אנשים בשביל נפטר אחד, ואח"כ החליטה משפחת הנפטר לקברו במקום אחר. הנה מותר הקבר, דהזמנה לאו מילתא (כהא דשו"ע יו"ד סי' שמ"ט סעיף א'), ועתה מוכרחין לחזור ולסתמו בעפר (שו"ע יו"ד סימן של"ט סעיף א').

ב. אם שרי לומר על הנוצרים שמכבדין את התורה

והנה שייך להגיד גם על הנוצרים שהם מכבדים את התורה, כמאמר עולא בחולין דף צ"ב סע"א, אלו שלושים מצוות שקבלו עליהם בני נח ואין מקיימין אלא שלשה וכו' ואחת שמכבדין את התורה. דהלא לא היו יכולים הנוצרים להסית הרבה אנשים לטעותם בתחילת זמן של דתן, ואפילו היום, עד שיאמרו להם שיש רמזים בתורה לטעותם. וזה בעדם כבוד גדול.

ג. אם יינו של מחלל שבת בפרהסיא לתיאבון חשיב יין נסך

ובדבר מי שמאמין בשם, ומתפלל בבית הכנסת, אבל מחמת פרנסתו, מחלל שבת במה שעובד בבית חרושת (פעקטארי). הנה אף שבארתי בכמה משיעורי שאולי היום שנתפשט שיש מציאות כזה שמאמין ומחלל שבת בפרהסיא, אין להחשיבו ככופר, ועי' אגרות אה"ע ח"ב סימן כ' ענף ד' שכ', אבל לי יש טעם גדול שלא כולם הם כנכרים מצד אחר. דהנה תמוה טובא החלוק בין מחלל שבת בצנעא לבפרהסיא דאף בצנעא הוא בחיוב כרת וסקילה ויש בו הענין שהוא ככופר, ועיין בב"ק דף ע"ט כשהוא במחשך מעשיהם הוא כפירה גרועה בהחילוק שנתן רבן יוחנן בן זכאי בחומרא דיש בגנב יותר מבגזלן. ואם משום דבפרהסיא הוא חלול השם הרי גם בכל עבירות איכא חלול השם בפרהסיא ולא נחשב כנכרי, ודוחק לומר שהצרוף דחלול שבת וחלול השם מצד הבפרהסיא עושהו כנכרי. ובארתי בחדושי דהוא משום דודאי אין הכרח שמי שמחלל שבת לתיאבון הוא כופר במעשה בראשית דאפשר שאף שמאמין אינו יכול לכבוש יצרו להרוחת ממון ולשאר תאותיו, כמו שאמרינן בעובר על שאר עבירות אף החמורות כשהוא לתיאבון שאינו משום שכופר בהשי"ת שרואה ושומע אלא שאף שמאמין עובר משום שאינו יכול לכבוש את יצרו לתאותיו והטעם משום דלא איתרע מחזקת כשרותו ליותר ממה שרואין וכיון שאפשר שהוא בעצם מאמין בעין רואה ואזן שומעת אך שמ"מ אינו יכול לכבוש את יצרו אמרינן כן, וא"כ גם במחלל שבת לתיאבון היה לן לומר כן. ולכן הוא כן באמת במחלל בצנעא תלינן שאף שהוא מאמין במעשה בראשית לא היה יכול לכבוש את יצרו ואין דינו כנכרי. אבל כשמחלל בפרהסיא הרי בהרבה רואין יהיו מי שיאמרו שהוא מצד שכופר במעשה בראשית כיון דבמעשה זו שעושה הוא מעשה כפירה שממילא הוא כאומר להרואין שכופר. ול"ד לשאר איסורין שאין העבירה עצמה מעשה כפירה אף בכופר אלא שממה שעושה יש להרואין להוכיח שהוא כופר שזה לא הוי כמו שהוא אמר זה ולכן לא נעשה מצד הרואין שיאמרו מצד הוכחתם שהוא כופר להחשיב שגם הוא הוי כאמר במעשיו שהוא כופר ותלינן אנן שאינו כופר כמו שהוא אומר שההוכחה אינה ברורה, אבל בחלול שבת שבכופר הויא העבירה מעשה כפירה ורק משום שאפשר גם שאינו כופר שאז הוא רק מעשה העבירה לבד הוא הספק, שלכן למי מהרואין שיאמרו עליו שעושה מחמת שכופר הוי כאמר להם שכופר שגם הוא יודע שיש שיאמרו כן ומ"מ עשה בפניהם הרי הוא כהודה שצודקים במה שמפרשים מעשיו שהוא כפירה, וממילא מה שיודע בעצמו שאינו כופר ועושה זה רק לתאותיו שלא יכול לכבוש את יצרו הוא כדברים שבלב. ושיערו שלפני פחות מעשרה הוא כצנעא שיש להעובר לחשוב שכולן יבינו שעושה זה רק לתאותו אף שהוא מאמין, אבל כשלא חשש מלחלל גם בפני עשרה שהוא הפרהסיא יש לו לידע שיהיו מי שיאמרו עליו שהוא עושה מעשה כפירה משום שהוא כופר שלכן הוא כהודה ואמר להם שהוא כופר. וזהו טעם החלוק בין בצנעא לבפרהסיא בשבת. וא"כ במי שידוע לכל שמאמין שהשי"ת ברא העולם שרואין אותו שנזהר בכל איסורין במאכלות אסורות וכדומה בחיובי עשה שעליו ורק שעושה מלאכתו להרויח בשבת הרי הוא למכירין אותו כאנן סהדי שעושה רק משום שאינו יכול לכבוש את יצרו, וכשיש אנן סהדי מהני אף דברים שבלב כדאיתא בתוס' קידושין דף מ"ט. ולכן אלו מחללי שבתות שידוע ששומרים מצות התורה ועושים רק להרוחת ממון אף שיודעין חומר האיסור יש טעם גדול שאינם כנכרים ואין להם דין מומר לכה"ת, וכ"ש באלו שידוע שגם שומרים שבת בדבר שאינו נוגע לפרנסתם שיש לומר שאינם כמומרים. אבל אלו שלא ידועים לשומרי תורה יש להם דין מומרים לכה"ת והם כנכרים ואין להחשיבם כאומר מותר כדלעיל. וכ"כ באגרות יו"ד ח"ב סימן ה' ד"ה וכיון שהוא. מ"מ למעשה כדאי להחמיר להחשיב יינו כסתם יינם, וכ"כ מרן זצ"ל באגרות או"ח ח"ג סימן כ"ב בסופו שלעניין שחיטתו ויינו הוי מחלל שבת בפרהסיא לתיאבון כעכו"ם.

___________