סיכום פסטיבל היין במוזיאון ישראל
פסטיבל היין ה-8 במוזיאון ישראל שהתקיים בשבוע שעבר (15-18 באוגוסט) עבר כרגיל בהצלחה, וממשיך לבסס את מעמדו כפסטיבל היין המוביל לקהל הרחב. מעבר למיקום בגן הפסלים היפה של מוזיאון ישראל, שקשה להתחרות בו, ובאוויר הקריר שהופך אירוע קיצי לנעים, אין כמעט פסטיבל שמציגים בו כמות כזו של יקבים, יחד עם דוכני שמן זית, גבינות ושוקולד. משנה לשנה הארגון של הפסטיבל הולך ומשתפר, והלקחים מהשנים האחרונות מיושמים. זה בא לידי ביטוי למשל, בהוספת מכונות לקניית כרטיסים אוטומטיות, שהקלו על העומס בקופות, אבל הכי חשוב היה הוספת היום הרביעי לפסטיבל, שפיזר את כמות האנשים הגדולה של כ- 17,000 איש על פני יותר ימים והפך את האווירה לרגועה ונינוחה יותר.
| |  |
לכאורה לא אמורה להיות בעיה לכתוב על הפסטיבל, עם כזה עושר של זו אמורה להיות משימה קלה. אבל זו בדיוק הבעיה, כי יש כל כך הרבה יקבים וכל כך הרבה יינות, אי אפשר לכתוב על כולם בלי לקפח אף יקב, אלא אם באים לפחות לשני ערבים ועוברים על היקבים אחד אחד. מצד שני, חלק גדול מאד מהיקבים לא הביא איתו דברים חדשים, ככה שחובב יין בינוני פלוס יכול לסנן בקלות חלק גדול מהם. לא יודעת, אני לא באה לפסטיבל כזה כדי לטעום גמלא. בעיני היתרון הגדול של הפסטיבל הוא היקבים הקטנים, שאין להם בפורטפוליו יינות של 50 ש"ח, והברירה היחידה שלהם היא להביא את היינות הטובים שלהם. אבל האמת שלהתיימר לתת הערכה איכותית של היין בערב שטועמים כל כך הרבה יינות היא גם די בעייתית, לכן נציין לטובה שלושה יקבים חדשים שהצטרפו לחגיגה השנה:
צ'ילאג – הכוכבת של הפסטיבל היתה אורנה צ'ילאג. את האישיות הצבעונית של אורנה אפשר להרגיש בכל דבר שהיא עושה, וגם הדוכן הסטנדרטי של היקבים הקטנים הרגיש 100% אורנה. משרשראות פרחים והעלים הירוקים התלויים על הדוכן, האורות הכחולים שניצנצו מלמעלה ועד לשטיח הדשא שהיא פרשה על אבני החצץ. אבל השיא היה ביום הראשון, ערב ט"ו באב, שאורנה לבשה לכבודו לבן. שאפו. ומה טעמנו? אחד מכל סדרה - במבינו מרלו, ויוו בלנד וסולו קברנה.
ישפה- אחת ההפתעות בפסטיבל, במיוחד בגלל שמדובר ביקב שמייצר 8000 בקבוקים בלבד. איך הם עומדים בהשקעה הגדולה של השתתפות בפסטיבל? כנראה עם עזרה משמיים, כמו שטוען הלוגו שלהם "יין אלוקי- הנדרך ברגליים והשאר בידי שמיים". המטרה שלהם בהתחלה היתה לעשות יין קידוש איכותי. ליין הם לא מוסיפים תוספים וחומרים משמרים, לא מסננים אותו עד כדי כך שאפשר למצוא קליפות בשרדונה למשל, או בצבע החום של המוסקט הלבן. חלק מהיינות האדומים מותססים ומתיישנים בכדי חימר.
גת השומרון – עוד יקב גראז' (8000 בקבוקים בשנה) שעלה מדרגה ושמח מהחשיפה לקהל הרחב בפסטיבל. שמחתי לראות שימוש בזני ענבים פחות שיגרתיים כמו קברנה פרנק וקריניאן זניים. הבעיה היחידה ביינות כרגע היא שהם טאניניים מאד וזה לא מפתיע – יישון של שנתיים ואפילו כמעט שלוש שנים בשיראז 08- וכדאי לחכות כמה שנים לפני שטועמים אותם. יין נוסף ומעניין היה אייס-וויין ניסיוני. את הענבים בוצרים בבציר מאוחר ומקפיאים אותם בתהליך ארוך ביקב.
היה כיף לראות עוד פנים חדשות בפסטיבל- בזלת הגולן, הר ברכה, מישר, גבעות, ונטורה, קטלב, וקטרון. הרבה יקבים חסרו באירוע, ולא ניכנס לשמות, לכל יקב יש את השיקולים שלו וזה לגיטימי, אבל בלטו בהיעדרם יקבי ברקן. קצת חבל שאחד משלושת היקבים הגדולים בארץ נעדר מאירוע חשוב שכזה.
אחד הדברים ששמתי לב אליהם היה שהיקבים הקטנים הציגו רק שלושה יינות מהרפטואר. כששאלתי למה רק שלושה, ענו לי שהנהלת הפסטיבל הגבילה אותם לשלושה בלבד. זה אולי נראה קצת מוזר אבל שמוליק כהן מבית המשקאות של שחר מסביר שההגבלה היא לטובת כולם, מציגים ומבקרים כאחד "יש גבול כמה יינות אדם מסוגל לטעום ועוד יותר- כמה יינות הוא מסוגל לזכור. השנה הוצגו בפסטיבל מעל 200 יינות, ואם לא היינו מגבילים את היקבים היו יותר יינות שפשוט לא היו זוכים לתשומת הלב של המבקרים והולכים לאיבוד. כשמגבילים יקב בכמה יינות הוא יכול להביא, הוא בוחר להציג את הטובים ביותר. לדעתי מה שברבדו עשו, להציג יין אחד בלבד (שיראז י"פ) זה הכי טוב, כי אתה נותן משהו אחד טוב שיזכרו ממך". טוב, אם כבר התקשרתי לשמוליק, אז כבר ביקשתי ממנו לזרוק מילה לסיכום "הפסטיבל הוא כמו יין טוב, משתבח משנה לשנה. השנה הוא היה יותר גדול ויותר מרווח, אנשים כבר יודעים למה הם מגיעים ומה הם מצפים, והמקום והקהל הם מה שבסופו של דבר עושה את הפסטיבל. היה מושלם".
