אנדרה ליאון מארי ניקולס ריו (André Léon Marie Nicolas Rieu; נולד ב-1 באוקטובר 1949) הוא כנר, מנצח ומלחין הולנדי. התפרסם במתכונת הייחודית והשנוייה במחלוקת של הקונצרטים שלו, בהם הוא עומד כשפניו אל הקהל ומשלהב אותו ככוכב רוק, והגימיקים הרבים המשולבים בהם.
ריו נולד למשפחה מוזיקלית במאסטריכט שבהולנד, שם הוא מתגורר עד היום. בעידוד אביו, שהיה המנצח של תזמורת לימבורג, החל לקבל שיעורי כינור בגיל חמש. בשנת 1967, לאחר סיום בית הספר, החל ללמוד בקונסרבטוריון המלכותי בלייז' ומאוחר יותר במאסטריכט (עד 1973). בין מוריו שם היו כנר התזמורת הסימפונית של הולנד הרמן קרברס ויו יודה. מ-1974 ועד 1977 הוא למד באקדמיה למוזיקה בבריסל, שם קיבל הדרכה מהכנר ההונגרי המפורסם אנדרה גרטלר. הוא סיים במקום הראשון. באוניברסיטה ביצע ריו את "וואלס הזהב והכסף" (Gold And Silver Waltz) של פרנץ להאר. מעודד מתגובת הקהל, הוא החליט להמשיך לנגן וואלסים.
בשנת 1978 גיבש ריו את התזמורת הראשונה שלו, "סלון התזמורת של מאסטריכט", איתה הוא הופיע בהולנד, גרמניה ואף בארצות הברית. באותו זמן, ועד 1989, הוא הועסק ככנר בתזמורת הסימפונית של לימבורג. ב-1987 הקים ריו את חברת ההפקות שלו, ואת תזמורתו הנוכחית, תזמורת יוהאן שטראוס. התזמורת, שהחלה עם שנים-עשר מוזיקאים, מונה כיום כ-50 נגנים.
הקונצרט הראשון, בראש השנה האזרחית 1988, גרר סבב הופעות קצר במדינות הבנלוקס וגרמניה. במקביל, זכה ביצועו לסוויטה לתזמורת במה (סוויטת ג'אז מס' 2, אופ. 38) מאת דמיטרי שוסטקוביץ' להצלחה רבה מאד בהולנד, בשם "הוואלס השני", וריו מזהה התעניינות מחודשת במוזיקת וואלס, שהוא ממהר לנצל. האלבום הראשון שלו, "מהולנד באהבה" שהתפרסם ב-1994, זכה להצלחה כבירה והיווה את פריצת הדרך הגדולה של ריו. האלבום שהה ברשימת עשרת האלבומים הטובים בהולנד (Top 10) יותר מעשר שנים. בגרמניה האלבום טיפס לרשימת ה-Top 5 והשיג כמה אלבומי זהב ופלטינה תוך זמן קצר.
בשנים הבאות, ריו מקיים עם תזמורתו קונצרטי-ענק בכל רחבי אירופה, ארצות הברית, קנדה, יפן ואוסטרליה ואלבומיו הבאים שוברים שיאים ונמצאים בטבלאות אפילו מעל סמלי פופ בינלאומי כמו מדונה.
ב-2001 הקים ריו אולפן הקלטות פרטי, בו הוא הפיק מאז את כל אלבומיו ואת סרטי ההופעות והקליפים. עד היום זכה ריו במספר פרסים, בהם שני פרסי מוזיקת עולם, והוציא אלבומי זהב ופלטינה במדינות רבות. הוא קיבל גם, יחד עם תזמורתו, מדליית זהב-של-כבוד מאת עיריית מאסטריכט.
כמה מהופעותיו שודרו בבריטניה ובארצות הברית על ידי רשת PBS[1], בהן הופעות בדבלין שבאירלנד ובכיכר המרכזית של קורטונה, טוסקנה.
הפולמוס סביב אנדרה ריו
הופעותיו של ריו ייחודיות בנוף המוזיקה הקלאסית, ומכוונות במיוחד, ואכן מושכות, את הקהל הצעיר שלא היה מתעניין בז'אנר כלל לולא כן. בין המאפיינים ניתן למנות את העובדה שריו עומד עם פניו אל הקהל כל משך ההופעה, תוך כדי ניצוח על המקהלה ונגינה בכינורו. מלבד וואלסים ואופרות מפורסמות, מנוגנים גם שירים פופולאריים, שירי עם[3] ונעימות מסרטים, ולא נדיר לראות את הקהל המשולהב קם לריקודים המוניים. בנגינה עצמה משולב באופן בולט בידור ואפילו הומור סלפסטיק, וריו לא חושש גם ממעשים שנחשבים ממש "חילול הקודש" בקרב אסכולת המוזיקה הקלאסית הישנה, כמו נגינת גירסת סלסה של הסימפוניה החמישית של בטהובן, או ביצוע "אולַה וואלס" שהוא שיר רוק לפי מנגינת הדנובה הכחולה של יוהאן שטראוס, יחד עם הזמר האוסטרי d.j. otzi .
הופעותיו מרהיבות עין, ומושקעים בהן סכומי כסף עצומים. לדוגמה, בדנמרק השתתפו בהופעה שלוש-מאות נגני חמת חלילים ובקנדה הוקמה רחבת החלקה על קרח בה הופיעו מחליקים-אקרובטים לצלילי נעימת הסרט טיטניק. פעמים רבות התפאורה היא ארמון בגודל טבעי, שהקמתה אורכת כשבוע על ידי מאה פועלים ובסיוע מנופי ענק[4].
בין השאר, הוא הופיע בארמון שנברון בווינה, פארק אפטלינג, הרוג'רס סנטר שבקנדה, הסיטי רדיו מיוזיק הול בניו יורק, אצטדיון דוקלנדס שבאוסטרליה, ועוד. נוכחות השיא בקונצרט של ריו באוסטרליה הייתה במלבורן: 38,000 איש.
התנהגות כוכב-הרוק שלו לא מצטמצמת רק לתחומי ההופעות: הוא משווק גם מוצרים הנושאים את שמו או תמונתו כמו חולצות, ספלים, לוחות שנה ותליון זהב בצורת חתימתו. כמו כן הוא הוציא שלשה ספרים, בהם אוטו-ביוגרפיה בשם "my music, my life", וארבעה אלבומי תמונות [5].
הביקורת
סגנון ההופעה המתואר לעיל, במה שהוא לפחות להלכה קונצרט מוזיקה קלאסית, הקים נגד אנדרה ריו ביקורת חריפה מאד, בכל העולם. המנהל האומנותי של התזמורת הקאמרית האוסטרלית, ריצ'רד טוגנטי (Rid Tognetti), כינה את המוזיקה של ריו "שלאגר מיוזיק" ולמעשה הגדיר את ריו, המחשיב עצמו כמוזיקאי קלאסי, כבדרן[6].
מבקר המוזיקה סטפן וויטינגטון כתב עליו, בין השאר, שנגינתו לא עולה על רמה של בן 10 מוכשר, והצלחתו נובעת אך ורק משיווק מוצלח, ומכך שהוא מביא סטנדרטים של הפקות פופ אל תוך המוזיקה הקלאסית ב-"מופעים, שריו מעדיף לקרוא להם קונצרטים"[7].
(לקוח מויקיפדיה)
