'מם 80': ויואלדי - אין, באך - אאוט ?

ויוולדי כן ואילו באך (י.ס.) לא ?
האם הפסילה של באך היא קטגורית ?
היכן בטהובן, ברהמס ושומן מבחינתך ?

בהזדמנות זו אודה לך על העשרת הפורום בידיעותיך המאלפות.
 

מבחינת פשטות, אין בשלוש-מאות השנים האחרונות מלחין המתקרב לפשטות היצירה של מוצרט, ופשטות הינה סימן ההיכר של גדולה. אולם איזו מוסיקה מנדלסון היה מחבר לו חי בתקופה של מוצרט ונולד לאב שהינו מוסיקאי חשוב?

מארש טורקי מאת מוצרט / גולד:
www.youtube.com/watch?v=eTZ33EVK3Ug

שיר הטווה מאת מנדלסון / רחמנינוב:
www.youtube.com/watch?v=6osq-Aedbk0

תוקן על ידי מם80 ב- 17/08/2014 11:24:31

גלילוני,

הרומניקה באופן כללי לא מאוזנת, אם בשירה אם בספרות אם במוסיקה אם באמנות. אין זה אומר שלרומנטיקאים לא היו מחשבות נשגבות ורגשות עמוקים, אלא שבד"כ או שיצירותיהם עמוסות ביותר מדי רעיונות ורגשות, או שלא היה להם די סבלנות ומתינות במימוש ההשראה ליצירה שלמה מכל הבחינות. מבחינה לירית, הרומנטיקאים לא נופלים מקודמיהם ואפילו פעמים רבות עולים עליהם. באשר לפשטות, פשטנות מאד משעממת, ואילו פשטות זה דבר יקר שרוב האנשים לא יודעים להעריך.

תוקן על ידי מם80 ב- 18/08/2014 22:37:23

אני מהסימפוניות של היידן ומוצארט נהיה שבע מאוד מהר מה שאין כן אצל בטהובן או ברהמס, לדוגמה.

שאלה טובה שדורשת לימוד, עיון ומחשבה.

איזנשטיין אמר שהדייקנות של פרוקופייב הינה תרגום הסגנון הלאקוני של סטנדל (מגדולי הסופרים הצרפתים) למוסיקה, ושלטהרה הקריסטלית של שפתו של פרוקופייב משתווה רק סטנדל.  - זו אבחנה מעניינת. סטנדל לא אהב את צורת הכתיבה של עמיתיו הרומנטיקאים. כשרצה לקבל השראה היה קורא בספר החוקים של נפוליאון שנחשב לאחד מהספרים הברורים ביותר אי פעם. סטנדל חיבר ספרים על מוצרט, היידן ורוסיני. אולי זו נקודת התחלה לחפש את התשובה.
 

תוקן על ידי מם80 ב- 18/08/2014 23:21:21

ראוי להדגיש כי היו שתי גישות אצל המלחינים הרומנטיקנים, האחת שנקראה 'הגישה השמרנית' שדגלו בה ברהמס וחבריו הייתה כי יש לשמור ולהמשיך הלאה במסגרת המסורתית של הסימפוניה והסונטה תוך חידוש והגמשת המרחב ההרמוני, הריתמי וכיו"ב.
ואילו מנגד הייתה הקבוצה השניה הלא הם ואגנר, ליסט ותומכיהם שדגלו ב'גישה המהפכנית' שאמרה כי על הצורות הישנות כגון הסימפוניה והסונטה הקלאסית לעבור מן העולם וכי יש לחפש ביטוי חדש למוזיקה.
 

זה נכון. מאז ומעולם היו ויכוחים בין שמרנים ומחדשים באמנות. אולי הדוגמא הידועה ביותר היא הויכוח הספרותי בין העתיקים והמודרנים באקדמיה הצרפתית לקראת סוף המאה ה-17, ויכוח שהתפשט לכל אירופה, עליו הסופר האנגלי ג'ונתן סוויפט (מחבר הספר "מסעי גוליבר") כתב את הסאטירה "קרב הספרים". 

היתרון בשמירה על צורות קלסיות הינו שליוצר יש כללים ברורים ועיקר עיסוקו בתוכן היצירה. לדוגמא, הכנר האגדי יואכים אמר שלגרמנים ארבעה קונצ'רטי גדולים לכנור: הגדול מכולם, חסר הפשרות מכולם, זה של בטהובן; זה של ברהמס המתחרה בו ברצינותו; העשיר ביותר, המושך ביותר, זה של ברוך; אולם הפנימי ביותר, היהלום שבלב: זה של מנדלסון.

לעומת זאת, שירה אמתית אמורה להתגלות בצורות חדשות. אולם בד"כ יכולה להתגלות בצורות חדשות, רק אחרי שהיוצר הגיע להישגים אמנותיים משמעותיים בצורות ישנות. לדוגמא, הבלדות של שופן - מיטיב יצירתו.
 
מכל מקום, הלהט הרומנטי המהפכני הוביל לתנועות האיזמים המודרניות (אימפסיוניזם, פוסטאימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם, פוטוריזם, פוביזם, סוראליזם, וכו') ומרוב מהפיכות שכחו איך לחבר מוסיקה :)