אינני יודע מה זה מוסיקה קלאסית. בד"כ למונח מוסיקה קלאסית הגדרות רבות ושונות הרחוקות מלהיות הגדרה כללית ומדויקת. אני יודע שיש מוסיקה טובה ומוסיקה פחות טובה, ושעל מנת להבחין מה זה מוסיקה טובה, נדרש להאזין למוסיקה, לנגן מוסיקה, ללמוד מוסיקה. המוסיקה משתנה בין קודש לחול, מעיר לעיר ומארץ לארץ ומיבשת ליבשת, מתקופה לתקופה, בין לאום ללאום, מסגנון כזה לסגנון אחר, מכלי נגינה אחד לכלי נגינה שני לכלי נגינה שלישי לתזמורת, בין ילדות בין נערות בין בחרות בין בגרות בין זקנה, בין שירה לדומיה, ממחשבה לקול, ובכל זאת למרבה הפלא מוסיקה טובה מצליחה להתעלות ולדבר אל לבבות מאזיניה בכל מקום, בכל דור, בכל צורה.
נשלח ב-15/8/2014 16:16
בשנת תשל"ט (1979) התרחש מפגש מוסיקלי מיוחד: הכנר היהודי אייזק שטרן הוזמן לבקר בסין וללמד מוסיקאים סינים מוסיקה קלאסית. מדוע מוסיקאים סינים, להם מסורת מוסיקלית מפוארת בת אלפי שנים, ביקשו ללמוד מוסיקה מערבית? למה רבים מגדולי כנרי המוסיקה הקלאסית במאה וחמשים השנים האחרונות היו מוסיקאים יהודים? אולי נצליח ללמוד משהו על מוסיקה ועל האזנה מצפיה בסרט "ממאו ועד מוצרט":
בחושן שלכהן הגדול היו שתים-עשרה אבנים, כל אחת בגון מיוחד, כדרך עבודת השם הייחודית לכל שבט משבטי ישראל. הסנהדרין מנתה שבעים חכמים שדעותיהם שיקפו את כל הדעות שבישראל. בין הכהנים שעבדו את השם יתברך בדומיה ללשכת הגזית ממנה יצאה הוראה לכלל ישראל, נשמעה שירת ונגינת הלויים.
אומרת המשנה (ערכין ב, ה-ו): אין פוחתין משתי חצוצרות, ומוסיפין עד לעולם. מתשעה כנורות, ומוסיפין עד לעולם. והצלצל לבד. אין פוחתין משנים עשר לוים עומדין על הדוכן, ומוסיפין עד לעולם. פירש הרמב"ם: שנים עשר לוים אלו כנגד תשעה כנורות ושני נבלים וצלצל שאין פוחתין מהם. ודע שרשאים הם להוסיף במנין החצוצרות עד מאה ועשרים ולא יותר, וזולת החצוצרות מדברים שאמרו בהן עד לעולם אין להם גבול.
המשנה רומזת לתכונה הייחודית של השירה והנגינה: הכושר להכיל.
תוקן על ידי מם80 ב- 16/08/2014 21:39:51
נשלח ב-16/8/2014 21:40
תיאור של הצייר ליאוניד פסטרנק לציור "דוד ושאול" מאת רמברנדט:
"הנושא התנכ"י ידוע למדי. שאול המלך יושב בהיכל מלכותו ומטה אוזן לכנור דוד ולנגינותיו המפעמות את לבו. בלי משים ידמה לו כל איש, ואפילו מי שדמיונו מצומצם, סביבה נהדרת, ארמון-מלכות משא, מבריק בעתרת עושר ונשען על עמודי בהט ושש בסגנון מזרחי מורכב, כסא מלכות רם ונהדר המוסלא בפז ובאבני חפץ, מזרקי-מים זורמים קרירות, ועל כסא המלכות - המלך הגבור היושב בגאון ובגבהות, וכיוצא בזה. במלה אחת - תיאור הנעשה על פי כל הכללים המקובלים של המסורת האקדמית, לפי המדע הארכיאולוגי, דעת האורמנמנטיקה לפרטיה והבקיאות בדברי הימים ובהלכות ההוי של העריצים הקדמונים בארצות המזרח. לכל אלה אין אף זכר בתמונתו של רבמרנדט. אך לעומת זאת רק הוא ואין זולתו אחר שהצליח ליצור מן הסיפור התנכ"י הפשוט הזה דרמה מחרידה את הלב באנושיותה היתירה, שבעתיים מחרידה מפני שלא פללנו למצוא פשטות כזאת, יען כי הכל, גם יחס האמן אל הנושא גם עצם הביטוי בסביבה מפתיעה בפשטותה - מתנגד ניגוד גמור לאותו "אופן הצגה" מצוי ומקובל ולכל מה שאפשר להשוות במקרים כאלה. לא פאר ולא הדר, לא ארמונות נאדרים ולא כסאות-מלוכה, לא עמודי בהט ולא עמודי שיש! במת-חזיון פשוטה, פשוטה ביותר, מקרבת כאן אל עיני הרואה ואל מול פניו, למען הקריבו אל ביטוי הרגשות האנושיים, אל עולמם הפנימי של האנשים המצוירים. משמאל על הבד הרחב למדי, כנראה על מקום מורם, יושב שאול. מימין, נמוך ממנו, בזוית, שם דוד מנגן בכנור. איך אין כאן לא מלך ולא דוד בגינוני מלכות, כמו שהסכנו לתארם. לפנינו חזיון המכיל דבר גדול מזה, דבר המשכיח אותנו את כל הפרטים האפיזודיים. "ורוח ה' סרה מעם שאול ובעתתו רוח רעה מאת ה' "(שמואל א' טז, יד). בהתאמצות הכוחות, הנאה לא רק לכבוד מלך, כי אם גם לגבר פשוט, כדי להסתיר מעין רואים, שאול מתחזק, מתאפק, מתאמץ להתגבר על התרגשות-הנפש שנגינת דוד עוררה בו. הרוחות הרעות שקרעו לגזרים את נפש-שאול מרפות ממנה לאט לאט, החימה שככה, והנפש המעונה, הסוערת-עניה נרגשת ושבה למנוחתה. "ורווח לשאול וטוב לו וסרה מעליו רוח הרעה" (שמואל א' טז, כג). ועוד הצלילים הנעלים, צלילי הגהה והנחמה, מתרחבים ועולים, והדמעות עולות לעומתן ושמות מחנק לגרון המלך. אך עודנו מתחזק, כאילו למרחק יביט ועינו תראה את מעמקי עצמו. פרץ הרגש: דמעות, דמעות-צרי, כטל רענן, מלאו העינים. הנה התגלגלה ותרד באין-רואה אחת סוררת. ושאול הנרגש מסתיר פניו אל קצה היריעה, מושך אליו את כנפה ומוחה דמעה אחר דמעה בסתר, לבלתי יראה דוד... והמנגן-אמן הנפלא, אשר נגינתו העלתה את הדמעות הללו מקרב לב הגבר ראה חיים, המנגן-העלם התכנס זה כבר לתוך עמקי נפשו ומפליג לעולם יצירתו, וכבר אינו רואה מאומה. הריהו בעולם שכלו שלו, עולם הדמיון, ואת המלך, שאליו היה צריך להפנות את מבטו ביראה ובכבוד, גם ראה לא יראה. ודמות קומתו של דוד מתכופפת יותר ויותר וגוחנת כלה דבקות ומתרפקת על הכנור."
למוסיקה נדרשים חמישה דברים: מלחין, יצירה, נגן או נגנים, כלי נגינה, ומאזינים.
המלחין נדרש לאוזן טובה, כשרון יצירתי, והבנה מוסיקלית תיאורטית. היצירה נדרשת להיות כתובה בשפה המובנת לנגנים והמתקבלת על לבבות המאזינים. הנגן נדרש לאוזן מעולה, יכולת פרשנות, גוף המתאים לכלי הנגינה, ולהשתלם באמנות הניגון. כלי הנגינה נדרשים להיות מסוגלים להפיק צלילים איכותיים, מרגשים, נקיים ומדויקים עם תהודה מתאימה למאזינים. המאזינים נדרשים להאזין.
נשלח ב-18/8/2014 01:57
החלוקה המודרנית למלחינים ולנגנים חדשה יחסית. עד לפני כמאה שנה, רוב המלחינים הגדולים היו גם נגנים וירטואוזים. בהיותם מלחינים ומורים לנגינה, הם חיברו תרגילים כדי להקנות לתלמידיהם שליטה טכנית בכלי הנגינה ועל מנת לשפר את טעמם המוסיקלי. לפעמים אותן יצירות נכתבו מלכתחלה לקונצרטים כדי להציג לקהל הרחב תפיסה אמנותית חדשה, סגנון חדש, טכניקה חדשה של נגינה.
הנה דוגמאות ליצירות כנ"ל, שתיים לכנור מאת טרטיני ולוקטלי, מלחינים וכנרים איטלקים מתקופת הבארוק, טרטיני - תיאורטיקן ובעל בית הספר לכנור החשוב ביותר באירופה בזמנו, לוקטלי - איש אשכולות וכנר מדהים שהתגורר באמסטרדם וקיבל חופש אמנותי נדיר לאותה תקופה; ושתי יצירות לפסנתר מאת שופן ואלקאן, מלחינים ופסנתרנים וירטואוזים שהתגוררו בפאריס במאה ה-19.
אמנות הקשת: ואריאציות על נושא של קורלי מאת טרטיני (עיבוד: קרייזלר)/ דינו פרנצסקטי והתזמורת הקאמרית של ציריך:
המוסיקה הקלאסית במאתים וחמשים השנים האחרונות מתאפיינת במקום מרכזי לכינור ולפסנתר. כינור, כלי קשת הקרוב בצלילו הגבוה וקל-התנועה לקול האנושי. פסנתר, כלי מקלדת השקול בעוצמה ובמגוון לתזמורת.
הכינור החל להופיע בצפון איטליה במאה ה-16 אצל בוני הכינורות אמאטי וגספארו דה סאלו, מבוסס כנראה על ה-ויול הספרדי, והגיע לשיא איכותו המוסיקלית אצל בוני הכינורות המופלאים אנדראה סטרדיווארי וג'וזפה גוארנרי בשנים 1700-1740 אשר כינורותיהם משמשים את גדולי הכנרים מאז. מקורו של הכינור אפוף מסתורין ואגדות רבות סופרו עליו. לדוגמא, האגדה מספרת על ילד שחוטבי עצים מצאו ביער והביאוהו לכפרם, שם למד לנגן על הויול ושימח את תושבי הכפר בחגיגותיהם. פעם הגיע איש זר לכפר וסיפר למוסיקאי כי שמע בחצרות המלכים שבאיטלקיה כלי נגינה חדש שנקרא כינור המסוגל להביע רגשות כקול האנושי. דברי האיש הלהיבו את המוסיקאי, והוא חשב יומם ולילה כמה נהדר יהיה לנגן בכינור. פעם נרדם ובחלומו ראה אשה יפהפיה שהתקרבה אליו ונשקה למצחו. כשהתעורר מחלומו ראה שבמקום הויול התלוי על הקיר נמצא כינור. הוא אחז בקשת וניגן בכנור, והכינור הוציא צלילים נשגבים שהרנינו את הלב לשמחת המוסיקאי הצעיר. הכינור הזה התגלגל במהלך הדורות עד שהגיע לכנר אז'ן איזאיי. לדעת חלק מהחוקרים בימינו, מוצא הכינור מספרד והביאוהו לאיטליה מוסיקאים יהודים אחרי גירוש ספרד.
הפסנתר הראשון נקרא פורטה-פיאנו (חזק-חלש) והומצא ע"י ברתולומיאו כריסטופרו מהעיר פדובה שבאיטליה, אשר שימש כשוליה אצל בונה הכינורות ניקולה אמאטי. ההבדל בין הפורטה-פיאנו לצ'מבלו שקדם לו הינו שבצ'מבלו חוזק הצלילים נקבעו לגבי כל המקלדת בעוד שבפסנתר ניתן לשלוט על חוזק כל צליל לכשעצמו ע"י האצבע. אפשרויות הדינמיקה החדשות שינו את עולם המוסיקה ואיפשרו את היצירות הקלסיות והרומנטיות רבות ההבעה. הפורטה-פיאנו התפתח בהדרגה לפסנתר המודרני (פיאנו-פורטה) בו מנגנים כיום.
הקונצ'רטו יצירה בת שלשה פרקים לכלי סולו או למספר כלי סולו, ולתזמורת.
להלן קונצ'רטי מאת 24 מלחינים, יצירות המתפרשות על פני כ-250 שנה החל מתקופת הבארוק המאוחר ועד לתקופה המודרנית. בין היצירות כאלה הנחשבות למיטב הקונצ'רטי שבכל הזמנים וגם יצירות פחות מוכרות. הביצועים איכותיים וחלקם נדירים ביותר. אם יש אורך-רוח וסבלנות, כדאי להאזין בהדרגה לכל הקונצ'רטי לפי הסדר הכרונולוגי. האזנה נעימה.
1) קונצ'רטו גרוסו מספר 1 ברה מז'ור לשני כנורות וצ'לו, לכלי קשת ובאסו קונטינואו מאת קורלי (1653-1713) / ניקולס מקג'גאן (מנצח) ותזמורת בארוק פילהרמונית:
7) קונצ'רטו גרוסו לשני כנורות, ויולה, צ'לו, כלי קשת וקונטינואו אופוס 5 מספר 11 בעקבות קורלי מאת ג'מיניאני (1687-1762) / אנדרו מנזה (מנצח) והאקדמיה למוסיקה עתיקה:
הנה ביצועים של הפרק השלישי מתוך הקונצ'רטו לכנור מאת מנדלסון המתפרשים על פני כ-70 שנה. הוברמן מייצג את הכנרות הרומנטית של המאה ה-19. איזאיי, קרייזלר, אלמן וסיגטי מעבר בין הרומנטיקה למודרניות. וכל הכנרים מחפץ ואילך נחשבים לכנרים מודרנים. בתי הספר העיקריים לכנור במאה השנים האחרונות הינם: הצרפתי-בלגי, הרוסי, ההונגרי, הגרמני, האוסטרי והאמריקאי, הנבדלים זה מזה בצליל, בטכניקה, ובפרשנות. לכל כנר צויין מי היו מוריו המרכזיים, בבתי-ספר (קונסרבטוריונים ואקדמיות) ואם פרטיים. כדאי לשים לב לסגנון, לצליל, ולמהירות הביצוע המייחדים כל כנר.
הסונטה לפסנתר בדו מז'ור קכל 545 הינה אחת מהיצירות הקאלסיות המוכרות ביותר. מוצרט רשם שהיא מיועדת למתחילים, ואולי לכן היא גם נקראת הסונטה הפשוטה. אולם דווקא בגלל פשטותה רוב הפסנתרנים הגדולים נמנעים מלנגנה, כי אין דבר קשה יותר לביצוע מאשר יצירה פשוטה. הסונטה מתחלקת לשלשה פרקים: אלגרו (שמח, מהיר), אנדטה (בקצב הליכה, מתון), ורונדו (צורה מעגלית).
הנה ביצוע של קלאודיו אראו לסונטה הפשוטה. כדאי לשים לב, למרות שלאראו היתה טכניקה פסתנתרנית מדהימה, הוא בחר לנגן את הסונטה במהירות איטית יותר מהמקובל:
הנה פארודיה של הקומיקאי והמוסיקאי הארפו מרקס על מוסיקה קלאסית. מרקס מאלתר את הסונטה של מוצרט ומינואט של בטהובן, ורומז לכך שבמקור מוסיקה קלאסית היתה מבוססת על אילתור (אימפרוביזציה):
מוסיקה קלאסית היא מוסיקה אליטיסטית שהתפתחה באירופה במשך מאות שנים ומבוססת על תיאוריה מוסיקלית וכללים מוגדרים. ג'אז זו מוסיקה אמריקאית עממית שהתפתחה במשך כ-100 שנה ממוסיקה אירופאית וממוסיקה אפריקאית, והינה תולדה של הרגטיים שהתפתח במאה ה-19, מוסיקה המבוססת על מה שנקרא סווינג. הן במוסיקה קלאסית והן בג'אז יש לוריאציות (חזרות בשינויים על הנושא) מקום חשוב. באופן מפתיע יש מקצבי ג'אז המופיעים כבר אצל באך.
אם הסונטות לפסנתר של מוצרט הינן יסוד של המוסיקה הקלאסית הפסנתרנית הן למתחילים והן לפסנתרנים גדולים, הרי שהסונטות והפרטיטות של באך הן כאלה עבור הכנור. באך השלים לחבר את הסונטות והפרטיטות לכנור בשנת 1720. הן יצאו לאור רק בשנת 1802, ולא הכירו בחשיבותן, עד שהכנר האגדי יוזף יואכים החל להופיע עמן בקונצרטים, ומאז נחשבות הן ליסוד לטכניקה הכנרית והן כאתגר מוסיקלי בלתי-נלאה עבור כנרים. הנה הסונטות והפרטיטות של באך לכנור בביצוע הכנר יוזף סיגטי:
