| נשלח ב-6/3/2016 18:41 |
 |
| |
מי יודע למה....
למה ברהמס כתב רק 4 סימפוניות.... 
העולם (המוסיקלי) יכול היה להיות עשיר הרבה יותר אילו הוא היה מחבר עוד כמה סימפוניות.
הרקע לשאלה הרטורית הזו הוא כי כעת מושמע בקול המוסיקה הסימפוניה ה- 4 בניצוח הייטינק.
נ"ב: כעת לאחר הסימפוניה, מנוגנת הבלדה ה- 2 מאת ליסט ע"י הורוביץ ובה קטעי פסנתר וירטואזיים בטירוף 
תוקן על ידי גלילוני ב- 06/03/2016 20:28:36
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2016 19:21 |
|
| |
למה באך חיבר רק 6 סונטות ופרטיטות סולו לכינור ורק 4 סוויטות תזמורתיות? למה מנדלסון חיבר רק 5 סימפוניות? למה שופן חיבר רק 4 בלדות?
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2016 19:46 |
|
| |
הסימפוניות של מנדלסון לא מספקות אותי כמו אלו של ברהמס.
לגבי הסוויטות התזמורתיות של באך, אילו שנברג היה שואל אותי....הייתי מייעץ לו כי במקום התעתיק שעשה לרביעיית הפסנתר של ברהמס, ראוי היה שיבצע את זה דווקא לסוויטות התזמורתיות של באך....
אגב, ה- 9 של שוברט גם לא מאתגרת אותי, ה- 8 שלו הרבה יותר מהנה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/3/2016 11:05 |
|
| |
אינני חובב של המוסיקה של ליסט, אולם הוא היה מוסיקאי טוב יותר ממה שרוב האנשים חושבים. לענ"ד הפסנתרנים היחידים שידעו לבצע כראוי יצירות שלו, מכל הבחינות, היו קלאודיו אראו ולזר ברמן.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/3/2016 11:15 |
|
| |
ליסט היה מלמד את תלמידיו בהתנדבות בלי לבקש שכר בעבור הוראתו. פעם לא יכל להגיע לשיעור ומינה פסנתרן ידוע להחליף אותו. אותו פסנתרן ביקש מאחד התלמידים לנגן איזו יצירה, ומאחר שהתלמיד לא ניגן כמוהו, הוא נזף בתלמיד שלא כך צריך לנגן את היצירה. אזי ניגש לפסנתר והחל לנגן את היצירה מדושן עונג מביצועו. לפתע, נכנס לחדר המאסטרו הזקן, נזף בפסנתרן שלא כך צריך לנגן את היצירה, וניגן את היצירה בעצמו באופן מופלא לאין ערוך, למרות שכבר לא היה במלוא כוחותיו.
תוקן על ידי מם80 ב- 08/03/2016 11:16:57
|
|
|
|
| נשלח ב-6/4/2016 19:51 |
|
| |
אך, סיפורי צדיקים...
נחזור לנושא הסימפוניות. שאלה מעניינת. בכלל, ברהמס היה קמצן, לא כתב כל כך הרבה, יחסית לשנותיו (הקצרות במושגי זמננו, אך ארוכות במושגי זמנו, במיוחד יחסית לממוצע של מלחינים...).
אגב, במאה העשרים לא הייתה עדנה גדולה לז'אנר הסימפוניה. שוסטקוביץ כתב המון, אבל לא הכי איכותיות. גם פרוקופייב הצליח בעיקר בראשונה. הרבה מן המלחינים המודרניים האחרים לא כתבו סימפוניות, ובעצם הסימפוניות היותר מוכרות של המאה העשרים הם של מלחינים רומנטיים שנשארו (למרות הזרם השוטף) נאמנים לקו האסתטי שלהם.
מהי הסימפוניה הגדולה האחרונה? ("גדולה" במובן של "יפה, מרשימה", לא גודל פיסי). רבים יאמרו שהשנייה של מאהלר. היא האחרונה שיכולה לעמוד בשורה של האי-זוגיות של בטהובן, השמינית של שוברט, הראשונה והרביעית ברהמס, התשיעית של דבוז'אק וכו'. חסידי מאהלר בוודאי יתבעו את כבודן של החמישית שלו ואולי אחרות. אבל במאה העשרים? האם יש סימפוניה שיכולה לעמוד בשורה אחת עם הנ"ל? אולי החמישית של סיבליוס. יש למישהו הצעות אחרות?
|
|
|
|
| נשלח ב-15/4/2016 14:43 |
|
| |
ברהמס השקיע יותר בפסנתר.
גם אני אוהב את ה- 8 של שובארט ע"פ התשיעית שלו, היצירה הגדולה הזו משעממת אותי, נראית לי ללא השראה, לא מוצא בה אתגר. אם כבר צבעוניות... אני מעדיף את ה- 5 של צ'ייקובסקי :)
|
|
|
|
| נשלח ב-20/4/2016 16:51 |
|
| |
גלילוני, אני איתך לאורך כל הדרך...
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2016 11:45 |
|
| |
:)
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2016 13:59 |
|
| |
|
|
|
|
|
