ענף הפרסום מתכווץ

ענף הפרסום מתכווץ



בשנים האחרונות קמים בישראל מעט מאוד משרדי פרסום חדשים. האם האנשים הטובים "משמינים" מנחת במשרותיהם הנוכחיות?



לאחרונה נודע על כוונתם של אייל חומסקי וראובן אדלר לרכוש 50% מגלר נסיס. זהו עוד מהלך ובוודאי לא האחרון בתהליך/תופעת התכווצות ענף הפרסום בארץ.



התהליך בארץ החל בעצם ע"י באומן בר ריבנאי שרכש אחזקות באקספרט, אזימוט ורגב קויצקי; ראובני פרידן שהשתלט על רבן גולן IPG; גיתם שרכש אחזקות בדרורי שלומי; רגב קויצקי שבלע את פרסום גלים ואת קדוש ומקאן אריקסון שהשתלט על טופר הרבסט ונמשך בשיחות המיזוג המתנהלות כל הזמן בין המשרדים הבינוניים לבין עצמם.


במקביל, הקמתן של חברות רכש המדיה המשותפות למספר משרדים, מהווה קטליזטור לתהליך ההתכווצות של הענף.


מגמה זו מתרחשת במערב כבר שנים רבות. כיום ישנן בעולם לא יותר מכ-10 קבוצות אחזקה גדולות השולטות ברוב משרדי הפרסום הגדולים.


אבל, להבדיל ממה שקורה אצלנו, בעולם הגדול, במקביל להתכנסות המשרדים הגדולים תחת קבוצות אחזקה משותפות, קמים מדי שנה משרדי פרסום חדשים ומבטיחים.



אנשי פרסום צעירים, נועזים ומוכשרים, שמרגישים שיש להם מה לאמר, פורשים מהמשרדים הגדולים , עוזבים משרות בכירות ומפנקות ומקימים את המשרדים שלהם המציעים למפרסמים גישה אחרת לקריאייטיב ו/או גישה שונה לניהול הלקוחות.



המשרדים הללו מוצאים את פרנסתם, בהתחלה, בקרב מפרסמים קטנים או בקרב מפרסמים גדולים שנותנים להם "פלחים" מתקציביהם, לצורך ההתנסות.


ככל שהמשרדים הללו מצליחים להפגין את ייחודם וככל שהם דבקים בבידול שלהם, לאורך זמן, הם נהיים "סקסיים" יותר עבור מפרסמים אחרים עד שמגיעים אליהם המפרסמים הגדולים והמוסדיים.


או אז קורה, בדרך כלל, הבלתי נמנע, ואותם משרדים שנפתחו כ"בוטיקים חמים" HOT SHOPS) ) מתמסדים והופכים לחלק מהגברדיה הוותיקה, עצם מעצמות הממסד. עד שהם מוציאים מתוכם אנשי פרסום צעירים ונועזים...וחוזר חלילה.


זהו סם החיים של תעשיית הפרסום. כי תעשייה שאיננה מתחדשת ומחדשת ואיננה מצליחה להקים דורות חדשים של משרדי פרסום, סופה להתנוון.


ב-50 השנים הראשונות, בארצנו, ראינו תהליך התחדשות, טבעי, כמקובל בעולם. אלא שתהליך זה דועך והולך, משום מה, בשנים האחרונות.


בתחילה היו: טל אריאלי (שלימים נפרדו לטל ולאריאלי), דחף, בינג ליניאל, פלד, שחם לוינסון אילון, או קיי, וד"ר יעקובסון. אחריהם בא הדור של:ארויו בראל, קשר פרסומאים, אדמרק, ורשבסקי דובב, אבנון קרמון, פוגל לוין, וימר טמיר כהן וגיתם.



הדור הבא, היו: ראובני פרידן, שמלוק רבן, באומן בר ריבנאי, גליקמן נטלר מייזלר, וינברג קרסו שמיר, סימבול פרס, דרורי שלומי, , שלמור אבנון עמיחי וצרפתי שטרנשוס. אחריהם הגיעו: גלר נסיס, יהושע, זרמון גולדמן, רגב קויצקי ואדלר חומסקי&ורשבסקי. המשרדים האחרונים שקמו בשנים האחרונות, למיטב זכרוני, היו: בר להבי קורן, ברוקנר נטע, עופר & הרץ, אליקים רגב, נפתלי אברהם, נחמני צפריר, כץ צדר וקפלן ומידן שנהב.



כל אותם משרדים שלא הוזכרו, במקומותיהם הראויים, אך ורק בגין זכרוני הבוגדני, נא קבלו את התנצלותי הכנה.



אבל בשנה החולפת לא קם אף משרד פרסום חדש. והשאלה היא למה? למה כל כך מעט משרדים קמים כאן, אם בכלל. מה קורה לדור הצעיר של ענף הפרסום בישראל? האם האנשים הטובים "משמינים" מנחת במשרותיהם הנוכחיות? האם הם חסרי אמביציה להקים את המשרדים שלהם? האם הם חסרים את האומץ לוותר על "סיר הבשר" ולקפוץ אל הבלתי נודע? או שמא אין להם שום דבר חדש, לאמר?


בשיחות שאני מקיים עם אנשים צעירים וכשרוניים, שלדעתי, בגילם ובמעמדם, היו צריכים לחשוב על עצמאות, אני מגלה ברוב המקרים, רוח של תבוסתנות.

רובם מסבירים את הימנעותם בתירוץ שקשה להתחרות בגדולים, שצריך הרבה אורך נשימה, שדרושות השקעות גדולות, שקשה להשיג לקוחות וכיוצא באלה תירוצים.
לכולם, אני מספר שאני - בגיל 28 (אחרי 4 שנים כתקציבאי) -הקמתי את משרד הפרסום שלי, בלי אף לקוח ,"בלי גרוש על התחת" ועם "משכנתא על הראש". וכמוני היו גם אחרים.

כולם דוחים את הדוגמה, בטענה שהיום זה לא מה שהיה פעם. ואני אומר לכם, הכל שטויות. מה שהיה הוא שהווה. הימים ההם לא היו שונים מהיום. גם אז היו משרדים גדולים וחזקים, גם אז היתה תחרות קשה וגם אז היתה קרקע פוריה ליוזמות חדשות.

עובדה שבארה"ב, אנגליה, גרמניה וצרפת, קמים כל שנה משרדים חדשים, למרות כל הקשיים ולמרות התאגידים הגדולים.

החומרים היחידים הדרושים להקמת משרד עצמאי, הם: רצון עז לעשות משהו ייחודי, נחישות, אמונה ,כשרון וכמובן, בשורה חדשה. כולם חומרים שאינם נקנים בכסף. לצערי, הם כנראה הפכו למצרך נדיר במחוזות הפרסום המקומי..

הכותב הוא מנכ"ל ADMAN- החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת



(24.01.05, 09:18)