תרצה גרנות על הפרסום החרדי. מומלץ.

בפרסום כמו בחיים.
אדם הוא אדם הוא אדם.

תהיה הגלימה שחורה ככל שתהיה, תהיה המגבעת מעוטרת ותמירה, תחתיה פועם ליבו של אדם.

ליבה של אשה החרדה לילד מאחר, ללא קשר לאורכה של חצאיתה.
ליבו של נער חדור סקרנות. ללא קשר באיזה חדר הוא גר.
רגשות האשם. חוסר השקט .
הסקרנות המנטלית.
אותם דברים גורמים לכולנו לבכות. (טוב, אני מכירה כמה גברים שלא...)
העישון הורג במידה שווה את כולנו.
ולחיים ורודות של תינוק, לא חשוב באיזה צבע, התינוק, זאת אומרת, שופכות על לחיי כולנו אותו חיוך דבילי.

וזה אומר שלא חשוב עם מי אתה מדבר בפרסום, אתה קודם כל מדבר עם אדם.

לקח לעולם הפרסום החרדי כמה שנים לדלג על שלב ה"אנחנו אחרים, אז אנחנו מדברים אחרת",
ורק עכשיו מתחילים לראות פרסום חרדי שמדבר אל ...אדם.

את הבמבה לא ברא הבורא,
ולכן אין סיבה למכור במבה בהשראת השכינה.
ובת ישראל כשרה לא תחפוץ ב"מור ", אלא בבושם. ורצוי איינג'ל.
ואת חולצת ילדיה מכבסת אריאל (שהיא בכלל אל, של מישהו אחר )
ואת שיערה חופף פנטן.
בורגר ראנץ' החליף את המבשלת השכונתית.
ויחד איתם, הפרסום החרדי מתחיל להיפטר משפת הפשקווילים.
יותר ויותר אפשר לראות פניות אינטליגנטיות, מינימליסטיות, המשאירות מקום לרגשות אנושיים בסיסיים.

עם כל המגבלות של הפרסום החרדי, ואולי גם בגללן, מתעורר אט אט הפרסום היצירתי.
אותו זה שאומר לצרכן הרבה, אבל לא הכל. כדי שישלים בעצמו.
אותו זה שמשתמש בקודים, מעורר רגשות, ומשאיר רישומים מצטברים.
זה שמפרגן לשיקול הדעת האנושי. ומבין שאי אפשר להורות לאדם מה לעשות. אפשר לגרום לו לרצות.
וגם, אם בשדות מסויימים אפשר להורות לו מה לעשות, אם הוא לא ידע למה ומה יצא לו מזה, יהיה צורך להורות לו כל פעם מחדש. וזה, בפרסום, יקר. מאוד יקר.

אני מברכת את הכוחות החדשים והרעננים בענף. אני מברכת על כך שבמשרדים חרדיים יש עובדים חילוניים, ולהיפך.

כי גם אם אנחנו עם לא משהו, עם לא קונה גולדסטאר.

אדם קונה.


(תרצה גרנות היא מנהלת המכללה לתקשורת ופרסום ACC)

אכן יש כאן נקודה מעניינת שהיא ציינה, ואתה דייקת אותו.

לטעמי אכן כיום קשה למכור סיסמאות מפוצצות כמו של "העם החליט קפה עלית".

אנשים כבר לא פתיים, הם כבר לא קונים כל סיסמא שאתה מכניס להם. כיום אנשים רואים בממוצע כיום כ- 5000 פירסומות ביום ! סמויות, גלויות, ברורות, אהובות, מאוסות, מטופשות - 5000. וזה הרבה.

לא כל סיסמא מתקבלת יפה.

העם לא קונה. האזרח כיחיד, קונה.

אני חולק עליך. זה נורא תלוי באיזה מוצר מדובר. ישנם אכן מוצרים שהמכירה והפרסום אמור לעבוד על האינדיבידואליות, וישנו מוצר שירוץ וימכור על הצד החברתי-קבוצתי.

רכב למשל יצליח למכור בלחץ חברתי ("רכב של עשירים")
עיתון גם (עיתון של המדינה") או כל מיני מוצרים המתפרסמים ע"י סקרי-שוק, המראים את הצלחתו במגזר.

וישנם מוצרים שיצטרכו להבליט את היחודיות והמקוריות.

שים לב שהמוצרים שאותם הזכרת כמוצר שנמכר לכל העם, היו מוצרים מאד מוכרים וידועים מלכתחילה.

"קפה עלית" היה מוכר מאד מלכתחילה, והסלוגן המפורסם קיעקע את זה. כנ"ל גם "ידיעות אחרונות" שהוגדר בעייני עצמו כ"עיתון של המדינה".

אלו מוצרים מאד מוכרים ומותגים מתחילת שיווקם כ"המוצר של המדינה". החוכמה בדבריה היא, הדגש על כך שמוצר חדש, או שאינו כל כך מוכר, אינו יכול להימכר יותר כמוצר של כולם, אלא, חייב להתחיל עם קהל יעד מאד מסויים שיקנה אותו.



פורום חסידיניוז:
http://masoret.hydepark.co.il/hydepark/forum.asp?forum_id=8329

כמו שאני הבנתי את דבריה של תרצה, היא נוגעת בנושא שהוא מעבר לצורת פנייה קולקטיבית או אינדוודואלית.
היא יוצאת כנגד הפנייה לחרדי.
היא רוצה פנייה פרסומית אוניברסלית, אנושית, בסיסית, שלא מושפעת מהיותנו משתייכים לקבוצה חברתית כזו או אחרת. נמאס לה לראות פרסומת שמתבססת על דת, אמונה וכל מיני דברים בשמים. כדי שהפרסום יצליח להטמיע מסרים, צריך להתחבר לצרכים ולמאווים האנושיים הבסיסיים של הבנאדם, אלו שמשותפים לחרדי, לחילוני, לרוסי ואפילו לעירקי. לדבר לבני אדם, לא לחרדים.

דוגמאות שליליות: "לטוס כהלכה בחברה טובה - אלעל", "למהדרין יש תנובה".

דוגמאות חיוביות: "הכי קרוב לאמא - מטרנה", "העונג כולו שלך - שטראוס מהדרין".

(דווקא הדוגמא של תנובה נחשבת למוצלחת ביותר במגזר החרדי. אבל לא לטעם של תרצה).

חברים, אני מכיר אנשים שמשלמים כדי לקבל את השיעור שתרצה נתנה לנו כאן.

כן, כן, קורסים שלמים, כיתות מלאות, דנות בשורות היחידות שכותבת תרצה.

אלה הן, יסודות בפירסום מקצועי, בהן עדיף לא לזלזל בדרך לקמפיין מוצלח...


כל מילה אמת, כל משפט בסלע.

אינתי,

כדאי לזכור כי עדיין החרדי הממוצע, מגדיר עצמו כאדם שונה, ופנייה אליו בשפתו, במונחיו ומושגיו, יןצרת אצלו אפשרות לחיבור חזק יותר עם התוכן.