בנוגע לכשרות יין
מכיון שאני מחבב את היינות של יקב זה ובמיוחד את הברנדי,נתתי לרב שריג לבדוק את הנושא ולאחר שבדק עם המשגיחים ביקב - הקודם והנוכחי - והרב של זכרון יעקב.התברר שהכשרות לבקבוקים סגורים היא מהדרין.
מביקורי בחנות היקב,מי שמחמיר על מגע מחלל שבת בבקבוק פתוח , שלא יטעם מהדוגמיות אלא אם משגיח הכשרות יפתח את הבקבוק וימזוג (היינות אינם מבושלים),כמו כן שלא ימלא את בקבוקיו מחביות בחנות המפעל ובחנויות בהן ניתן למלא בקבוקים.
אודה לך אם תפרסם את תגובתי.
בברכת פסח שמח וכשר
יין שנגע בו מחלל שבת
א. איסור יין נסך וסתם יינם
יינם של גויים נאסר אפילו בהנאה אם ניסכו אותו לעבודה זרה (ע"ז כט,ב). בנוסף, גזרו חז"ל על כל יין של גויים שיהיה אסור בשתייה ובהנאה, שמא ניסכוהו לע"ז וגם כדי שלא יבואו יהודים להתחתן עם בנותיהם. הר"ן (שם כט,ב) ביאר שהצורך בשני הנימוקים הוא, שאילו היה רק הנימוק "משום בנותיהם", לא היה היין נאסר בהנאה. אבל אילו אסרו רק שתייה היו חושבים שגם יין נסך ממש אינו אסור אלא בשתייה. לפי התוס' (שם נז,ב ד"ה לאפוקי) האיסור בהנאה הוא משום שמא ניסכוהו לע"ז, כיון שבזמנם היו רגילים לנסך.
אכן, אילולא הטעם "משום בנותיהם", לא היה היין נאסר משום חשש יין נסך, כיון שיין נסך אינו מצוי כל כך (בשם רשב"ם). הרמב"ן (בחידושיו שם לו,ב) הוסיף שלא מסתבר שהגוים ימכרו יין נסך ממש, שהרי הוא מיועד לעבודת אלהיהם. לכן עיקר הגזירה היא משום בנותיהם, אלא שהוסיפו וגזרו בהנאה משום יין שנתנסך (עי' עוד ר"ן ע"ז ט,ב מדפי הרי"ף).
הרא"ה והריטב"א כתבו שהחמירו בסתם יינם כעין יין נסך, שכן גזירות דרבנן הן כעין דאורייתא. הרשב"א (תורת-הבית בית ה, תחילת שער א) כתב שמתחילה אסרו רק בשתייה, ואח"כ הוסיפו איסור הנאה כשראו שהורגלו לנסך הרבה (דבריו הובאו בטור תחילת סי' קכג).
ב. האם מחלל שבת בפרהסיא דינו כנכרי לענין יין נסך?
את איסור סתם יינם גם אם הוא בא מידי יהודי מומר לחלל שבת, פתח לאיסורא בעל הלכות גדולות (הל' שחיטת חולין דף קכו,ד). עוד נזכר הדבר בתשובת הרשב"א בשם ר' יונה (המובאת בב"י יו"ד סי' קיט) ונפסק בשו"ע (יו"ד קכד,ח). ויש להקשות; הרי, כאמור, עיקר הגזירה היתה משום בנותיהם, וזה לא שייך במומר יהודי?
הר"ן כתב בחידושיו לחולין (ד,ב) שמומר לעבודה זרה עשאוהו כגוי לכל דבריו. אמנם לא הזכיר הר"ן מחלל שבת, אבל הוא עצמו כתב בפירושו על הרי"ף (חולין ב,א מדפי הרי"ף) שדין מחלל שבת בפרהסיא כדין מומר לע"ז.
מסיבה זו כתב החתם-סופר (יו"ד סי' קכ) שדין ישראל שמחלל שבת בפרהסיא קנס הוא שקנסוהו חכמים ועשאוהו כגוי העובד ע"ז. משום כך כתב שאין להחמיר כל כך בזה, ואם לא נודע שנגע ביין, כגון שהיה דורך ענבים, ויציאת היין היתה רק מכוחו - אין להחמיר ולהפסיד ממונו של ישראל כשר בשביל זה. כנגד מה שהתיר הרב הירשנזון סתם יינם של מחללי שבתות, כתב הרצ"פ פרנק (הר-צבי יו"ד סי' קה): "אין הדבר פשוט כל כך להתיר סתם יינם של מחללי שבתות... יש לזה מקור בדברי הראשונים שמפיהם אנו חיים."
ובכלל, עצם הגדרתו של מומר לעבודה זרה שיהיה דינו כגוי, רבים מן האחרונים סבורים שאין זה אחלא מדרבנן - עי' יביע-אומר ח"א יו"ד יא,ד-י.
ויש שהקלו מכל וכל - דעת מהר"י אשכנזי (יו"ד סי' טז) שמומר לחלל שבתות בפרהסיא אין מגעו אוסר יין כלל, "כי לא נמצא כן בשום מקום". העיר עליו בדרכי-תשובה (יו"ד קכד,יב) שנעלמו ממנו דברי ריב"ש ועוד שכתבו כך.
דעת העיטור (הובאה בתשב"ץ ח"ג סי' מג) היא, שאין אדם נעשה מומר לחלל שבת בפרהסיא אלא בעבודת קרקע. לגירסה אחרת (הובאה בשו"ת מים-עמוקים סי' לא) נאמר במקום 'עבודת קרקע' - "עבודת קרבנות". אע"פ שזוהי דעת יחיד, מ"מ הובאו דבריו אצל כמה פוסקים כסניף להתיר (כמובא בדרכי-תשובה רכד,יב בשם שו"ת אוריין-תליתאי ושו"ת מהרש"ם ח"א סי' קכא).
ג הגדרת פרהסיא
מהי 'פרהסיא' המשמשת תנאי להחשיב את מחלל השבת כמומר? מהר"י אסאד (שו"ת יהודה-יעלה יו"ד סי' נ) הביא מספר הפרדס (המיוחס לרש"י), שבלא התראה אינו נחשב פרהסיא לענין זה. מהר"י אסאד עצמו כתב, שנחשב לפרהסיא רק אם מחלל שבת בפני עשרה מישראל, או שהדבר מפורסם וידוע לו שיתפרסם.
בספר תורת-חיים (עירובין סט,א; הובא גם באליה-רבה, בס' תוספת-שבת או"ח סי' שפה, ובדרכי תשובה יו"ד קיט,לה) כתב, שמחלל שבת בפרהסיא הוא דוקא כשאינו מכסה את דבר חילול השבת מהנשיא. מקורו בגמרא (עירובין שם): "ההוא דנפק בחומרתא דמדושא - כיון דחזייה לר' יהודה נשיאה, כסייה. אמר: כגון זה מבטל רשות לר' יהודה." מכאן הסיק בספר יד-יצחק (ח"ד סי' רסז) שכל עוד אינו מחלל שבת בפני הרב באותה עיר - אינו נחשב מחלל שבת בפרהסיא. אולם בגמרא לא אמרו אלא שאם מתבייש מהרב, אז אינו נחשב פרהסיא; לא בהכרח ניתן להסיק מכאן את המשפט ההפוך, שפרהסיא הוא רק כשמחלל שבת בפני הרב; עדיין אפשר שגם אם מחלל שלא בפניו, נחשב לפרהסיא.
במשנה-ברורה (שפה,ו) פסק כתורת-חיים, שגם אם מחלל שבת בפני כמה אנשים, כל עוד מתבייש לעשות כן בפני אדם גדול נחשב לצנעה. אבל בס' טהרת-המים (מערכת בפרהסיא, ושיורי-טהרה מערכת חשוד אות ח' סי' מט) צמצם היתרו של בעל תורת-חיים לאיסורים דרבנן, שרק בהם מוגבלת הפרהסיא כשעושה כן בפני רב העיר. ראייתו היא, שבגמ' הנ"ל מדובר בהוצאה לכרמלית, שאיסורה מדרבנן.
מהרש"ם (שו"ת ח"א סי' קכא) כתב, שחילול שבת שספק אם הוא דאורייתא, או אפילו באיסורי דאורייתא ודאי שספק שמא היה בשגגה או 'אומר מותר', או אפי' אם סבור שהעשרה שרואים אותו אינם יודעים שאסור מהתורה - בכל אלה אינו נחשב כמחלל שבת בפרהסיא. אמנם ה"ר עקיבא אייגר כתב בחידושיו ליו"ד סי' רסד, שקשה לעשות מדברים אלה סניף להיתרא. מדברי פרי-מגדים (פתיחה כוללת לאו"ח ח"ד ג,ב) עולה להיפך, כיון שלדעתו מומר לחלל שבת אפילו בדרבנן, הרי הוא מומר לכל התורה כולה.
בדרכי-תשובה (קיט,לה) הביא מספר אבני-צדק, שמי שלא העידו עליו שחילל שבת ורק יש עליו קול - אינו נקרא מחלל שבת בפרהסיא. דין זה נלמד מפסולי עדות, שאינם נפסלים עד שיעידו עליהם.
ד. מחללי שבת בזמננו
מעבר להגדרות הפרהסיא שנתבררו בפרק הקודם, שבמקרים רבים מפקיעות מהאפשרות להתייחס לבני דורנו שאינם שומרי שבת כאל 'מחללי שבת בפרהסיא', נוספו בדורנו סברות נוספות לכך. הדבר נובע בעיקר מהעובדה שבהבדל מדורות קודמים, רוב היהודים בני דורנו אינם שומרי שבת.
וכך כתב בשו"ת בנין ציון החדשות (סי' כג), שכיון שיש הרבה מחללי שבת, די בקידוש על היין (דבר הנעשה ע"י רבים שאינם מגדירים עצמם כשומרי שבת) כדי להחשיבם כמודים במעשה בראשית, וממילא אינם כעובדי עבודה זרה. אף אלה שאינם מקדשים בשבתות, הגדרתם לדעתו היא כתינוקות שנשבו, כיון שאינם עושים את מעשיהם מתוך חוצפה והתרסה. כך מובא גם בשו"ת מלמד-להועיל (או"ח כט) בשם בעל שואל-ומשיב ביחס לאלו שהגרו בזמנו לאמריקה, ושם לא שמרו שבת. לדבריו, עשו מומר לחלל שבת כמומר לכה"ת כולה משום שעושה בחוצפה, וזה שייך רק כשכל העדה כולם קדושים והוא חורג מהם.
הר"מ פיינשטיין חידש באגרות-משה (יו"ד ח"ד סי' נח) שרק כאשר חילול השבת מוכיח על כפירה בבורא עולם ובמעשה בראשית, אז נעשה המחלל כמומר לכה"ת כולה; אבל אם למשל מתפלל הוא בבית הכנסת (דבר הנעשה בימינו ע"י רבים, גם אלה שאינם שומרי שבת במוצהר), שוב אינו נחשב למומר.
לפי דברי בעל בנין ציון החדשות, רק יחיד המחלל שבת בין רבים שהם שומרי שבת יכול - בתנאים מסויימים נוספים - להיחשב כמחלל שבת בפרהסיא שהוא מומר לכה"ת כולה. אבחנה כזו בין יחיד לרבים מובאת ע"י הריעב"ץ (שו"ת ח"א סי' פ; מובא ע"י רבי חיים פלאג'י בשו"ת חיים-ביד סי' צ) בקשר למגלחי זקנם בתער, שמותר להסביר להם פנים למרות שהתרו בהם שלש פעמים. לימוד הזכות עליהם הוא שעושים כם מפני שהדור פרוץ; ואם לא יסבירו להם פנים, עלולים הם לצאת לגמרי מן הדת. בשו"ת יביע- אומר (ח"א יו"ד יא,טז) הוסיף, שבמקרה כזה יש לחשוש גם שמא בניהם עדי עד ילכו לטמיון אם נבדילם מאתנו, וקטנים מה חטאו?!
מקור להבחנה בין יחיד לבין ציבור יש למצוא בפירוש הרמב"ן לפסוק "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה" (במדבר טו,כב). לדבריו, מדובר במי שהוא "מומר לכל התורה בשוגג - כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם, ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל. ויהיה כל זה בשוגג - כגון שיהיה ביחיד תינוק שנשבה לבין האומות. ובקהל - כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה, ולא היתה לדורות עולם; או שיאמרו... מפני מה אמר המקום, לא שנעשה וניטול שכר?! אנו לא עושים ולא נוטלין שכר - כענין שהיו ישראל אומרים ושואלים את יחזקאל... או שישכח את התורה. וכבר אירע לנו כן בעוונותינו, כי בימי מלכי ישראל הרשעים, כגון ירבעם, ששכחו רוב העם התורה והמצוות לגמרי, וכאשר בא בספר עזרא באנשי בית שני."
והנה כל הדברים הללו נתקיימו לצערנו בדורנו, כשרבים סוברים שהחובה לקיים תורה ומצוות מותנית בתנאי חיים אחרים מאלה הקיימים בימינו. לכן הגדרתם אינה אלא כתינוקות שנשבו.
ה. מגע גוי ביין
אם אצל יהודים - גם אם הם מומרים - לא קיים החשש לחיתון עם בנותיהם, הרי אצל גויים קיים תמיד (ואולי בדורנו יותר מאשר בדורות קודמים!). אולם חשש זה אוסר רק את סתם יינם, היינו יין שלהם שהם נגעו בו. אבל יין שלנו שנגע בו גוי איסורו רק משום חשש ניסוך, כמשמעות הסוגיא בע"ז נה ואילך, וכן מפורש בטור יו"ד ריש סי' קכג). רש"י כתב בתשובותיו (סי' שכז) שכיון שהגויים בימינו אינם רגילים לנסך לעבודה זרה, אין איסור הנאה ביין שלנו שנגעו בו הם. השינוי ביחס לגויים נובע מדברי הגמ' בחולין (יג,ב): "נכרים שבחו"ל לאו עובדי עבודת כוכבים הן, אלא מנהג אבותיהם בידיהם".
יש שהתירו אף את סתם יינם בהנאה, והיו גובים חובם ממנו, ונימוקם הוא שהאסיור טעמו הוא מחמת ניסוך, והיום אין רגילים לנסך (עי' דרכי-משה יו"ד קכג,א והגהת הרמ"א בשו"ע יו"ד קכג,א). אמנם כלפי זה כתב הר"ן (כו,ב) שכיון שגזירת סתם יינםהיתה משום בנותיהן - גזירה זו לא השתנתה והיין אסור בהנאה. בכל זאת התיר הרמ"א שם, ועמו עוד אחרונים, להנות מיין כזה, ולגבות ממנו חובות (עי' פתחי-תשובה יו"ד קכג,ב).
ו. הגויים למיניהם
הגאונים ובעקבותיהם הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות יא,ז) חילקו בין מוסלמים שאינם עובדי עבודה זרה, ויינם מותר בהנאה, לבין נוצרים, שיינם אסור בהנאה. כאמור לעיל, עדיין יש מקום לאסור את יינם של המוסלמים משום חשש חתנות.
אמנם מוסלמים נזהרים בדרך כלל משתיית יין, אבל רגילים הם לבשל את ענביהם ולעשות ממנו 'דיבס' (דבש ענבים). הר"ן כתב בתשובותיו (סי' ה) ללמד זכות על הנהנים ממשקה זה, שכן אין הוא אסור אלא בשתייה, כיון שאין בו חשש לנסך אלא לחתנות בלבד. "והדיבס אין בו משום חתנות, דלא גרע מיין מבושל דלית ביה משום חתנות." הסיבה היחידה לאיסור היא הסיבה שהוא מביא בסופה של התשובה, והיא מטעם פליטת איסור מהכלים שלהם.
ז. אופן המגע
1. מגע על ידי דבר אחר
בגמ' (ע"ז נז,א) למדו רוב המפרשים (חוץ מרש"י) שמגע גוי ביין שלא בכוונה, על ידי דבר אחר - כגון על ידי כף, שאין ידו נוגעת בעצמה ביין - אינו אוסר את היין אף לא בשתייה (דבריהם הובאו בטור יו"ד סי' קכד).
מהיתר זה הסיק המרדכי (ע"ז רמז תתמז), שבימינו אפילו גוי מבוגר שנגע ביין ע"י דבר אחר דינו כתינוק בן יומו הנוגע ביין ללא כוונה. היתר זה הובא ע"י הרמ"א בדרכי-משה (אות יז) בשם מהרי"ו, וכן בהגהתו לשו"ע (יו"ד קכד,כד). אבל הש"ך (ס"ק עא) כתב שניתן לסמוך על קולא זו רק במקום הפסד.
2. שיירי מזיגה
לפי הגמ' בע"ז עב,ב: "המערה יין מחבית לבור - קילוח היורד משפת חבית ולמטה אסור", אבל היין שבחבית לא נאסר, אע"פ שמדובר - לפי ביאורו של רב ששת, שם - בעובד כוכבים המערה. ההסבר הוא שמה שנשפך אל מחוץ לחבית גזרו בו חכמים, ואילו על מה שנותר בחבית לא גזרו. רש"י ותוספות שם כתבו שכך הלכה, ומכאן הסיקו תוס' שעכו"ם ששפך יין מכלי של ישראל - מה שיצא אסור ומה שנשאר בכלי מותר אפילו בשתיה.
אבל הראב"ד והרשב"א, כמובא בכסף-משנה (הל' מאכלות אסורות יב,ב) סוברים שגם מה שנשאר בכלי נאסר אפילו בהנאה מדין "ניצוק חיבור", ורב ששת אמר דבריו רק לסוברים דניצוק לאו חיבור. בשו"ע (יו"ד קכה,א) פסק כראב"ד לאסור גם מה שנשאר בבקבוק. אבל במקומות אחרים (קכד,יד; קכו,ה) פסק כרש"י וכתוס' שמתירים מה שנשאר בבקבוק. גם הרמ"א (קכה,א) פסק שמותר. על סתירה זו עמד הש"ך (קכה,א) ולהלכה פסק שבמקום הפסד מותר, בהסתמך על כך שהגויים בזמננו אינם עובדי ע"ז. גם לפי מה שכתבו הראשונים לאסור מטעם ניצוק, כאשר מדובר במוסלמי המוזג יין אין הניצוק שלו אוסר כלל, כיון שמגע עצמו אינו אוסר אלא בשתייה (שו"ע יו"ד קכו,ה).
להלכה סמכו על דברי הש"ך הללו, ולפחות בשיירי בקבוקים שנמזגו ע"י יהודים שאינם שומרי שבת - עי' יביע-אומר ח"א יו"ד יא,כא-כב. שם אף תמה על המחמירים בזה שלא כדין, ונמשך מהתנהגותם הלבנת פנים ותקלות רבות. בוודאי שלא יתכן להחמיר במגעו של יהודי יותר מאשר במגעו של מוסלמי.
3. פתיחת בקבוק היין
משני הסעיפים הנ"ל יש להסיק שהסרת פקק מעל פי הבקבוק ע"י גוי, ללא מזיגתו, אינה אוסרת את תכולת הבקבוק, שכן יש בכך גם נגיעה ע"י דבר אחר (הבקבוק, הפקק, חולץ הפקקים) וגם אין לאסור את שיירי הבקבוק בשל מגע זה. הוא הדין לנשיאת בקבוק יין, אפילו הוא פתוח, ע"י גוי.
סוגיה מפורשת היא בע"ז (ס,א) בענין נוד יין קשור, שגוי נושאו ממקום למקום. לרב אשי, וכן הלכה, היין מותר כיון שאין דרך לשכשך לע"ז בכלי סגור. גם אם הנוד פתוח, כל עוד אין הוא מלא עד שפתו - לדעת רב אשי אין דרך ניסוך בכך. הרמב"ם (הל' מאכ"א יב,ד) פסק שנוד פתוח חסר, אם שכשך בו אסור שדרך ניסוך הוא. דעתו הובאה בשו"ע יו"ד קכד,יז, אך הרמ"א הביא בשם רוב הראשונים שאם שכשך הגוי בגופו של כלי בלא הגבהה לא מקרי שכשוך, ולכן אין להחמיר במקום הפסד. הט"ז (ס"ק טו) כתב שיש מקום להקל בהנאה אפילו כשהגביה, אבל לשתייה יין זה אסור. לפי הש"ך (ס"ק מא) מותר אף בשתייה. לפי רבי עקיבא אייגר, "לדידן במקום פסידא אף בהגביה ושכשך יש להקל", דלא גרע ממגע גוי ביין על ידי דבר אחר. וכן פסק בדגול-מרבבה.
ח. היין
חלק גדול מהיינות שבהם אנחנו משתמשים הם יינות מפוסטרים. תהליך הפסטור הרי הוא כבישול, והוא מעניק ליינות מעמד של יין מבושל, שעליו לא חלה כלל גזירת סתם יינם אפילו בגוי. כך מפורש בגמ' (ע"ז כט,ב) ובשו"ע (יו"ד קכג,ג). ואף שנחלקו אחרוני זמננו בענין הפיסטור (הרש"ז אוירבך, במנחת-שלמה סי' כה, אוסר; והרב עובדיה יוסף, ביביע-אומר ח"ח יו"ד סי' טו, מתיר), מכל מקום הרי זה ספק בדרבנן, ובזה אזלינן לקולא.
סיבת האיסור שכתב הרש"ז אוירבך היא שטעם האיסור "משום בנותיהם" שייך גם במפוסטר; וכן משום שההיתר במבושל הוא רק כשהשינוי ניכר, ואילו במפוסטר אין השינוי ניכר. אבל גזירת בנותיהם לא שייך, כמובא לעיל, בישראל מומר, אלא בגוי.
ט. סיכום
א. עיקר גזירת סתם יינם לרוב הראשונים היא משום גזירת בנותיהם.
ב. האוסרים יין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא (בה"ג) אסרו זאת משום קנס.
ג. כדי שחילול שבת ייחשב כפרהסיא - יש אומרים שעליו להיעשות על אף התראה; י"א שאם מתבייש בפני אדם גדול, אינו פרהסיא; י"א שצריך שיוודע הדבר דווקא ע"פ עדות.
ד. אחרונים רבים כתבו, שחילול שבת בימינו אין משמעותו בהכרח כפירה בבורא עולם ואינו נחשב כמעשה שמטרתו להכעיס.
ה. אין מקום לאסור את שיירי היין שנותרו בבקבוק לאחר מזיגתו - גם אילו נגע גוי בבקבוק זה היה היין מותר כיון שזוהי נגיעה ע"י דבר אחר.
ו. רבים מהיינות שאנו משתמשים בהם הם יינות מפוסטרים, שדינם כיין מבושל שעליו לא נגזרה הגזירה.
ז. יש להזהר מלהיות "המלבין פני חברו ברבים" כלפי חילוני שזה איסור דאוריתא.
_________________
