| נשלח ב-31/12/2015 00:00 |
 |
| |
יאשה חפץ
אמנות הכינור? עבורי זו היכולת לעשות את הכינור כלי הנשלט בשלמות בהנחיית המיומנות והתבונה של האמן, לגרום לו להיענות בתנועה לכל משאלה.
אינני סבור שהייתי מסוגל להתקדם לו הייתי מתאמן שש שעות ביום. ראשית-כל, אינני מאמין בלהתאמן יותר מדי - זה ממש גרוע כמו להתאמן פחות מדי! ויש כל כך הרבה דברים אחרים שאני אוהב לעשות.
אני מניח שבנגני בציבור זה נראה קל, אולם לפני הגיעי אל בימת הקונצרט עבדתי מאד קשה. ותמיד אני מחבר את העבודה המנטלית והעבודה הפיזית יחדו. וכאשר מגיעים לנקודה מסויימת של מאמץ בתרגול, כמו בכל דבר אחר, נדרשת רגיעה.
הוא היה מורה נהדר שאין כמוהו; אינני מאמין שיש מישהו בעולם כולו המסוגל להתקרב אליו. אל תשאל אותי איך הוא עשה את זה, כי לא אוכל לדעת איך לספר לך. אולם הוא היה שונה עם כל תלמיד - אולי זו אחת מהסיבות להיותו מורה כה גדול. סבורתני כי הייתי עם פרופסור אאואר במשך שש שנים, והיו לי שיעורים בכתה ושיעורים פרטיים, אם כי לקראת הסוף השיעורים לא היו כה קבועים. מעולם לא ניגנתי תרגילים או יצירות טכניות משום סוג עבור הפרופסור, אולם חוץ מהדברים הגדולים - הקונצ'רטי והסונטות, ויצירות קטנות שנתן לי להכין, לעתים תכופות בחרתי לנגן מה שרציתי.
פרופסור אאואר היה מורה פעלתן ומלא מרץ. הוא לעולם לא הסתפק בהסבר, אלא אם היה ברור כי הובן. הוא תמיד יכל להדגים לך בעצמו עם קשתו וכינורו. תלמידי הפרופסור היו אמורים להיות מתקדמים דים בטכניקה הנחוצה להם על מנת שירוויחו משיעוריו הנפלאים בפרשנות. ובכל זאת היו כל מיני עידונים טכנים שהיו לו בשרוול, נקודות עדינות בנגינה כמו גם בפרשנות, שהיה מגלה לתלמידיו. וככל שהתלמיד הפגין יותר עניין ויכולת, כן הפרופסור נתן לו יותר מעצמו! הוא מורה דגול מאד! שימוש בקשת, אמנות הקשת האמתית, זה אחד מהדברים הגדולים ביותר בהוראה של פרופסור אאואר. אני יודע שכאשר באתי לראשונה לפרופסור, הוא הראה לי דברים באמנות הקשת שמעולם לא למדתי קודם לכן בוילנה. קשה לתאר את זה במלים, אולם אמנות הקשת כפי שפרופסור אאואר מלמד, זה דבר מאד מיוחד; תנועות הקשת נהיות קלות יותר, חינניות, פחות נוקשות.
הפרופסור היה מחמיר ומאד דייקן, אולם היה מורה סימפטי. אם נגינתנו לא היתה כפי שאמורה להיות, הוא תמיד השתמש בחוש הומור. הוא היה חוזה מראש את תירוצנו ואומר: "טוב, אני מניח שהחלפת את השערות בקשת", או "הקשתות הללו מאד מציקות", או "זה מזג-האויר הפועל נגדך, הלא כן?", או משהו כזה. הבחינות לא היו קלות: היה עלינו להראות שאיננו רק סולנים, אלא גם קוראים בראיה של מוסיקה קשה.
נראה לי שהשליטה הטכנית בכינור איננה כל כך הישג מכני כפי שהינה טבע מנטלי. אולי מדענים יוכלו לומר לנו היאך באמצעות התמדה השכל מצליח לגרום לאצבעות ולזרועות להפיק תוצאות באמצעות המגוון האינסופי של תנודות שלא ניתנות להסבר. מתיקות הצליל, המלודיות שלו, הלגטו, האוקטבות, קישוטים והרמוניות, כולם נושאים את חותם הייחודיות של מי שמשתמש במיתרים כבמיתרי קולו. כשאמן עובד על ההרמוניות שלו, עליו לא להיות חסר סבלנות ולכפות טהרה, תנועה, או אינטונציה נכונה. אלא לשכנע את הצליל, לנסותו שוב ושוב, לחפש שיפורים באיצבוע כמו גם בקשת, ולפעמים הוא יופתע איך פתאום, בזמן שהוא הכי פחות ציפה לזה, התוצאה מופיעה. יש יותר מדרך אחת אל רומא! העובדה היא שכאשר השגת את זה, יש לך את זה, זה הכל!
אמן לעולם לא יהיה גדול רק באמצעות חיקוי, ולעולם לא יוכל להגיע לתוצאות הטובות ביותר רק באמצעות מתודות שאימץ מאחרים. עליו ליזום בעצמו, למרות שבהחלט ירוויח מנסיונם של אחרים. כמובן יש דרכים סטנדרטיות לגשת ללימוד טכניקת הכינור; אולם הן ידועות מדי בכדי לעסוק בהן; באשר לדיוקים של האמנות, עליהם לבוא מבפנים. אפשר לייצר מוסיקאי, אך אי-אפשר לייצר אמן!
אני חושב שהקונצ'רטו לכינור מאת ברהמס הינו כמו המוסיקה של שופן לפסנתר, כי מבחינה טכנית ומוסיקלית הוא לגמרי שונה ונבדל משאר המוסיקה לכינור, ממש כמו שהמוסיקה של שופן משאר המוסיקה לפסנתר. הקונצ'רטו של ברהמס איננו קשה טכנית כמו, נגיד, פגניני, אולם פרשנותו! ... וגם בקונצ'רטו של בטהובן, יש פשטות, איזה יופי ברור שהרבה יותר קשה לנגן מאשר דברים הרבה יותר מתקדמים מבחינה טכנית.
לאחר כל מה שנאמר, ככל שאני אוהב מוסיקה, אין לי אלא להרגיש שמוסיקה איננה הדבר היחידי בחיים. אינני יכול להעלות בדעתי דבר נורא יותר מאשר תמיד לשמוע, לחשוב וליצור מוסיקה! יש כל כך הרבה דברים לדעת ולהעריך, ואני מרגיש שככל שאלמד ואדע דברים אחרים, כן אהיה אמן טוב יותר!
תוקן על ידי מם80 ב- 31/12/2015 00:16:52
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-31/12/2015 18:54 |
|
| |
ז'ק טיבו
מה הדבר הקשה ביותר בנגינה בכינור? הקישות. שמונים אחוז מהבעיות הכינוריות נובעות מקישות. אחת הסיבות לכך היא שמורים רבים עם רעיונות מצויינים על הנושא מציגים אותו לתלמידיהם באופן מסובך מדי. יש להשתמש בקשת באופן טבעי לגמרי, והרחבה יתירה של הסברים, על מה שאמור להיות התפתחות פשוטה וטבעית, לעתים תכופות מונעת מהתלמיד להבטיח קישות טוב כתכלית. סרסטה תמיד השתמש בקשתו בדרך הטבעית ביותר, שליטתו בה היתה ללא חקר וללא מודעות. לו הייתי מורה, לא הייתי אומר: "עליך להשתמש בקשת כמוני", אלא "מצא את דרך הקישות הנוחה ביותר והטבעית ביותר עבורך והשתמש בה".
ההבדל בין מורה גדול למורה בינוני, שהראשון מכיר שקישות הוא עניין אינדיבידואלי, שונה לכל תלמיד אינדיבידואל, ושהשלמות הגדולה ביותר מושגת ע"י פיתוח היכולות האינדיבידואליות של התלמיד במידה שלו. מרסיק היה מורה כזה. בכל שיעור בקונסרבטוריון, הוא היה נותן לי אטיוד חדש - גבינייה, רוד, פיורילו, דונט - להכין לשיעור הבא. למדנו גם את כל פגניני, ויצירות מאת ארנסט ושפור. לטכניקת הקשת הוא השתמש בקטעים קשים שנעשו לאטיודים. סולמות - לחמו היומי של הכנר - התאמנו מדי יום ביומו. מרסיק ניגן היטב בפסנתר, והיה מסוגל לאלתר ליוויים נפלאים בכינורו כשתלמידו ניגן. המשכתי את לימודי עם מרסיק גם לאחר שעזבתי את הקונסרבטוריון. עמו אני מאמין כי שלושת היסודות: טוהר אבסולוטי של גובה הצליל,
איזון צלילי, וצליליות, בהקשר לקשת - הינם הבסיס עליו מונח הכל.
במימוש שלשת היסודות של נגינה טובה בכינור שהזכרתי, איזאיי וסרסטה הינם האידאלים שלי.
טכניקה, אצל הכנר היותר מתקדם, לא צריכה לתפוס מקום חשוב בתודעתו. כילד שמעתי את רובינשטיין מנגן - מה היו תויו השגויים ביחס לאופן הנפלא בו גילה את רוח הדברים בנגינתו. פלנטה, הפסנתרן הפריסאי, סוג של ציקלון על מקלדת, הביע פעם את הרעיון לגברת אנגליה בצורה ראויה להערצה. היא אמרה לו שהוא פנסתרן גדול יותר מרובינשטיין כי האחרון מנגן כל כך הרבה תוים שגויים. גבירתי, השיב לה פלנטה, הייתי מעדיף להיות מסוגל לנגן את התוים השגויים של רובינשטיין מאשר את כל תוי הנכונים.
בצעירותי פעם היה עלי לנגן את הפוגה בסול מינור מאת באך בקונצרט בבריסל. התגוררתי בביתו של איזאיי, ומאחר שקודם לכן מעולם לא הופעתי בביצוע היצירה, התחלתי לדאוג לפרשנותה. אז שאלתי את איזיי (סברתי כי פשוט יראה לי): "איך מנגנים את הפוגה הזו?". המאסטרו חשב במשך דקה ואז ניפץ את תקוותי באומרו: "אתה משעמם אותי! יש לנגן את הפוגה הזו היטב, זה הכל!". בהתחלה התרגזתי, אולם כשחשבתי על זה הבנתי כי אם היה מראה לי, הייתי מנגנה ממש כמוהו; בעוד שהוא רצה שאעבוד על הגרסה שלי, ושאהיה תלוי ביוזמה שלי - מה שעשיתי, כי לא היתה לי ברירה.
כל הכנרים הממש טובים הינם אמנים טובים. סרסטה, אותו הכרתי מקרוב וזכרו שמור בלבי היטב, היה תלמיד של אלאר (מורו של אבי). הוא ממש שר בכינור, כמו זמיר. טהרת האינטונציה שלו היתה מדהימה; והקלות הטכנית שלו היתה הדבר המדהים ביותר שראיתי אי-פעם. הוא השתמש בקשתו במיומנות שלא תיאמן. וכשניגן, החן חסר-היומרה של תנועותיו כבש את לב הקהל והגביר את ההתלהבות שהתעוררה מכשרונו העצום. אנו, שאר הכנרים, מדי פעם מנגנים תו שגוי, כי איננו מושלמים, לפעמים קצת מנמיכים ולפעמים מגביהים קצת. לעתים קרובות שמעתי את נגינתו של סרסטה, אולם אף פעם לא שמעתי אותו מנגן תו שגוי, תו שאיננו בגובה צלילי מושלם. את יצירותיו הספרדיות ניגן באופן נשגב! היה לו כשרון נהדר של פיסוק שנתן קסם שקשה להגדירו לכל מה שניגן. ובנגנו ברביעיה - הכנר סולן הגדול ביותר לא תמיד נוצץ בתחום הזה - הוא היה נפלא. לעתים תכופות ניגנתי ברביעיה עם סרסטה, והוא אהב ביותר לנגן ברביעיה, והארועים הללו הינם מהזכרונות היקרים האצורים בלבי.
איזה מהקונצ'רטי הגדולים אני מעדיף? זו שאלה קשה מדי בעבור תשובה מיידית. אולם אני יכול לומר בנקל איזה קונצ'רטו הינו הכי פחות אהוב עלי. זה הקונצ'רטו לכינור מאת צ'ייקובסקי - לא הייתי מחליף את עשר התיבות הראשונות בקונצ'רטו הרביעי של וייטאן בעבור הקונצ'רטו של צ'ייקובסקי כולו, זה מנקודת מבט מוסיקלית. שמעתי את הקונצ'רטו של צ'ייקובסקי מבוצע נהדר ע"י אאואר וע"י אלמן; אולם אני מחשיבו ליצירה הגרועה ביותר שהמלחין חיבר.
אני נזכר בזכרון המושלם והיפה ביותר מזכרונותי המוסיקלים, מפגש מוסיקלי של רביעיה וחמישיה (עם פסנתר) בפאריס, בביתי, כשניגננו ארבע מהיצירות הנפלאות ביותר של מוסיקה קאמרית שחוברו אי-פעם בסדר הבא: הרביעיה השביעית של בטהובן (איזאיי כינור ראשון, אני כינור שני, קרייזלר - והוא ניגן ממש היטב - ויולה, וקזאלס - צ'לו), הרביעיה של שומאן (קרייזלר, איזאיי, אני, וקזאלס), הרביעיה בסול מז'ור מאת מוצרט (אני, קרייזלר, איזאיי, וקזאלס). אז התקשרנו לפוניו, שהגיע והצטרף אלינו, ולאחר ארוחת-ערב מצוינת, ניגננו את החמישיה לפסנתר מאת סזר פרנק. זה היה היום המוסיקלי המהנה ביותר בחיי.
תוקן על ידי מם80 ב- 31/12/2015 19:05:55
|
|
|
|
|
|
