קבוצת ווצאפ שקטה של דברי חסידות ותורת הקבלה

לרגל מלאות חודש לי"ט כסלו בו ב"ה נפתחה הקבוצה ללימוד חסידות יומי. וברוך ה' נשלחו 23 שיעורים בחסידות, אשמח באם תוכלו למלא את השאלון הבא לצורך ייעול השיעורים והביאור. https://docs.google.com/forms/d/e/1FAIpQLSe2SovksPyhjCjPBWYHSXfmazCXwwX942ZF0HhzWqgZGAAEsw/viewform?usp=dialog

הפרשה החסידית וארא ג (וארא חלק שני) וזהו "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואהבת וגו'"[1]. ‎‎כי הנה צריך להבין מלת: "אחד" שאינו מורה לכאורה על אמיתת יחודו יתברך, שהוא לבדו הוא ואפס זולתו, ואין מלת "אחד" מורה על‎‎ זה, שהרי יש אחד המנוי גם כן? על דרך משל יעקב היה לו י"ב שבטים, ואף על פי כן נקרא ראובן אחד. אך יצחק נקרא[2] "בנך יחידך", וגם כאן הוי ליה למימר ה' יחיד? אך הענין, שבאמת לגבי קודשא בריך הוא מצד עצמותו ומהותו יתברך, לא שייך עליו מלת אחד כלל, שהרי הוא יחיד ומיוחד והוא לבדו הוא. אלא כמאמר רז"ל[3] שהוא אחד בשבעה רקיעים ובארץ ובד' רוחות העולם. רצונו, שגם בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם, שהם בחי' ו' קצוות העולם, בחינת התחלקות ופירוד – אף על פי כן שורה ומתגלה יחודו ואחדותו יתברך "ואינון מתיחדין באחד"[4], שכולם בטלים לגבי אור ה' השורה ומתגלה בהם. וכמו שנאמר[5] "וצבא השמים לך משתחוים". והם ו' קצוות גשמיים, וששה קצוות רוחניים. דהיינו בחינת מעלה ומטה שיש בכל העולמות, למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית[6]. "כי גבוה מעל גבוה וגו'"[7]. דהיינו מה שהוא נתפס ומושג בשכל והשגת הנבראים שבכל העולמות – נקרא מטה לגבי העליון שאינו נתפס ומושג בשכל והשגת הנבראים שלמטה ממנו, ולית מחשבה דלהון תפיסא ביה. וכן ד' רוחות העולם. כי חסד – דרועא ימינא, שהוא דרום. וגבורה – דרועא שמאלא, שהוא צפון כו'. וכולם מתייחדים ונעשים אחד ליחודו יתברך השוכן בתוכם. מה שאין כן לגבי קודשא בריך הוא בכבודו ובעצמו, שהוא יחיד ומיוחד, הרי הוא רם ונשא רבבות מדרגות עד אין קץ וסוף מגדר הקצוות גשמיות ורוחניות. וכמו שנאמר[8] "לך ה' הגדולה והגבורה וכו'" – פירוש שבחינת גדולה וגבורה וכו' בטלים לו יתברך, שאינם נקראים בשם גדולה וגבורה כלל. "כי כל בשמים ובארץ" – פירוש, שהכל בטלים אליו יתברך, ולפניו כחשיכה כאורה, ומעלה מטה שוין – כי מהותו ועצמותו נמצא למטה כמו שנמצא למעלה ממש בלי שום חילוק ושינוי כלל. ולא שייך לפניו יתברך, בחינת מעלה ומטה כלל ובחינת שמים וארץ כלל. לא בבחינת ממלא כל עלמין ולא בבחינת סובב כל עלמין, כי אינו בבחינת וגדר עלמין כלל. וכדכתיב[9] "כי נשגב שמו לבדו", רק: "הודו על ארץ ושמים" – הודו בלבד, בחי' זיו והתפשטות והארה ממנו בלבד. ואף גם בבחינה זו ארץ קדמה לשמים כו' כמו שנתבאר במקום אחר. ולכן אומרים[10] "מלא כל הארץ כבודו". והמלאכים אומרים[11] "איה מקום כבודו להעריצו כו'". והנה בחינת עיבור, דהיינו בימי הגלות – סליק קודשא בריך הוא לעילא לעילא. דהיינו לגבי בחינת מהותו ועצמותו בחינת יחיד ומיוחד שאינו בגדר עלמין כלל, ואינו שורה ומתגלה יחודו ואחדותו בתחתונים. וכדכתיב[12] "ביום ההוא (דהיינו לעתיד) יהיה ה' אחד ושמו אחד", כדאמרינן בגמרא[13] "אטו האידנא לאו אחד כו'?" – והיינו משום שבזמן הגלות אינו נראה יחודו יתברך בהתגלות, ונראה כאלו העולם הוא דבר ויש בפני עצמו. [1] ואתחנן ו, ד־ה. [2] וירא כב, ב. [3] ראה שולחן ערוך אדמו"ר הזקן אורח חיים סימן סא סעיף ו. [4] זהר חלק ב קלה, א. [5] נחמיה ט, ו. [6] תקוני זהר סוף תקון נז (צב, א). [7] קהלת ה, ז. [8] דברי הימים כט, יא. [9] תהלים קמח, יג. [10] ישעיה ו, ג. [11] נוסח כתר. [12] זכריה יד, ט. [13] פסחים נ, א.

הפרשה החסידית וארא ד וארא נה, ג חלק שלישי אלא שאף בגלותנו לא עֲזָבָנוּ ה' אחד ונותן לנו הכח, להיותנו בני ישראל עם קרובו, להיות יכולים להמשיך בחינת יחודו ואחדותו יתברך למטה בתחתונים, להיות שם ה' אחד בגילוי גם בבחינת התחלקות הקצוות מעלה ומטה כו' בגשמיות ורוחניות. ( וכן להמשיך על נפש האדם, בבחינת ששה קצוות שלו, שהם המדות אהבה ויראה כו' שיהיו בהתגלות לבו) וזהו: "שמע ישראל", פירוש שישראל עם קרובו, לכן ניתן להם הכח להמשיך בחינת "הוי"ה" למטה שיהא "אחד" ומתיחד בתחתונים. וזהו תכלית כל העבודה, מפני שנתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים דייקא, לאתכפיא סטרא אחרא, ואסתלק יקרא דקודשא בריך הוא כו'. וזהו "וידעו מצרים כי אני ה'". ולכן במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים כו' . וזהו "ישמח ישראל בעשיו" – לשון רבים. כי עושיו הם המשכותיו בבחינת רבוי והתחלקות, כדי לקשרם וליחדם אליו יתברך. ועל ידי זה, ממילא בא לבחינת ומעלת "ואהבת את ה' וגו' בכל לבבך" "בשני יצריך" – דהיינו שתהיה אהבת ה' תקועה בלבו בהתגלות כרשפי אש שלהבת כל כך, עד שירגיז יצר טוב על יצר הרע. כאדם שהוא ברוגז על הפוך רצונו התקוע לו בלבו, ונוגע לעצמותו ומהותו. כך כשתהיה אהבת ה' בקרב איש ולב עמוק ונגעה עד הנפש עד עצמותה ומהותה, ממילא יהיה ברוגז מאד על ההפוך. והנה עיקר העבודה מאהבה, היא שמחת הנפש בה' עושה, וקיום המצות בשמחה. וכמו שנאמר "עבדו את ה' בשמחה". וכתיב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". וכמו שבאר האריז"ל פירוש פסוק זה . והנה השמחה נמשלה לחלב וכמו שנאמר "דבש וחלב תחת לשונך". וכדכתיב "כאיש אשר אמו תנחמנו כו'" – דהיינו כשם שהאם רוצה לשעשע את הילד מניקתו בחלב, וזהו שעשועים שלו – כי על ידי זה מתגדלים אבריו עד שיכול להלך. והנה החלב מתהוה מדם כי דם נעכר ונעשה חלב . והדם הוא נעשה מן אכילה ושתיה שאוכלת האם, שנהפך בקרבה ונעשה דם: ב ולהבין ענין זה בעבודת ה'. הנה כתיב "את קרבני לחמי לאשי" – שהקרבן נעשה לו יתברך בחינת לחם ומזון כביכול, שעולה "ריח ניחח לה'" . על דרך "ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים . וענין הקרבן, להקריב גם נפש הבהמית שבאדם בשעת הבאת קרבנו מן הבהמה, בכוונה וברעותא דלבא למסור נפשו לה', להעביר רוח הטומאה מן הארץ, וכל מחשבות והרהורין בישין – יבטלון והיו לשרפת אש כליל על מזבח ה'. ועכשיו שאין בית המקדש קיים, בטלו הקרבנות, ואין אנו יכולים לבטל ולהעביר ממשלת הנפש הבהמית מכל וכל – לכן תקנו לנו תפלות כנגד תמידין . וזהו שאומרים "ברוך אתה ה' כו'" – כלומר שאף שאין אנחנו יכולים לעשות חובותינו באתערותא דלתתא שלנו, אף על פי כן יהא אתערותא דלעילא מחמת "כי חפץ חסד הוא" , ויוברך ויומשך מלעילא ברכת ה' – להיות שמו נקרא עלינו בבחינת אלהינו, שנהיה בטלים אליו, למשוך אחריו בכל לב ונפש כו', כמו שנתבאר במקום אחר. ועל דרך זה הוא ענין כל רמ"ח מצות עשה, רמ"ח המשכות גילוי אלהותו יתברך, להיות שורה בתחתונים. והוא נחשב לו יתברך על דרך משל כמו אכילה, שעל ידי מאכל האדם תחזק נפשו בגופו להיות משכן לנפש בתוך הגוף. וכן על ידי מצות ומעשים טובים נעשה כסא ומכון לשבתו להיות לו דירה בתחתונים, כשיומשך ויתגלה בהם בחי' ה' אחד.

וארא אל אברהם חלק רביעי נה, ד וגם ישראל למטה, מקבלים הארה מבחינת אכילה זו, לשלוח חיות ללב ולמוח כדי לאהבה את ה' ולעבדו בכל לב ונפש. ואחר כך יעלו ויבאו מזה לקבל הארת והשפעת בחינת "הדם הוא הנפש"[1], כמו המזון שנהפך בקרבו ונעשה דמו וזהו חיותו וקיומו – כך על ידי המשכת אור ה' על נפשו, בקיום המצות בסור מרע ועשה טוב, נעשה כסא ומכון לשבתו, עד שאור ה' אחד שורה ומתגלה בו בתוך נקודת לבבו, ונגעה עד הנפש ממש, להיות כמו עצמיות אחד ממש. וממילא ירגז על הרע שבקרבו, כמו רוגז האדם על הפוך בדבר שנוגע לעצמותו ומהותו – שבא מרתיחת הדמים. כי הדם הוא הנפש. וזהו בחינת יצחק, ובחינת "זבחי אלקים רוח נשברה וגו'"[2], דהיינו רוח הס"א כו'. ומזה יבא לבחינת ומדרגת יעקב, מדת הרחמנות על נפשו, כאשר יראה בה שהיא בתוך ההפכה, ואזי ויצעק אל ה' בצר לו. שממדת הרוגז על הרע בא למדת הרחמנות. מה שאין כן כשיש דרך ישר לפני איש, לא שייך ונופל עליו לשון רחמנות. והרחמנות הוא התחלה והכנה לשמחה שתבוא אחר כך. כאשר ישיב ללבו "הן אמת כו'" כמו שכתוב בתניא[3]. ועל ידי זה תהיה השמחה גדולה לאלהים "אשר קדשנו במצותיו" – בקדש העליון כו', כיתרון האור הבא מחשך כמו שנתבאר במקום אחר. וזהו "בבכי יבאו, ובתחנונים אובילם"[4]. וכתיב[5] "הלוך ובכה ילכו ואת ה' אלהיהם יבקשו" – כי הבכיה לעתיד תתעורר מחמת בחינת ראיה "וראו כל בשר וגו'"[6]. ואז יתעורר הרחמנות במאד על העבר. והיא התחלת השמחה לשמוח באלהים חיים, וקרבת ה' יחפץ, כמו שנאמר "ואת ה' אלהיהם יבקשו". ולכן אומרים בתפלת שמונה עשרה: "סלח לנו כי חטאנו" ולא קודם התפלה. לפי שעדיין לא קבל עליו מלכות שמים בקריאת שמע. מה שאין כן כשאומר בקריאת שמע ה' אחד, דהיינו שיחודו ואחדותו יתברך מתגלה בתחתונים, ואזי רואה בנפשו חטאו וחסרונו, שחסר לו אור ה', ו"בהבל בא ובחשך ילך"[7], על כן "המו מעיו לו, רחם ירחמנו"[8]. ואחר כך יוכל לבא לידי שמחה אמיתית. ואין לך שמחה אמיתית יותר מזה. שכאשר לא נולדה תחלה הרחמנות בנפשו – אין זו שמחה אמיתית. וכמשל התינוק הנולד, שבצאתו לאויר העולם הוא צועק תחלה ואחר כך נותנים לו החלב. והנה עיקר השמחה והתענוג הוא מהתבוננות בגדולת ה'. ואשר בחר בנו מכל העמים וקרבנו לעבודתו. ולכן אמרו רז"ל[9] שהדדים הם במקום בינה: ג וזהו: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי"[10]. – פירוש בבחינת והמשכות בחינת שדי, מלשון "ברכות שדים"[11], שהם בחינת דדים וחלב, להגדיל המדות אהבה ויראה כו', שהן הם בחינת האבות. אחר שה' אחד בהתגלות לבו בבחינת לידה והתגלות – לשמח נפשם בתוספת אורה ושמחה להתענג על ה' "בשמחה ובטוב לבב מרוב כל"[12]: [1] ראה יב, כג. [2] תהלים נא, יט. [3] פרק לא. [4] ירמיה לא, ח. [5] ירמיה נ, ד. [6] ישעיה מ, ה. [7] קהלת ו, ד. [8] על פי ירמיה לא, יט. [9] ברכות י, א. [10] וארא ו, ג. [11] ויחי מט, כה [12] תבוא כח, מז.

בא א בעצם היום חלק ראשון בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים. הנה, אמרו רבותינו זכרונם לברכה, על חנה[2]: "מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא: 'צבאות' עד שבאת חנה כו'" - דהיינו, שהיא פתחה תחלה לקרות הקדוש ברוך הוא: "הוי"ה צבאות". ואמר הקדוש ברוך הוא עתיד בן שלך לפתוח בנבואה בשם זה כמו שכתוב[3]: "ויאמר שמואל.. כה אמר ה' צבאות פקדתי כו". והנביאים האחרונים נבאו בשם זה. ובפרט חגי, זכריה, ומלאכי, יותר מכולן. וקיימא לן[4]: ד"צבאות", הוא מן השמות שאינן נמחקין. והנה מתחלה יש להקדים ענין השמות מהו? גם, מעלת שם המיוחד, שם "הוי"ה" על שאר השמות?ואחר כך יתבאר, אם ירצה השם, ענין שם: "צבאות". הנה ידוע, שמהותו ועצמותו של האין סוף ברוך הוא, הוא פשוט בתכלית הפשיטות, ולא שייך כלל במהותו ועצמותו ענין התוארים שנמצאו שכינו לו יתברך בתורה ובדברי הנביאים ובדברי רבותינו זכרונם לברכה. כמו: "חכם", "חסיד", "רחמן" כו' וכיוצא בהן - כי הוא יתברך מרומם ונשגב ומובדל מכל גדרים אלו. שהחכמה, שהיא המעלה הראשונה בנבראים, היא נחשבת כעשייה גשמית לגבי מהותו ועצמותו יתברך. ומכל שכן בחינת המדות. וכמאמר: ד"לאו מכל אלין מדות איהו כלל", וכנודע. ואף על פי כן יש מציאות ענין התוארים הללו שבאו בתורה נביאים כתובים ובדברי חכמינו זכרונם לברכה? דהיינו על דרך מאמר רבותינו זכרונם לברכה: "במקום שאתה מוצא גדולתו כו' שם אתה מוצא ענותנותו". שהוא יתברך משפיל את עצמו להיות מתלבש בעשר כלים דאצילות, שהן בחינות חסד וגבורה כו' וג' ראשונות: חכמה בינה דעת, ואז שייך לקרותו בתוארים. שנקרא: "חכם", מצד התלבשותו בחכמה. וכמאמר אליהו: "אנת חכים" - פירוש שמספר בענותנותו, שמשפיל את עצמו להתלבש בבחינת כלי החכמה, עם היות שהחכמה אין ערוך אליו כלל, כנזכר לעיל, וכן משפיל את עצמו להתלבש בבחינת חסד, ונקרא אז "הגדול" או "חסיד". וזהו, שהגדולה היא ענותנותו, שעל ידי ענוה והשפלה, שהשפיל את עצמו להתלבש במדת חסד, אז דייקא שייך לקרותו גדול. מה שאין כן מהותו ועצמותו, מרומם מגדר זה, כנזכר לעיל. והנה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, הם הכלים דעשר ספירות דאצילות, שמתלבש בהן אור אין סוף ברוך הוא, ומתייחד עמהן בתכלית היחוד. על דרך ד"איהו וגרמוהי חד". היינו, שם: "אל" הוא בבחינת כלי החסד. ושם: "אלקים", בבחינת כלי הגבורה ושם, "אדנ"י", בבחינת מלכות. אמנם שם, "הוי"ה", הוא הפנימיות של כל השמות, שהם הכלים, כי הוא בבחינת האורות המתלבשים בתוך הכלים. דהיינו בבחינת "אל", שהוא השם שבכלי החסד, הנה בחינת האור הנמשך מאין סוף ברוך הוא להתלבש בו - הוא בחינת שם הוי"ה. וכן גם בבחינת שם אלקים שבכלי הגבורה, מתלבש בתוכו שם הוי"ה, שהוא בבחינת האור מאין סוף המתלבש בתוך הכלים הנזכרים לעיל. ועל דרך זה בכל השמות שאינן נמחקין, שהם בבחינת הכלים, ושם הוי"ה הוא בבחינת האורות המתלבשים בהן. ולכך, שם הוי"ה מצטרף עם כל השמות. כמו שכתוב[5]: "ביום עשות הוי"ה אלקים ארץ ושמים" כו'. וכתיב: "הוי"ה צבאות" כו'. - מפני שבחינת שם הוי"ה הוא הממשיך את האור אין סוף להתלבש בשמות: אלקים וצבאות, שהם הכלים כו', שהוא הממוצע בין אורות וכלים, ולכך הוא המחבר האורות עם הכלים:

בא ד. בעצם היום חלק שני והנה כתיב[6]: "זה שמי לעלם וזה זכרי" כו'. ופירש בתיקוני זהר: "'שמי עם י"ה, שס"ה לא תעשה. 'זכרי' עם ו"ה רמ"ח מצות עשה". והיינו, שכללות התורה, רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה, הם מושרשים בשם הוי"ה, שהוא בחי' ז"א דאצילות. רמ"ח מצות עשה נמשכים מבחינת החסדים שבז"א, ושס"ה לא תעשה מבחינת הגבורות שבז"א. ובהם נכללים כל פרטי הדינים דאסור והיתר, כשר ופסול, חייב וזכאי כו'. שההיתר והכשר נמשך מבחינת החסד דז"א, והעובר אלא תעשה, ממשיך עליו מבחינת הגבורות, להיות נענש כו'. ואור אין סוף ברוך הוא מלובש בכלים דז"א עד "דאיהו וגרמוהי חד", כדלעיל. וזהו בחינת שם הוי"ה. ובזה יובן מה שבכל התורה לא נזכר שם: "צבאות" רק שם "הוי"ה" לבדו, רק חנה אמרה: ה' צבאות. כי משה רבינו עליו השלום, שזכה שתנתן התורה על ידו, היינו, לפי שהמשיך התלבשות אור אין סוף בכלים דז"א, ומשם נמשך התורה, כנזכר לעיל. ( ומשם היתה נבואתו. כי עיקר נבואתו היתה מאצילות, רק דרך מעבר נמשך על ידי הבריאה. כמו שכתוב בשער הקדושה להרב חיים וויטאל, חלק ג' שער ו') אבל לא המשיך שיהיה גם כן התלבשות אור אין סוף בבריאה יצירה עשייה, על דרך שהוא מתייחד עם כלים דאצילות, כך יהיה מתייחד עם כלים דבריאה יצירה עשיה - זה לא המשיך משה. ולא הוצרך לזה. כי המשכת התורה המשיך מבחינת אצילות ממש. ושם מתייחד אור אין סוף עם הכלים, עד דאיהו וגרמוהי חד כנזכר לעיל. מה שאין כן בבריאה יצירה עשייה, אין הגילוי כלל בהכלים. (ולאו "איהו וגרמוהי חד" בהון כנודע) אבל הנביאים שאחריו, המשיכו את אור אין סוף ברוך הוא שיתלבש גם כן בכלים דבריאה יצירה עשייה, מה שלא היה כן בימי משה רבינו עליו השלום. והיינו שחנה פתחה תחלה בשם: צבאות, ואחריה נמשכו כל הנביאים. שענין שם זה, הוא מורה על ענין התלבשות אור אין סוף בכלים דבריאה יצריה עשייה, להיות מתייחד עמהם גם כן, וכמו שיתבאר אם ירצה השם. והוצרכו לזה. כי בימי משה רבינו עליו השלום, שהיתה נבואתו מאצילות, על כן המשיך להם למטה התורה משם, מבחינת אצילות. והוא היה דבר ה' בפי משה, וקיימו ישראל התורה כו'. אבל בימי הנביאים שאחריו, שלא היו ישראל עושין רצונו של מקום, והוצרכו הנביאים להוכיחם. וענין ההפרש בין תוכחה שאומר הנביא, לשאר מוכיח הוא. כי בהנביא הנה התוכחה היא דבר ה' המתלבש בדבורו של הנביא, ונמצא הוא יתברך הוא המוכיח. ולזאת הוכרח להיות המשכת התורה מאצילות, לבריאה יצירה עשייה, כדי שיקיימו ישראל התורה. כי בהיותה באצילות כבימי משה, לא היו מקיימים אותה ישראל שבימי הנביאים, אחר דורו של משה, מצד שנשגבה מהם, והיתה התורה בפני עצמה והאדם בפני עצמו. ולכך היה צריך להיות התלבשות התורה מאצילות לבריאה, ונמשך שם דבר ה' בפי הנביא להזהיר את ישראל שיקיימו התורה כו'. והגיע להם על ידי זה, התוכחה מדבר ה' ממש המתלבש בכלים דבריאה יצירה עשיה, ומשם בפי הנביא כו':

הפרשה החסידית - ויהי בשלח חלק א ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו'. הנה על ישראל בגלות מצרים, כתיב: "וזרעתיה לי בארץ". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: "זורע כור, מוציא כמה כורים וכו'". ולהבין ענין הזריעה והתוספת והרבוי שנתהוה מן הגלות? הנה כתיב: "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה". - תבואתו דווקא, שישראל נקראו תבואת ה'. והוא כמו שאדם זורע תבואה, על דרך משל, בשביל התוספת שיצמח. כך ברצות ה' שיתוסף ויתרבה גילוי אלהותו בעולם, ו"ימלא כבוד ה' את כל הארץ", "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר וגו'" - זורע את ישראל, שהן הם תבואתו, ושעל ידיהן יתגלה כבודו ברבוי ותוספת. וזהו: "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם". - פירוש, שכדי שיומשך ברכה ותוספת רבוי בגילוי אלהותו מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא, הוא על ידי ישראל. ולכן נקרא: "ה' אלהי ישראל", שעל ידי כן נמצא רבוי גילוי אלהותו למטה כמו למעלה. וכשם שלמעלה כתיב: "וצבא השמים לך משתחוים", מפני שהם בטלים ממציאות מגילוי אור ה' המושג להם - כך הנה כתיב לעתיד: "כי עין בעין יראו וגו'" . וכתיב: "ובאו במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד ה' וגו'". וכמאמר: "כל ברך לך תכרע כו'", "ולפניך יכרעו ויפולו כו'". והגורם לישראל מעלה ומדרגה רבה זו, היא עסק הזריעה בארץ בזמן הגלות. שהוא כמו על דרך משל שזורעין גרעין אחד ומצמיח הרבה, או כמו שנוטעין חרצן אחד וצומח אילן שלם בענפים הרבה. וכמו שכתוב: "ואנכי נטעתיך שורק וגו'" - שהוא זמורה של גפן, כדי להצמיח גפן שלם. וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה על פסוק: "והנה גפן לפני", שישראל נמשלו לגפן כו': והנה, כמו במשל הזריעה והנטיעה הנזכר לעיל, שמכסין הגרעין בעפר הארץ ומשם יצמח, בעבור שהגרעין נרקב ונפסד, ובטל לגבי כח הצומח אשר בארץ. וכח הצומח ההוא הוא שמגדל ומצמיח ברבוי ותוספת. כך הוא ענין הזריעה של ישראל. וביאור ענין זה. כי הנה נודע שקליפה קדמה לפרי. כדכתיב: "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל". ולא שהקליפה ממש חס ושלום קדמה לפרי, אלא שהאור והחיות המלובש בתוכם בבחינת גלות ונפילה, שנפלו שמה בשבירת הכלים כידוע ליודעי חן, הנה הוא נפל שמה ממדרגות גבוהות ומעלות עליונות מאד מאד. למעלה מעלה מבחינת עולם הבא וישראל אשר נשמותיהם מושרשות במדות הקדושות, ואורייתא דנפקא מחכמה הנקרא בחינת עשיה והן הם מעשה המצות וכו': וביאור הענין. דתנן: "עשרה דורות מאדם עד נח וכו' ועשרה דורות מנח עד אברהם כו' להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין וכו'". - פירוש, מה שכל עובדי כוכבים ומזלות מקבלים שפע וחיות עולם הזה מקדושתו של הקב"ה,. וכדכתיב: "ואתה מחיה את כלם" - הוא מבחינת ארך אפים ורב חסד. דהיינו מפני שהוא ית' כל יכול ומחיה ומשפיע בבחינת רב חסד, אף במקום שמכסה ומסתיר על קדושתו ית', וקרו ליה אלהא דאלהיא כו'. ולכן יש להם עושר וכבוד שלא על פי חשבון ומעשה ודעת - כי יניקתם מחיות אלהי שנפל בקליפות בשבירות הכלים כידוע ליודעי חן, והוא מוסתר ומכוסה אצלם. וימנע מרשעים אורם" - שאינו מאיר אצלם בהתגלות כי אם בחשך כפול ומכופל עד שמכחשים בה': "אמר נבל בלבו אין אלקים", ונראים ליש ודבר בפני עצמו. מה שאין כן בסטרא דקדושה, שהם מקבלים חיות מגילוי אור פני ה', והוא מתגלה בירידת והשתלשלות סדר המדרגות בעשר ספירות הקדושות, שהן הם מדותיו ית', שהם בחינת כלים להמשכת גילוי אלהותו ית'. וכן התורה יש לה מדה וכמ"ש: ארוכה מארץ מדה - מפיק ה' פירוש מדתה, דהיינו שיש לה מדה, שהוא מדת בחינת כלי אומנתו ית', אלא שהיא ארוכה מארץ וגו'. ולכן כתיב: אם בחקתי תלכו וגו'. ולכן נקרא יעקב: הקטן - כי הוא בבחינת קטנות וצמצום אלהותו ית', להתגלות ע"פ מדותיו, ע"י אור התורה והמצות, להיות רצונו העליון: שאם יטעון ראובן כך כו', יהיה הפסק כך. וכן על דרך זה שאר מצות ציצית ותפילין, שגילוי אלהותו ורצונו ית' הוא בחינת צמצום, שהרי בעצמותו ומהותו ית' לא שייך כלל בחינת רצון - שהוא למעלה מעלה מבחינת רצון, ונקרא: בעל הרצון. ועל זה נאמר: הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך - פירוש, אפילו כמו כלי תוך כלי, לקבל חיות מקדושתו של הקב"ה בבחינת שקודם הצמצום, שיהיה בבחינת התגלות ירידת והשתלשלות סדר המדרגות. מה שאין כן בחינת: ואלה המלכים כו' - שמקבל חיות מקדושתו של הקב"ה מבחינת: ורב חסד שלמעלה מהצמצום, ע"י נפילת האור והחיות וירידתו בסתר המדרגות, ממדרגה למדרגה להתלבש בבחינת הסתר פנים ולא בגילוי כלל וכלל, עד לעתיד לבא שיקוים בנו מקרא שכתוב: ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ וכתיב: כי עין בעין יראו וגו':