 מצורף קובץאנחנו לא קרליבך
מאת נעם בן זאב
החזנות האשכנזית זוכה עכשיו לפריחה עצומה, אומרים חיים אדלר ויוסף מלובני, שני כוכבי-על בעולם החזנות, אבל היא מתרכזת באולם הקונצרטים. לדעתם, "הגיע הזמן להחזיר את החזנות גם לבית הכנסת"
אדלר (בתצלום)
תצלום: טלי שני
לפי מחיאות הכפיים הקצובות של הקהל, שעל פי הנוהג משמש שופט לא רשמי בתחרויות הסמויה בין כמה חזנים ששרים באותו קונצרט, היה ברור בהיכל התרבות מי ניצח: יותר מ-2,000 בני אדם הכתירו את חיים אדלר ואת יוסף מלובני לחביביו המובהקים, בסדרה של יצירות חזנות לחג החנוכה.
אדלר, שלדבריו הוא "קודם כל מתפלל ורק אחר כך שר", הפליא בדקויות הבעה, ברגישותו לטקסט ובאינטונציה החדה שלו; מלובני הביא עמו סגנון קלאסי מלוטש, בקול טנור ערב ובהיר, ומתוך מחשבה מוסיקלית מעמיקה ותנועות ידיים כשל מנצח - ואין פלא: הוא מוסיקאי בעל השכלה שלמה, מהאקדמיות למוסיקה בתל אביב ובלונדון, בניצוח, קומפוזיציה, פסנתר - וכמובן זמרה.
השניים, שגדלו כילדים ברחובות תל אביב, מייצגים שני טיפוסים שונים של כוכבי-על בעולם החזנות: חיים אדלר, כטנורים הגדולים של האופרה, הוא אמן נוסע המבלה חלק גדול מחייו בבתי מלון ומטוסים: רק לאחרונה הוא שר בתיאטרון הבולשוי במוסקווה, בטקסים לציון השואה בפולין וקפץ לקונצרטי חזנות בארצות הברית. לעומתו יוסף מלובני, כהרבה חזנים גדולים שצמחו בישראל, כבר מזמן לא חי בתל אביב, שבה נולד למשפחה צנועה - אביו היה חייט. לקונצרט בהיכל התרבות הוא הוזמן במיוחד מניו יורק, שבה הוא מתגורר דרך קבע, משמש כבר 32
יוסף מלובני בהופעה בפולין ב-2001. "לא מפריע לי ללמוד שיעור תלמוד ואחר כך לשמוע את הרקוויאם של ורדי. במלחינים האלה יש ניצוץ אלוהי"
תצלום: אי-פי
שנה חזן ראשי בבית הכנסת "השדרה החמישית" ומכהן כפרופסור בכיר בבית הספר למוסיקה של "ישיבה יוניברסיטי". כבר ב-1963 עזב את ישראל לטובת משרת חזן ביוהנסבורג; ממנה עקר ללונדון ("הבנתי שחיים במדינת אפרטהייד הם לא בשבילי"); ומשם, ב-1973, לניו יורק. מאז הוא שם, "ועוד ידי נטויה וקולי נטוי", הוא צוחק.
עושים שבת לעצמם
נדמה שהחזנות האשכנזית זוכה עכשיו לפריחה גדולה. "פריחה עצומה, אבל לא נטולת בעיות", אומר מלובני, "כי היא מתרכזת באולם הקונצרטים, בליווי תזמורות סימפוניות, ואילו התפילה בבית הכנסת דווקא מידלדלת. לפני 40 שנה היית רואה בתל אביב אין-סוף מודעות ברחובות, שמכריזות על חזן עם קול נהדר שישיר בבית כנסת פלוני, וחזן גדול, אורח מחו"ל, שיבוא לבית כנסת אחר. היום לא נשאר מזה דבר: בירושלים יש שני חזנים קבועים בבתי הכנסת, בתל אביב אחד, ואורחים כמעט אין. הגיע הזמן להחזיר את החזנות לבית הכנסת".
המשבר, מסביר מלובני, הוא בעיקר סביב סוגיית הנוסח: "בבית הכנסת אסור לשיר את התפילה איך שבא לך. לחזן יש אמנם רשות לאלתר לפי הנוסח, וזה גם רצוי, אבל היום איש הישר בעיניו יעשה. מנגינות שאינן קשורות לתפילה מצאו את הדרך לבית הכנסת, גם בגלל שלמה קרליבך - שהיה מלודיסט נהדר, נכון, אבל חיבר לתפילות מנגינות שאין להן קשר לנוסח המקורי. לכן יש מלחמה קשה מאוד בין אלה שמשמרים את הנוסח לאלה שמזלזלים בו, ש'עושים שבת לעצמם', כמו שאומרים - ואני רואה את עצמי מוביל במאבק הזה".
ומהו אותו נוסח מקורי?
"הכוונה למאגרי הצלילים שמהם נגזרות המלודיות, סולמות שבנויים באופן כללי בדומה למודוסים היווניים העתיקים - ומנוסח אסור לסטות כי יש בו קדושה, כמו בטעמי המקרא. בזכות הנוסח, אם בא יהודי מוורשה לבואנוס איירס, או ניו יורק או לונדון, לא תהיה לו בעיה להשתלב מיד בבית הכנסת".
לפני שנבראו הדתות
שני החזנים, בעלי אישיות נעימה וסובלנית, מעתירים תשבחות זה על זה, שופעים הומור ומתעניינים בכל דבר, אפילו הנוגד לכאורה את אמונתם. לפני חודשיים, למשל, הוזמן אדלר לשיר בקלן לפני האפיפיור בנדיקטוס ה-16, בביקורו ההיסטורי במולדתו גרמניה: הוא פתח בשירת פסוקים מספר בראשית, שעניינם בריאת האדם. "אז הלוא עדיין לא היו דתות, והאדם נברא בצלם אלוהים, כך שכולם שווים", אמר; ולבסוף שלח מסר סמוי בצורת התפילה "שים שלום": "העיקר שהאפיפיור ישמע קצת תפילות".
יוסף מלובני "שואף לבטא את היושר ואת האמת בתפילה", לדבריו, אך זה מעולם לא מנע ממנו לעסוק ברפרטואר הקלאסי והמודרני. בין המלחינים שביצע היו הישראלים יאן רדז'ינסקי ונועם שריף, שביצירתו "מחיה המתים", עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, הוא היה הסולן - בקונצרטים באמסטרדם, תל אביב ובבכורה בארצות הברית עם תזמורת פילדלפיה מול 20 אלף בני אדם. פתיחותו של מלובני מרשימה גם כלפי זרמים ביהדות שהוא אינו נמנה עמם: "הקונסרווטיווים והרפורמים - הרבה מהם דווקא יודעים מצוין את התפילות, וזה מגשר בינינו האורתודוקסים לבינם", הוא אומר.
"אני שייך לתת-זרם שאפשר לכנות אותו אורתודוקסיה מודרנית", מוסיף מלובני, "לא חסידים, בלי פיאות, אלגנטים - כמו שנאמר 'יפהפותו של יפת באוהלי שם'". הוא עצמו חובש עוד כמה כובעים: "כחבר הנהלת הקונגרס היהודי העולמי וחבר בוועדת הנשיאים, אני מקיים את הכתוב 'החזן מעורב בדעת עם הבריות'", הוא אומר.
זה לא מכובד לחזן
בית הכנסת "השדרה החמישית" בניו יורק, בפינת רח' 62, הוא נקודה מרכזית בחיים היהודיים של צפון אמריקה. נשיאים, ראשי ממשלות ושרים מישראל פוקדים אותו, ובין מתפלליו הקבועים אלי ויזל, יצחק פרלמן ובעבר לנארד ברנשטיין. על ברנשטיין הוא מספר שהיה קשה לו להתפלל בלי לנופף את ידיו כאילו ניצח על הקהל, ומתגאה במלים הטובות ששמע ממנו: כשאתה שר אריה מאופרה איטלקית, אמר לו, אי אפשר להבחין שאתה חזן - "זו המחמאה הכי גדולה שקיבלתי בחיי", אומר מלובני, "אפילו על החזן קוסביצקי אמרו שכשהוא שר פוצ'יני הוא 'גורר אחריו מוסף של יום כיפור'".
מלובני הוא ניצול מחלת הסרטן, כהגדרתו - מחלה שפגעה לו במעי ובכבד והוא החלים ממנה לגמרי: "'אין בעל הנס מכיר בנסו', אומרים, אבל אני יודע טוב טוב איזה נס נעשה לי", הוא אומר, ואדלר מצטחק: "נדמה שעכשיו הוא שר אפילו יותר טוב מאשר קודם".
אמנם הוא שר אופרה איטלקית, אבל על בימת האופרה לא הופיע מלובני, למרות ההזדמנות שהיתה לשיר במטרופוליטן בניו יורק: "זה לא מכובד לחזן בבית הכנסת", לדבריו; אבל הוא לא נרתע מהרפרטואר הקלאסי, אפילו יצירות לטקסט המיסה הנוצרית: "אופרות לא, אבל אורטוריות אני שר - גם של הנדל, ואפילו 'המשיח', ולא מפריע לי ללמוד שיעור תלמוד ואחר כך לשמוע את הרקוויאם של ורדי. אין לי בעיה עם זה, כי במלחינים האלה, ובמוסיקה שלהם, יש ניצוץ אלוהי". מלובני גם ניצח על הסימפוניה השנייה של מהלר.
ולא הפריע לך שמדובר ביהודי מומר?
"מה זה מומר? בשבילי גם מומר הוא יהודי".
 |
|
|
