החזנות והתיאטרון היהודי- אוישר ועוד

שחקן תיאטרון נוסף שהיה קשור לעולם החזנות הוא הזמר חזן משה אוישער. גם הוא התחבב על הציבור הדתי, למרות שלא ניהל אורח חיים דתי. הופעתו הראשונה כחזן בבית כנסת אורתודוקסי מובהק בניו יורק, "די רומינשע שוהל" עוררה מחלוקת והיו רבנים שרצו לאסור את תפילתו, אך הוא הבטיח שיתנהג כיאות לשליח ציבור. בכיכובו של משה אוישר יש כמה סרטים ביידיש. במיוחד ידוע הסרט "דער וילנער בעל הבית"ל" (האברך מוילנה) שבו מגלם משה אוישער את דמותו של החזן יואל דוד סטרשונסקי, אחת הדמויות הטרגיות בעולם החזנות.
משה אוישער משמיע בסרט פרקי תפילה, שירים פולניים וקטעי אופרה. גם למשה אוישער שנולד בליפקאני שבבסרביה יש כמה תאריכי לידה. בראיון עמו סיפר כי תאריכי הלידה שלו נקבעו על ידי אמרגנו לפי צרכיהם. תאריך הלידה הרשמי שלו הוא אדר תרס"ו (8.3.1906).
במשפחתו היו חזנים ובעלי תפילה שיחד עם זה עסקו במלאכות שונות. הוא החל לשיר שירי עם והושפע מאביו וסבו שהיה בעל תפילה. בגיל צעיר הופיע בתיאטרון היהודי. אביו נסע לקנדה לחפש פרנסה ואחריו הגיע גם הבן משה, שעסק בעבודות שונות, ביניהן שוטף כלים במסעדה.
כאשר נתגלה כשרונו כשחקן הצטרף לתיאטרון היהודי. הופיע בסרטים ובלהקות תיאטרון שונות, ובשנת תרצ"ה (1935) החל לשמש חזן. הוא ביקר פעם אחת בישראל אחרי קום המדינה והופיע בקונצרטים של שירי אידיש ועברית. משה אוישער נפטר בכסלו תשי"ט (נובמבר 1958) והלוויתו היתה אחת הגדולות בניו יורק. בביצועו יש תקליטים של פרקי חזנות, סדר פסח, שירי יידיש וכאמור סרטים רבים. בצוואתו כתב כי את הלוויה יש לערוך בהתאם לדיני ישראל והמספיד היחיד היה הרב חיים פאהריליס רב בית הכנסת בו החל אוישער להופיע כחזן.
אפילו חזן ירא שמים מובהק כברוך שור, שכתב פירושים לתורה ולספר קהלת, היה קשור לעולם התיאטרון היהודי בגליציה. ולא ייאמן כי יסופר, אחד מאבות התיאטרון היהודי בגליציה היה רב אורתודוקסי מובהק והוא הרב יהודה לייב לנדא, לימים רבה של יוהנסבורג. הרב לנדא הצטיין כרב עטור בכתר תורה, כסופר ומשורר, איש מדע ואמנות ומחבר מחזות. הוא תירגם לעברית את פזמונו של גולדפאדן מהאופרטה "שולמית" צימוקים ושקדים.
וכיצד היה מעורב ברוך שור בעולם התיאטרון היהודי? מעשה שהיה כך היה. הוא היה חזן בבית הכנסת העירוני של לבוב, והלחין פרקי תפילה רבים. יחד עם זאת חיבר גם אופרטה "שמשון הגיבור" שהועלתה על קרשי הבמה ע"י התאטרון היהודי בלבוב. ברוך שור היה בן ששים ושבע כשהשתתף בהצגת הבכורה. כשהסתיימה ההצגה נקרא שור לבמה והקהל הריע לו. כוכבת ההצגה, רגינה פראגר, שכונתה "הרבנית של התאטרון היהודי" בגלל שהיתה שומרת מסורת, לחצה את ידו של ברוך שור. הדבר נודע לרב העיר, הרב יצחק אטינגר שפסק כי ברוך שור יקבל משכורתו כרגיל, אך גזר עליו עונש שארבע שבתות לא יוכל לעבור לפני התיבה. שור לא קיבל את פסק הדין ועזב את לבוב כשפניו לארצות הברית. הופעת הבכורה שלו בניו יורק היתה בתשעה באב. הוא התקבל כחזן בבית הכנסת "אנשי דוקלא" באיסט סייד בניו יורק. המונים מלאו את בית הכנסת כאשר נודע כי ברוך שור יאמר קינות.
חמש שנים ניסו אנשי לבוב לפייס את ברוך שור ולהחזירו לעירם אך הדבר לא עלה בידם. לבסוף נעתר לבקשתם, ובהיותו בן שבעים ושלוש החזירוהו בכבוד גדול לעירם. הוא נפטר ביום האחרון של פסח תרס"ד (1904) בעמדו לפני התיבה, והמלים האחרונות שיצאו מפיו היו "אבינו מלכנו גלה כבוד מלכותך". הוא הניח שישה בנים כולם חזנים. נכדו דניאל שור עלה לארץ ישראל והיה מנהל לשכת הגיוס בטבריה. ניניו חיים בישראל.
על "מעשה נורא" הקשור בחזנות ובעולם התיאטרון מסופר בעברית בפנקס בית הכנסת הגדול בבוקרשט.
נכתב בפנקס כי בשנת תרל"ב (1872) נתקבל החזן ישראל קופר כחזן ראשי בבית הכנסת הגדול. הכל הלך למישרין עד שנת תרל"ז, ובלשון הפנקס נאמר "אחר ימים נוראים משנת תרל"ז בראש חודש חשוון היתה מחלוקת בבית הכנסת כנהוג בכל תפוצות ישראל. והיה רוב דעות בעלי בתים שהחזן ר' ישראל קופפער יעזוב משמרת הקודש וישוב אל בית מולדתו כי לעול ולמשא הוא עליהם בעת צר ודוחק". אחד מראשי ביהכ"נ הודיע כי הוא מקבל על עצמו לשלם את משכורת החזן מכיסו ונחתם הסכם על כך. ו"הפנקס" מספר "אך בחורף זה בא לכאן איש אחד מעירו ושמו גאלדפאדן ושכר בית גדול אחד לעשות בכל לילה יודיש טעאטער. וכל חכם לב הוא צריך להבין במקום המשחקות כזה, אשר ישחקו בחורים ובתולות אנשים ונשים יחדיו ועושים ליצנות, חירוף וגידוף מרבנים וחזנים שוחטים ומכלל ישראל המאמינים בה' ובתורת משה עבדו הטוב ויפה לש"צ המתפלל לפני אלוקים חיים ולפני עדת בני ישראל בבית הכנסת הגדולה פה באקרעסט שילך אל בית שחוק וליצנות כזה לשמוע אל הרינה ואל התפילות וליצנות היוצאים מפי הנקבות האלה". בפנקס נאמר עוד כי משוררי המקהלה בבית הכנסת וכן החזן התרשלו בתפקידם ובילו זמנם עם להקת התיאטרון של אברהם גולדפדן ומעלו בתפקידם. בסופו של דבר הודח "החזן הבליעל קופפער" ממשרתו, וחתם "שלא יבוא כל ימי חייו לבית הכנסת". בפנקס נאמר כי ביום צאתו לקח את אשתו של גולדפדן "בעגלה אחת וילך עמה עד חצות לילה". מבוקרסט עבר קופר לוילנה ונתקבל כחזן בית הכנסת הגדול ומשם לניו יורק. בסופו של דבר שם קץ לחייו. הוא היה בעל קול אדיר, אך לא הבין את התפילות ובדיחות רבות סופרו אודותיו ועל הבנתו ב"עברי".
פרשת היחסים בין גולדפדן ובתי הכנסת והחזנים הוא נושא למחקר. בכמה מקומות גרם לסכסוכים שכן "גנב" זמרים ממקהלות בתי הכנסת והפכם לשחקנים. אחד מהם הוא השחקן זיגמונד מוגולסקו שהיה זמר במקהלתו של ישראל קופר בבוקרסט. גם הניגונים ששילב גולדפדן במחזותיו "נגנבו" מלחני בית הכנסת. באנציקלופדיה של התיאטרון היהודי מובאת רשימה של ניגונים של גולדפדן שמקורם בפרקי חזנות.
ולסיום, יותר ממה שכתבתי כאן נמצא באוצרותי, ואם יזכני השם אשוב ואביאם בימי הפורים הבאים עלינו לטובה בפני הקוראים. הבטחה זו תקפה גם אם כמצופה יבוא המשיח. שכן ימי הפורים תקפם לעד כנאמר:
"ואם כל המועדים יהיו בטלים/ימי הפורים לא נבטלים/וזכרם לא יסוף מנטלים"
(אלעזר הקליר יוצר לפרשת זכור)
וברוח ימי הפורים נסיים "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" כן תהיה לנו!
מתוך מחקר על החזנות האופרה והתיאטרון היהודי.