רשמים מהסרט: דער ווילנא חזן

החזן מווילנה שר באופרה



"יידישפיל" מציג: "דער ווילנער חזן" (החזן מווילנה) מאת אוסיפ דימוב. נוסח במה ובימוי: יואל זילברג. תרגום ליידיש ופזמונים: יענקל'ה אלפרין. מוסיקה: דוד קריבושי. תפאורה: אבי שכוי.

ה"יידישפיל" מעלה מחזה חדש. עם הרבה מוסיקה והרבה נשמה. "דער ווילנער חזן" מספר את סיפורו של חזן יהודי, יואל דוד סטרשונסקי, שקולו המיוחד מלהיב את דמיונם של מנהלי האופרה בוורשה. הם מציעים לו קריירה אופראית. הוא נענה. נפרד מאשתו ומבנו היחיד. מצליח. הופך ל'כוכב'. משנה את חזותו ה'יהודית'. אבל גם משלם את המחיר. הסיום טרגי. בנו היחיד מת מצער ומגעגועים. הוא חוזר לעירו, אל בית הכנסת, ביום הכיפורים. מוכה, מיואש. ללא עתיד וללא תקווה. המחזה, שזכה לגרסאות ולעיבודים רבים, מבוסס על מקורות היסטוריים. הנושא די מוכר חזן או אמן יהודי הנוטש את המשפחה ואת ה'גיטו' הרוחני, היהודי, כדי לעשות קריירה. לעתים מצליח לשמור על זהותו היהודית בחברה ה'גויית', בעיקר בעידן המודרני (דוגמת יאן פירס, ריצ'רד טאקר ורבים אחרים), לעתים נכשל.
הביצוע ב'יידישפיל" הוא מרתק ומרגש. מוסיקה מצוינת של דוד קריבושי, עיבוד ובימוי מקצועי, מיומן וטקטי מאוד של יואל זילברג, מבחינת הטון והסגנון, המתמקד בדרמה האנושית, בלא לגלוש ל'שמאלץ' ולמלודרמה. פרקי מקהלה מאוד מרשימים, מבחינה כוראוגרפית ומוסיקלית, תפאורה יפה של אבי שכוי, ובעיקר משחק מעולה.
ששי קשת בתפקיד החזן יואל דוד עיצב דמות משכנעת, אמינה מאוד, ביידיש עסיסית ואותנטית (כל הכבוד!). עם קול נהדר המסוגל לשיר כמו שצריך אופרה וגם פרקי חזנות. יעקב בודו, בתפקיד השמש מכלה, היה, כמו תמיד, מלא חיוניות, הומור, רגש, בקיצור האיש הנכון במקום הנכון. כל השאר, אחד אחד, עשו את שלהם כמו שצריך. במיוחד כדאי לציין את שתי הנשים, הלנה ירלובה בתפקיד חנה אשתו של החזן, ומוניקה ורדימון בתפקיד וונדה, כוכבת האופרה הפולניה, המנסה 'לחזר' אחר החזן היהודי, וגם קרול מרקוביץ, בתפקיד חותנו של החזן, זכור לטוב.
פה ושם יש אי אלו נקודות תורפה. הסיום, עם השיבה של החזן הביתה, הוא חד וקטוע מדי. קצת מאולץ. חסר בו פיתוח דרמטי מורכב יותר. גם הליווי המוסיקלי סובל מעודף 'סאונד' פה ושם. אבל, סך הכל, זוהי הצגה מעולה. מומלצת, חוויה שאסור להחמיץ. עם תרגום שוטף לעברית באמצעות כיתוביות מוקרנות, כך שגם מי שאינו שומע יידיש, או שומע 'בקושי, יוכל לעקוב אחד ההצגה בלא בעיות.
ואגב, אפרופו ידיש, משהו על הקהל. עדיין זהו בעיקר קהל של מבוגרים. לא תמיד ברור לי, נוכח מחיאות הכפיים ה'קמצניות' בסיום, אם זהו קהל היודע להעריך את מה שהוא רואה, או שהוא בא להתמוגג קצת על 'מאמע לשון'. ראיתי באולם מעט מאוד צעירים. וחבל.