מצ"ב מאמר שכתבתי באשכול "תולדות חיי חזנים מהעבר ומההווה" ב-10.8.05:
החזן לייב גלנץ
החזן גלנץ נולד בכג' בסיוון תרנ"ח לאביו ר' קלמן, שכיהן במשך שלושים שנה כחזן בבית הכנסת של חסידי טאלנה בקייב. אביו זקנו מצד אביו, ר' נפתלי, היה מראשי חסידי טאלנה בסורוקי בסרביה, ממייסדי הקלויז, בו שימש ש"ץ ראשון קבוע על פי מצוות הצדיק ר' דוד מטאלנה, במשך עשרים וחמש שנה עד יום מותו.
גם סבו, אבי אמו, ר' נחום היה חזן באובוכוב, פלך קייב, משם עבר לקייב והיה חזן בבית הכנסת בדימייבקה שבפרבר העיר.
החזן גלנץ, עבר לראשונה לפני התיבה בהיותו בן שמונה, בבית הכנסת של סבו בדימייבקה. בעקבות שבת זו התפרסם שמו כילד פלא והוזמן לערים רבות לעבור בהן לפני התיבה, וכך התפלל לייב גלנץ עד היותו בן 14 בערים לודז', וארשה, אומן, רובנה ועוד.
גלנץ למד קומפוזיציה מוסיקלית אצל הקומפוזיטור הרוסי גליאר בקייב, אחר כך היגר לארצות הברית ולמד זמרה אצל אספינול, מורם של קארוזו ושל בנימין ג'ילי. לא חסרו פיתויים לקריירה באופירה אולם לייב גלנץ ידע את ייעודו: להיות חזן, חזן אמיתי. עד מהרה הגיע לבתי כנסת מפוארים "אוהב שלום" בניו יורק, "סיני" ו"שערי תפילה" בהוליבוד. הוא זכה להצלחות רבות וגדולות, יצירותיו הוקלטו על גבי תקליטים והופצו ברחבי העולם.
בשנת תשי"ד הגשים גלנץ את חלום חייו בעלותו לישראל. הוא הוזמן מטעם ועד בית הכנסת "תפארת צבי" בתל אביב לכהן כחזן ראשי ועשה זאת במשך 9 שנים בליווי מקהלה בניצוחו של שלמה גולדהר ולאחר מכן בניצוחו של יהושע זוהר. מוניטין רב יצאו לסליחות הראשונות שנאמרו בבית הכנסת "תפארת צבי" ע"י החזן גלנץ ומקהלתו.
בעיתון "הבוקר" נכתב מאמר על הסליחות של גלנץ, וכך נכתב: "...הטקסט של הפזמונים, הפיוטים, הפתיחות והסליחות אמנם אינו משתנה, אך התוכן השירתי - חזני של בעל התפילה מ"תפארת צבי" הינו עולם צלילים מיוחד במינו ונבדל מכל ה"סליחות" של חזנים אחרים בערכים מוסיקליים עשירים, שבעלי המסורת יראו בהם רפורמה נועזת ובחלקה בלתי מובנת, ורק אלה החודרים לתוכן הספרותי של ה"סליחות" ומוסיקאים יכולים לתפוס מלוא יופיים ומשקלם... על עצם קולו של החזן ב"תפארת צבי" נסתפק הפעם באמרנו שלייב גלנץ הינו בעל הטנור היפה ביותר בישראל. קלות זמרתו וקסמה המוסיקלי והאישי הם למופת לכל חזן וזמר".
בשנת תשי"ט התקבלה התוכנית להקים מכון למוסיקה דתית יהודית ואקדמיה לחזנות בראשותו של החזן לייב גלנץ.
לתוכנית זו נענו חכמים וסופרים ועסקני ציבור, ובכנס הפתיחה הרצה לייב גלנץ את ההרצאה המרכזית, וכך אמר:
"אברהם ויעקב עמדו בתפילה אף על פי שהם עצמם היו ענווים מטבעם. אברהם אמר: "ואנוכי עפר ואפר..." ובכל זאת העז לטעון: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?..". גם יעקב אבינו, שאמר על עצמו: "קטונתי מכל החסדים" התפלל: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו". משה רבינו, העניו מכל אדם, התחנן לפני הקב"ה: "סלח נא לעוון העם הזה". ברגע של ייאוש הוסיף ואמר: "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת..." חכמינו אמרו: ''המתפלל בעד חברו והוא נענה תחילה" צריך להטיל "ה" במקום "ע" במלה "נענה" ביחס לשליח הציבור. אני נהנה מאד מתפילתי. החזן שופך שיח. החזנות היא השתפכות הנפש והתבטלות עצמית, התפשטות הגשמיות. החזן מקבל עליו עול מלכות שמים בעולם התחתון, בדומה למלאכי מרום, המקבלים עליהם עול מלכות שמים בשפה ברורה ובנעימה קדושה. אצל החזן התפילה שירה והשירה תפילה. המלה "שירה" בגימטרייה "תפלה". מאימתי התחילה התפילה מתוך שירה? הפסוק "וידבר משה את דברי השירה הזאת באזני העם" מוכיח שהתורה דיברה בשירה.
במוצאי שבת שירה, יד' בשבט תשכ"ד, יצאה נשמתו של לייב גלנץ. בהלוויתו השתתפו קהל אלפים, ביניהם נשיא המדינה ש.ז. שזר, חברי כנסת וחברים רבים בני העלייה השלישית. החזן בנימין אונגר אמר תפילת "אל מלא רחמים".
בין המנחמים הרבים שהגיעו לביתו, היו הרב הראשי לישראל הרב איסר יהודה אונטרמן, יו"ר הנהלת הסוכנות משה שרת ורבים אחרים.
החזן ישראל אלתר כתב על החזן גלנץ לאחר מותו כך:
"שמעתי אל רינתו במלוא הדרה, כשבקרתי בישראל והתקשרותי אליו גדלה יותר ויותר. הרושם העז ביותר עשו עלי ואף על כל אלה שלא נלוו אליו גם בהתפתחותם - הסליחות, ששמעתין, בשנה האחרונה, כאן באמריקה.
לא בכי נואש ב"איך נפתח פה" ולא השתפכות הלב ב"אשמנו", בנוסח שלו ב"כמה יסרתנו" ועל כולם "מכניסי רחמים", חשים שעלו במחשבתו חילוקי דעות, אם יש לומר תפילה זו או שאין לאומרה כלל. משום כך פותח הוא כמי שמעלים סוד ומפתח אותה עד למשבר של כלות הנפש בתחינה, כשהוא מגיע למילים "השתדלו והרבו תחינה...".
עד כדי כך השפיעו עלי, שהרביתי לדבר על כך בקבלת הפנים שנערכה לכבודו מטעם החזנים וכיניתיו "חזן החזנים". משסיימתי את הערכתי עליו במילים:
ר' לייב הוא חזן הדור,
שם תפארתו - זוהר
שפתותיו תטפנה מור,
פיו יביע טוהר.
ומה גדול הכאב, ששירת חייו נפסקה."
 |
|
|
