| נשלח ב-21/4/2006 14:14 |
 |
| |
שואת החזנים-לקראת יום השואה
שואת החזנים*:namespace prefix = o />
ספר צהוב בשם "לקסיקון דער יודען אין דער מוזיק" (לקסיקון היהודים במוסיקה) שחובר בפקודתו של גבלס ע"י מוסיקולוגים נאציים, ד"ר שטנגר וד"ר גריק, מדגיש את המושג "המרכז העולמי של המוסיקה היהודית". "המומחים" האלה סיפרו על מרכז כזה, המסתעף לסניפים בכל מקום בו נמצאים יהודים. לדוגמא, ליד הערך "ארנסט בלוך" נכתב: "חבר הנשיאות של הארגון העולמי למוסיקאים יהודים בפלשתינה". מטרת המרכז הזה כפי שמוסבר בלקסיקון - להשפיע על המוסיקה ולייהד אותה. בעזרת ספר זה, האשימו הנאצים את הקומפוזיטורים היהודים בשאיפתם להשתלט על עולם המוסיקה ולהחדיר בו את רוח היהדות.
מקום מכובד ומיוחד במינו תפשה בחיים המוסיקליים היהודיים בפולין הנגינה הליטורגית סינגוגלית על כל גווניה וזרמיה. על הפסוק "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" אומרת הגמרא במסכת ברכות "במקום רינה שם תהא תפילה". בשטיבלך של החסידים ובבתי המדרש הייתה זו שירה ספונטנית של כל המתפללים ביחד עם שליח הציבור, בבתי הכנסת הייתה עבודת הקודש מאורגנת ע"י חזן ומקהלה. חזנים ומקהלותיהם היו נודדים בין העיירות הקטנות להביא את שמחת הנגינה והחזנות לכל מקום.
מספרים על החזן ניסי בעלזער, שיהודי אחד שמע את המקהלה בנדודיה והתלהב מזמרתה, פנה אליו בשאלה: ר' ניסי, כמה עולה לך המקהלה? - 400 רובל השיב. ענה: אם כן, הרי לך עוד 500 רובל וקח לך גם חזן בעל קול יפה... מצבו של החזן היה לעתים רחוקות טוב. הוא חי בדחקות ובערבי חג, היה נאלץ לקבל זמרים חדשים, אותם היה מזמין ממרחקים. לעתים היו "גונבים" זמרים האחד מחברו, ולעתים היו נכשלים בבחירת הזמרים.
מספרים שניסי בעלזער הזמין אליו זמר טנור עליו שמע בסביבתו. הטנור ענה לו שיש לו קול בהתאם לדרישותיו של ניסי. כשהגיע הטנור להיבחן, התברר שאינו בעל קול טנור אלא בריטון לירי. מה לעשות? ניסי בא אליו בטענה: רימית. הוחלט ללכת לדין תורה אצל הרב. ניסי טען שהטנור רימה אותו, הוא אינו לוקח לא רק "סי" אלא גם "לה" אינו לוקח. הרב שמע את טענות שניהם ופנה אל הטנור: "געוולד, הרי יהודים אנחנו, למה תריבו, קח "סי"...".
תוקן על ידי - efratiha - 21/04/2006 14:15:30
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2006 14:15 |
|
| |
השואה הנוראה שבאה על עמנו, קברה בתוכה חזנים, מנצחים, משוררים, מלחינים ונגנים מהטובים שהיו באותה תקופה.*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />
אחד המוסיקאים הגדולים שחיו בתקופה זו היה דוד אייזנשטט שכונה בשם "הארי שבחבורה". תכונותיו כמנצח נלהב ורגיש, כמחנך מסור וכעסקן נמרץ בשדה המוסיקה, הועידו אותו לשמש כעמוד התווך בעולם המוסיקה היהודית בפולין.
אייזנשטט ביצירותיו היה איש הנתון למצבי רוח. פעם כאב את כאב הסובל ופעם התמוגג משמחת המאושר, פעם חווה את חווית המאוכזב, ופעם היה ממריא על כנפי הדמיון ומרחף בעולמות עליונים.
אייזנשטט היה המנצח של מקהלת בית הכנסת הגדול ברח' טלומצקה בוורשה. מי שזכה לשמוע לפחות פעם אחת בחייו את מקהלת בית הכנסת בניצוחו של דוד אייזנשטט, לא ישכח את החוויה הזאת לעולם. הטונים הזכים של המקהלה כמו העבירו זרם והרטיטו את לבבות השומעים. המקהלה מנתה למעלה ממאה איש, מהם כשמונים ילדים בגיל 9-13. אייזנשטט הקפיד עם מקהלתו על נשימה נכונה, צליל אחיד, דיקציה נכונה ולעיתים קרבות המקהלה נאלצה לחזור על הפרזות פעמים רבות עד שהצליחו להשביע את רצונו.
כשהחל הכיבוש הנאצי, שקל אייזנשטט כמו רבים אחרים לנדוד לרוסיה, אבל שמע בקולה של אשתו ונשאר בוורשה. באחת האקציות בשנת 1942 מת יחד עם רעייתו. לפני מותם נגזר עליהם לראות במו עיניהם את רצח בתם היחידה, מרים, שהייתה אחת הזמרות הידועות בוורשה וכונתה בשם "זמיר הגטו". מרים לא רצתה להישאר לבדה ורצה לקרון הבהמות שהיה דחוס במאות יהודים כדי להיות עם הוריה, ועל סף הקרון פגע בה כדור האויב.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2006 14:16 |
|
| |
בוורשה היה בית כנסת מפורסם נוסף ברח' טווארדה, בית כנסת ע"ש נוז'יק שעומד על תלו עד היום. מנצח המקהלה של בית הכנסת היה אברהם צבי דוידוביץ. דוידוביץ היה מוכר בחוגים מוסיקליים רשמיים בפולין, ושמו הלך לפניו כמנצח מוכשר וכמלחין. את משרתו הראשונה קיבל בעיר קאליש אצל החזן המפורסם נח זאלודקובסקי, שהיה למדן גדול וראה בחזנות שלו מעין שליחות לאומית. הוא דרש הרבה מדוידוביץ וככל שהשיג יותר, כן הרבה לתבוע. דוידוביץ ספג לקרבו את האווירה האינטלקטואלית הנפלאה ששררה בעיר קאליש ועם הופעתו של הרצל, גיוס מיטב הכוחות הציוניים לקונגרס הציוני הראשון והתסיסה הלאומית, סערה רוחו והוא התנדב לפעילות ציונית והפך להיות אחד הפעילים המרכזים במחנה הציוני. כשהתפנתה משרת המנצח בבית הכנסת ע"ש נוז'יק בוורשה, הגיש דוידוביץ את מועמדותו וזכה לעמוד על משמרת המנצח במשך 40 שנה.*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />
כשפרצה המלחמה בספטמבר 1939, היה דוידוביץ בשיא כוחותיו היצירתיים ושפע תוכניות לעתיד. הגרזן הנאצי גדע את פעילותו ושם קץ ליצירה וליוצר. בית הכנסת ע"ש נוז'יק היחידי בוורשה שלא נפגע, אולם הקולות הערבים אשר בקעו משם במשך עשרות בשנים - נדמו. מתי וכיצד נספה אברהם צבי דוידוביץ אין איש יודע.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2006 14:16 |
|
| |
בתולדות המוסיקה היו מספר פנומנים שעוררו התפעלות בכישרונותיהם העל טבעיים. הגדול שבאמני הכינור בכל הזמנים היה ניקולו פגניני, הטנור האדיר בעל השם העולמי היה אנריקו קארוזו, מלך צלילי הכינור, ברוניסלב הוברמן, אנשים שהיו תופעות יוצאות דופן בתולדות האנושות. היחידי בין החזנים, שזכה להיכלל בין המופלאים, היה החזן גרשון סירוטה. חזנים מפורסמים קנו את שמם בדרכים שונות. היו כאלה שנודעו בזכות מתיקות קולם, והיו חזנים שהתפרסמו בזכות כוח קולם ובזכות האנחה היהודית הטיפוסית אשר באמצעותה היה להם קל לשבור לבבות ולעורר דמעות. אבל איש מהם לא יכול היה להשתוות לגרשון סירוטה שהוכתר עוד בחייו בתארים כמו "מלך החזנים" ו"קארוזו היהודי". היה לו קול טנור אדיר, מהצליל התחתון ועד הטונים הגבוהים ביותר. עוצמת קולו בטונים הנמוכים והעליונים הייתה שווה וכשהיה מגיע לטונים הגבוהים ביותר, היה נשאר ונאחז בהם בעוצמה. היה נדמה שאי אפשר לעלות גבוה יותר, ואתה מופתע כשהוא עולה עוד שלב ומרגיש טוב ונוח כאילו רק התחיל. למה הדבר דומה? ללוליין ההולך על חוט מתוח בגובה רב מעל גגות הבתים, ואתה עומד ומשתאה, מסתכל ורועד מפחד, שמא ייפול ויקרה לו אסון, אבל הלוליין מתחיל לרקוד ולעשות מעשי קונדסות בביטחון רב וראשך סחרחר. כזה היה סירוטה בחזנותו. סירוטה היה גם בקיא בנוסחי התפילה המסורתיים. תמיד זכר שהוא לא רק זמר אלא גם שליח ציבור ועליו לדקדק בפירוש המילים. בתפילתו היה כמשוחח עם הקב"ה. תפילתו החלה ברצ'יטטיב כשחקן הפותח במונולוג, בשקט ובשלווה. כוונתו הייתה להתקרב לפמליה של מעלה. לאחר מכן כשכאילו רכש את לבם של הכוחות העליונים, הלך ונעשה נועז ונמרץ יותר והתחיל לדרוש ולתבוע. הוא לא הסתפק בחדירה לספירות העליונות, אלא שאף לכבוש אותן ולהשתלט עליהן. הוא הסתער והתפרץ כמו שאמר "שירה מפילה חומות".*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />
המנצח ליאו ליוב, שעבד עם סירוטה בבית הכנסת הגדול בוורשה במשך שתים עשרה שנה, מספר, שבשעת אמירת התפילה "אתה נגלית", נכנס החזן להתלהבות כזו, שהמתפללים התחילו לרעוד ממש והתכופפו כרוצים לברוח מפני הר געש. החזן יהושע וייסר סיפר שנרעד למראה סירוטה בסיום התפילה "אתה נגלית". הוא נהיה לאדם אחר שקשה היה להכירו.
הגורל האכזרי רצה, שבדיוק עם פרוץ המלחמה, נמצא סירוטה בוורשה וכיוון שהיה מטופל במשפחה עניפה ולא רצה להפקירם, נשאר בוורשה כדי לעבור ביחד את המלחמה.
בספרו "אזוי איז עס געווערן" (כך זה היה), כותב יונאס טורקוב: "הלב שתת למראה החזן בעל שם העולם, שנאלץ להתחפש כמו לנשף מסכות, לטכס עצה ולחפש דרכים, איך לא להיתפס על ידי הגרמנים לעבודות כפיה. כרבים אחרים קיווה גם הוא, שיעבור את תקופת האימים ויציל את חייו".
כל משפחת סירוטה, שהתגוררה בוורשה ברח' וולינסקה 6, נשרפה בזמן מרד גטו וורשה בשנת 1943.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2006 14:17 |
|
| |
בחודש דצמבר 1934 חגגו חזני וורשה עשרים וחמש שנה לפעילותו החזנית של פנחס שרמן בבית הכנסת ברח' טלומצקה. "די חזנים וועלט" ירחון אגודת החזנים בפולין, הקדיש חוברת מיוחדת לבעל השמחה, ושרמן סיפר בה על עצמו:*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />
נולד בשנת 1887 בעיירה סטאשוב. לאחר שהתייתם מאביו בגיל צעיר, בהיותו בן אחד עשרה, נסע אל אחיו המבוגר אשר שימש כחזן בקרושניק. במשך חמש השנים שחי בבית אחיו, שר במקהלתו ולמד מוסיקה, נוסחי תפילה וקריאת התורה. מדי פעם יצא עם אחיו לסיבוב הופעות בעיירות הסמוכות. בהיותו בסן שבע עשרה, התחתן והמשיך בלימודי החזנות אצל החזן בירנבוים. בשנת 1909 זכה במכרז ומונה כחזן שני בבית הכנסת הגדול בוורשה, ומילא את תפקידו עד פרוץ המלחמה.
ברכות ואיחולים רבים הגיעו לפנחס שרמן מכל העולם בחגיגת עשרים וחמש השנים לפעילותו המוסיקלית בוורשה. גרשון סירוטה כתב אליו: "תפילות השחרית שלך בימים הנוראים נתנו לי עידוד למוספים שלי, ועל כן אין להתפלא כלל וכלל שבהתפללי את המוספים של הימים הנוראים בחוץ לארץ הרגשתי כמה חסרות לי תפילות השחרית הנשגבות שלך".
משה קוסביצקי כתב: "שרמן משתלט בכל מאה האחוזים על מקצועו, שלימותו המקצועית, המוסיקליות וההבנה המעמיקה של התפילות, ונוסחו המסורתי, כולם במקום, אינם חורגים מהמסגרת של אתיקה ודרך ארץ כלפי עבודת הקודש".
שרמן היה הדובר החשוב ביותר של חזנות פולין. הוא היה גם הלוחם הנועז והבלתי נלאה לזכויות החזנים, והיה גם שליח הציבור של שליחי הציבור בפולין לפני פרוץ המלחמה.
כאשר פלשו הנאצים לפולין וצעדו ברחובות וורשה, הוענק לפנחס שרמן כובע שחור ועליו פסים לבנים, סימן שהוא מועסק ב"חברה קדישא". כיתר חבריו, עסק בקבורת האלפים אשר מתו ברעב ובמחלות ונפלו כזבובים ברחובות וורשה. הנאצים נתנו לו לחיות כל זמן שהיה לו את מי לקבור.
יונאס טורקוב בספרו "אזוי איז עס געווען" מספר שהגרמנים הביאו מברליען לפולין צלמים שיסריטו את היהודי בראי עקום ולהדגיש במיוחד את הצללים והשלילה בחיי היהודים. בין היתר צילמו הלוויה, בה השתתף החזן פנחס שרמן ומקהלתו, לבושים בטליתות וחבושים בכובעים מרובעים מיוחדים.
ייתכן שכך צעד פנחס שרמן גם לדרכו האחרונה באחת האקציות של גיטו וורשה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2006 14:17 |
|
| |
החזן האחרון שכיהן בבית הכנסת הגדול ברח' טלומצקה בוורשה היה מלך החזנים משה קוסביצקי. לא קל היה להיכנס לבית הכנסת ברח' טלומצקה, בימים הנוראים ובחגים עמדו ליד המדרגות הגבוהות של בית הכנסת משמרות שוטרים על סוסים ושומרים חסונים שמנעו את כניסתם של האנשים, אך היו יהודים שסיכנו את עצמם ואף קיבלו מכות מהשוטרים, וזאת כדי להידחק פנימה לשמוע את משה קוסביצקי.*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />
החסידים בוורשה, לא החזיקו מבית הכנסת ברח' טלומצקה, אצלם הוא נקרא בשם "בית הכנסת האשכנזי". גם חסידים אלו היו נדחקים לבית הכנסת תוך התנצלות "אצלי בשטיבל אני בא "לומר" ואילו כאן אני בא "לשמוע".
חודש לפני שפרצה המלחמה לא ידעו יהודי פולין את הצפוי להם, ומשה המשיך בחזרותיו עם מקהלתו של דוד אייזנשטט לקראת הימים הנוראים.
בספר "ברדת המסך" כותבת לילי גולדברג, שהייתה בתו של מזכיר בית הכנסת ברח' טלומצקה, דוד פולמן, כך: "לפתע פרצה המלחמה, וורשה הופצצה ובית הכנסת נפגע בהפצצה. תפילות הימים הנוראים של שנת ת"ש נערכו במרתף הספרייה. משה קוסביצקי לא לבש את גלימתו הלבנה כפי שנהוג ללבוש בימים הנוראים אלא את גלימתו השחורה, התפילות נערכו בלחש מדכא, ומדי פעם נשמעו ההפצצות של התקפות האוויר".
לארץ הגיעו בשורות איוב שבאחת מהן נמסר כי משה קוסביצקי נהרג בהפצצות על בית הכנסת ברח' טלומצקה. פורסמו מאמרי הספד בחלק מהעיתונים ואחת השמועות הייתה שקוסביצקי ברח לביאליסטוק. ביום י"ט בכסלו ת"ש פורסמה ידיעה כי קוסביצקי חי, ומברק הגיע אל אמו שגרה בלונדון, בו נמסר שקוסביצקי ברח לבוקרשט.
מאוחר יותר סיפר קוסביצקי, שלאחר שהצליח לשכנע את אשתו וילדיו, קיבל מדים מקצין גרמני שהעריץ את שירתו, וכך הצליח להימלט. בהגיעו לביאליסטוק, ניצל מהומה שנוצרה והצליח להיכנס לתחומי ברית המועצות, שם גוייס לצבא האדום ותפקידו היה להרים את מורל החיילים.
הוא הופיע לפני החיילים הרוסיים בהשמיעו שירי עם פולניים ורוסיים וקטעי אופרה וכך ניצלו חייו. כשגברה המלחמה, נדד עד קווקז, שר במשך שנה באופרה המקומית. כמובן שבחזנות לא העז לעסוק, אך מדי פעם השחיל שיר יהודי לקונצרט "דאס יידישע ליד" של שלום סקונדה הכולל בתוכו קטעי חזנות.
כשהסתיימה המלחמה, ברח למוסקבה. בבית הכנסת הגדול במוסקבה נערכה תפילת אזכרה לקדושי השואה, ולמרות שישב בתוך הקהל בבגדים קרועים ומרופטים, הכירוהו היהודים ובקשוהו לערוך את האזכרה. כך נודע כי משה קוסביצקי שרד מן השואה.
בראשית שנת תש"ו (1946) ארגן במוסקבה הועד של פליטי פולין, כינוס עסקנים פולניים-יהודים בעניין שיבת היהודים לפולין. הנואמים הראשיים היו ליאו פינקלשטיין, ד"ר לנגזם, אידה קמינסקה, המשורר אלחנן אינדלמן, ד"ר דוד ספרד, ברל מארק ואחרים.
באמצע הכינוס נכנס לאולם משה קוסביצקי. הוא עלה לבמה וערך תפילת "אל מלא רחמים" על יהדות פולין שנכרתה. קוסביצקי לא הספיק לבטא את המלה "מלא" כשפרץ בבכי קורע ובקינה על האומה שהייתה ואיננה. החזן הגדול ביותר, בעל התפילה הגדול ביותר, שליח הציבור של פולין, נשא קינה על מתפלליו ועל מיליוני מעריציו בפולין, שהושמדו בידי הנאצים. יחד עם משה קוסביצקי בכה כל הקהל שהיה באולם, ביניהם פרץ מרקיש, איציק פפר, דוד ברגלסון, שלמה מיכאליס, כולם, כולם שפכו שם נהרות של דמעות.
לאחר תפילת "אל מלא רחמים" לא ניתן היה להמשיך את הכינוס והמארגנים נאלצו לדחותו למספר שעות, עד שהקהל יירגע.
|
|
|
|
|
|
